00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

החזיה הראשונה שלי

15/03/2010

מה עושה ילדה ששדיה החלו להנץ וכבר בולטים על פני חולצתה? היא פונה לאמא, אמא לוקחת אותה לקניון לחנות הכי יפה והן בוחרות יחד את החזיה לפי מידתה. עם שנצים וסרטים, פרפרים ופרחים. מין יום חג משפחתי.

אצלנו זה לא היה ככה.

בעיירה שלנו יש תופרת חזיות, גברת חנה. הילדה מובלת לביתה של חנה, שם היא מתפשטת וחנה מודדת את היקף החזה הדל שלה ואז תופרת חזיה מבד כותנה לבן, עם כתפיות מחומר אלסטי.

אני עכשיו בת שתים עשרה. לפני שנתיים עברנו מהבדון שלנו במעברה לשיכון בעיירה. השיכון מרווח ביותר – יש לנו שני חדרים, מטבח ושירותים פלוס מקלחת. יש לנו מים זורמים בברזים ויש לנו חשמל!

אני בוחנת כל יום את הציצים שלי, האם הבשילו לחנה. אבל אני רואה רק מישור רחב ידיים ללא כל בליטה. רוב חברותי כבר לובשות חזיות. אני מודאגת.

אני ילדה גבוהה, די שמנה ומגושמת. יש לי פנים עגולות וחמודות, ואפילו גומת חן בצד שמאל. שערי ארוך ואני מגביהה את שערי לקוקו. אני מתה לפוני, אבל הורי משוכנעים שאם אגזור פוני השיער שלי יצמח גם על המצח והם לא מרשים לי.

לילדות האחרות יש פוני. יש להן ציצים. הן סקסיות! אני סקסית כמו בלטה בשיכון.

בבית הספר במעברה אני תלמידה מצטיינת. כשהגעתי לביה"ס החדש דאגתי שמא המורים לא יבחינו בכך שאני חכמה. אבל הם כן מבחינים. יש לי פה גדול, אני תמיד מרכז לבנות. אני מצחיקה. אני ראש ועד הכיתה. אני מייצגת את הכיתה ללא מורא מול המורים.

מיומי הראשון בכיתה ה' בביה"ס אני מבחינה ביצחק, שלומד בכיתה ז' והוא החתיך הלא מעורער של בית הספר. הוא גבוה, מתולתל, יש לו שפתיים חושניות וכל חברותי מאוהבות בו. הוא ספורטאי מעולה הוא מנגן באקורדיון ויש לו חברה מכיתתו. מירי הדדנית היא ביתה של גברת חנה תופרת החזיות. לגברת חנה עוד שתי בנות, אף הן דדניות ומספקות לאמא הרבה עבודה.

בשעות הערב אני וחברותי נפגשות במרכז השכונתי. יש שם בית קולנוע שמחליף סרט בכל יומיים, ואנו רואות את כל הסרטים. אנו קונות בקיוסק מאה גרם גרעינים שחורים, ואז יושבות על ספסל בגן הציבורי ומפצחות. גם הבנים מסתובבים בחוץ. אך אלה מכיתתנו הם קטנים ואין לנו ענין בהם. אנו עוקבות אחרי הגדולים מכיתה ז' וגם קוראים להם "היי סוסאיטי" (יש לנו אנגלית טובה בגלל הסרטים), כלומר אפשר לשאוף אך בהחלט לא להגיע. יצחק הולך יד ביד עם מירי, והלב שלי נשבר. הו, הכאב המתוק.

אם במקרה קבוצות הגילאים מתערבבות, כמו בכניסה הדחוסה לקולנוע, אני מאבדת את כל הביטחון שלי. אני נאלמת דום. אם יצחק נמצא לידי יש לי פיק ברכיים.

אני כותבת יומן. זה עתה קראתי את יומנה של אנה פרנק וגם לי יש מה לומר לעולם. יתרה מזו, אני בטוחה שגם יומני יתפרסם ביום מן הימים. לכן אני מקפידה לכתוב בשפה גבוהה וגם נמלצת, עושה דרמטיזציה ויזואלית ומכינה את הסצינות גם לתסריט.

וכך אני כותבת באחד הימים ביומני: “מצאתי את עצמי אוחזת בקצה המיטה אומרת חרש – אל אלהים אני מאוהבת!”

אני מסתירה את יומני במקומות מסתור שונים: בבוידם באמבטיה, מתחת למזרון שלי, בתוך ציפית של הכרית שלי. אבל טומי'קה אחי מגלה כל מסתור חדש בו ביום. עכשיו, לא רק שהוא קורא את כל סודותי הכמוסים, אלא גם צוחק עלי. אני יושבת במטבח ואוכלת לי בלי שום דאגה ואז מופיע טומי'קה ולוחש לי "מצאתי עצמי אוחזת בקצה המיטה...” אני כמובן קמה ומתנפלת על טומי'קה ומנסה להרביץ לו, והוא מחזיר לי מנה אחת אפיים. אמא בהחלט רואה שטומי'קה רק דיבר אלי בנימוס ואני זאת שמתחילה להרביץ ללא סיבה. אנחנו הולכים מכות כל יום.

בחופשת הקיץ אנו נוסעים כל יום לים. ניצלים שעות פנים ואחור. יצחק שחקן מטקות מעולה, אני עוקבת אחר גופו החטוב ותנועותיו הגבריות ולבי יוצא אליו. הוא לא רואה אותי ממטר. אני מתמרדת נגד ההורים וגוזרת לי במו ידי פוני, ולא איכפת לי שהמצח שלי ייעלם. אני מוכנה להקריב את המצח שלי בשביל יצחק.

הנשים ד'אז לא מגלחות את רגליהן. חברותי ואני מתפעלות במיוחד מרגליה של גברת מונטג מהעיירה שלנו: רגליה שעירות לכל אורכן, ובנוסף, במפשעות שלה צומחים שיחים עבותים שנראים כהמשך ישיר של שערות הערווה שלה. אני דואגת, מפני שאני רואה שיש לי סיכוי לגנן שער רגליים. חברתי שושנה שיפר אומרת, שאבא שלה אמר שנשים שעירות הן יותר סקסיות מנשים חלקות. נו, טוף.

אחרי הים אנו נוסעים באוטובוס הביתה. אני ממש עומדת ליד יצחק. שותקת כמו דג. הוא אומר לי לפעמים משפט מקרי. אני מגיעה הביתה, הולכת בהולה ליומן ומנתחת את המשפט הזה מכל כווניו. למה התכוון, למה  ב ד י ו ק  התכוון, מה הוא רמז, איזה רגש הביעו מילותיו, ואיך הביט בי כשאמר זאת. המשפט היה "את מוכנה להכנס פנימה?”

הו, כאב הלב המתוק.

אני רוצה חזיה. אני רוצה חזיה עכשיו! אני שואלת את אמא טוסקה – תגידי, כדאי כבר ללכת לגברת חנה?”. אמא מרימה את ראשה מעל הספר שהיא קוראת בוחנת את החזית שלי במבט מהיר ואז עושה בידה תנועת ביטול.

בוקר אחד אני קמה, ומגלה בערך את מה שגילה גריגור סמסא: אני גורילה. שערות הרגליים שלי צמחו שחורים וצפופים. ואני בכלל בהירה וירוקת עיניים. אני יודעת שהלך עלי ושאני אצטרך להתחתן עם אבא של שושנה שיפר.

מה עושה נערה שמגלה שהפכה לגורילה? הולכת לאמה, שמריצה אותה לרופא ומשם להורדת שיער בדרך זו או אחרת.

אצלנו זה לא היה ככה.

אנחנו ילדי מהגרים. אנחנו לא מטרידים את ההורים שלנו בבעיות שלנו. יש להם מספיק בעיות משלהם. אני מנסה להסתיר את שעירותי החדשה במכנסי "שלושת רבעי", לובשת חולצת "ממבו" שהיא חולצה ללא שרוולים מטריקו עם צוארון גולף, ואלמלא ידעתי שאני מסתירה פרווה מתחת, יתכן שהייתי מרגישה יותר טוב.

טומי'קה שם לב לשעירות החדשה שלי. עכשיו הוא מצטט לי פרקים נבחרים מיומני וגם מגרד בבתי שחייו ועושה קולות של שימפנזה.

זהו. נמאס לי. אני מחכה שהבית יתרוקן. אני נכנסת לחדר האמבטיה. לוקחת את סכין הגילוח של אבא מסבנת את רגלי ומתחילה לעבוד. עד מהרה נראית האמבטיה כמו בית מטבחיים, דם על הריצפה ודם על הקירות, מים וסבון, שערות וקטעי עור שוחים בנוזל ורוד. לאבא יש סוג של אבן לבנה, שבה הוא משפשף פציעות גילוח. אני מנסה אותה ללא הצלחה יתרה.

עד שהפצעים הגלידו כבר צמחו שערות חדשות, אבל עכשיו אני מגלחת את הרגליים בזהירות רבה.

נו, כבר עשיתי שני צעדים מכריעים לקידום הנשיות שלי: גזרתי פוני והרחקתי ממני את אבא של שושנה שיפר.

עכשיו עניין החזיה הוא בנפשי. לחיות או למות.

דודתה של אמא, בעלת מלונות בסן פרנציסקו, שולחת לנו חבילות בגדים. כנראה ממה שאורחיה שוכחים לקחת. יש חצאיות ריפס וטול, חולצות נצנצים ונעלי בלרינה. ברור שהם משמשים אותנו לתחפושות בלבד.

אבל באחת החבילות יש חזיה. ואיזו חזיה! היא בצבע ורוד כהה, וצורתה כעין מחוך שמגיע עד המותניים. מאחור היא נסגרת בכעשרים קרסים, ולאורכה עצמות דג שמונעות ממנה להתקפל. ועל כל זה עומדות שתי כיפות אדירות, שגודלן לא ייאומן.

מחר יש טקס יום הזכרון לחללי צה"ל. יש לי תפקיד רציני. על במת מגרש המסדרים אני אדקלם "הנה מוטלות גופותינו". אני אעמוד מול כל ילדי בית הספר, יצחק יצטרך ממש להסתכל עלי, ואני לא אעמוד שם שטוחה כמו קיר.

משפחתי יוצאת לעיסוקיה, ועכשיו רק אני והחזיה נמצאים בבית. אין דרך לסגור את עשרות הקרסים מאחור, אז אני מסובבת את החזיה, סוגרת את הקרסים מקדימה, ועכשיו צריכה לסובב על גופי את כל הקונסטרוקציה. אני גומרת את המבצע ללא נשימה, ורואה שני שקים גדולים ריקים נבולים להם על בטני. אבל כבר חשבתי על זה מקודם, והכנתי חבילת צמר גפן למילוי.

אני מתחילה לדחוס צמר גפן לאחת הכיפות, אך היא לא מתמלאת. אלהים, מה עושים עכשיו? אני דוחסת עוד ועוד, ואף מביאה חבילה נוספת וסוף סוף שתי הכיפות מלאות ועומדות זקורות.

עכשיו אני מנסה לסגור את חולצת הכפתורים הלבנה של הטקס, אבל שתי הכיפות הממולאות דוחקות את החולצה והיא לא נסגרת! לוותר? בחיים לא! אני מוציאה חולצה לבנה של אבא, והיא נסגרת אך בקושי על דדי האדירים.

ולדרך אני יוצאת. בשביל שעולה לבית ספרנו, אני נוכחת שאני לא מצליחה לראות את רגלי.בשלב זה אני מודאגת מעט.

בבית הספר – ההמולה הרגילה, הילדים עומדים למטה, המורים מעיזים בהם להסתדר בשורות לפי הכיתות. על הבמה עומד המנהל וחלק מהמורות. לבמה עולה הדגלן שצריך להוריד את הדגל לחצי התורן. ועכשיו רומזת לי המורה האחראית על הטקס לעלות על הבמה.

הדדיים מפריעים לי לראות את המדרגות. עכשיו אני על הבמה. אני נרגשת לקראת הדקלום שלי ואפילו שוכחת שאני מצויידת בשני עטינים אדירים. נופלת דממה.

אני מחפשת בעיני את אהוב לבי הסודי, ומגלה את ראשו המתולתל בין התלמידים. אני מכוונת את כל מילותי ישר ללבו.

"הינה מוטלות גופותינו...”

את הדממה אפשר לחתוך בסכין. הילדים נראים משתאים מאד. ואז מרים אהוב לבי הסמוי את ידו הימנית, מצביע לעברי ופורץ בשאגות צחוק. כל הילדים צוחקים בעקבותיו. עד מהרה כל בית הספר צורח מצחוק, כולל המורים והמנהל.

ואני? הייתם מצפים שאברח מהבמה בבכי, הה? אז אתם לא מכירים אותי. אני עמדתי שם וגמרתי לדקלם את השיר עד תומו (ורק אז ברחתי בבכי מן הבמה).

זה היה יום הזכרון הכי שמח שחווה בית ספרנו, ודובר בו משך שנים.

אתם שואלים מה קרה עם יצחק? אחרי שנתיים הוא הכיר בקסמי המוכחים והעדיף אותי על פני כל הבנות. וכך היה לחברי המיתולוגי הראשון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

73 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת