22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

אמן הסיפור הקצר

הרומן שלי עם מאיה ערד התחיל בשנת 2003, כשפרסמה את ספרה הראשון "מקום אחר ועיר זרה". נהניתי מהספר כמו שמזמן לא נהניתי מספר. הוא היה מבריק, הוא היה מצחיק, הוא נגע ללבי. הוא נבנה במתכונת קלאסית מהודרת, אבל שפתו הייתה נגישה ותכניו שיקפו בצורה מדויקת את רוח הזמן בישראל של שנות האלפיים. או, אם נדייק, של רוח הזמן בחלק מסוים של ישראל, שכולל גם אותי. זאת הייתה אהבה גדולה ממבט ראשון, ומאז אני מקפיד לקנות כל ספר של מאיה ערד שיוצא לאור. אף אחד מהארבעה שיצאו לא השתווה לראשון בברק ובשנינות, אבל כולם היו מענגים הרבה יותר מרוב הספרים שיוצאים לאור במקומותינו. כך גם "אמן הסיפור הקצר", שיצא לאור לאחרונה.

 

הנה, מתוך אתר הוצאת "חרגול":

"אמן הסיפור הקצר": כך מכנים את אדם טהר-זהב. אחרי שפירסם חמישה קובצי סיפורים קצרים, נואש מכתיבת רומן וננטש על-ידי האישה היחידה שאהב, הוא רוצה יותר. בזכות ספריו הראשונים הוא עדיין סופר ידוע, אבל קוראיו מתמעטים, חיי האהבה שלו תקועים, והגרוע מכל - סיפורים קצרים יצאו מהאופנה, ואפילו הוא עצמו כבר מתקשה להסתפק בהם. אדם ממשיך לחפש את הרומן הגדול - אהבה, או ספר, מה שיבוא קודם. אבל איפה לחפש?

המצב מעולם לא נראה מייאש יותר. מתהילת העבר נותרו רק שיירים בצורת הזמנה להרצות בחטיבת ביניים, האהובה שנטשה הפכה לכותבת רומנים מצליחה, ובמוסף החג מתפרסם מאמר קטלני על יצירתו. כשהוא פוגש חוקרת ספרות צעירה וכריזמטית ומתאהב בה, נראה שמזלו עשוי להשתנות. האם היא תצליח לחלץ אותו מהמשבר? האם נזכה לקרוא סיפורים קצרים חדשים שלו, ואולי אפילו רומן ראשון פרי עטו?

הרומן החדש של מאיה ערד הוא יצירה עלילתית סוחפת ומורכבת, שהיא בה בשעה משחק מרהיב של ספר-בתוך-ספר. בתוך הקומדיה של אדם טהר-זהב שוזרת ערד כמה מיצירותיו ה"מתכתבות" עם ניסיונותיו למצוא אהבה ולהקים משפחה. בתוך כך נפתח צוהר מרתק, אירוני ומושחז, אל חיי היומיום של הספרות הישראלית הנכתבת היום, על גיבוריה הכוזבים והאמיתיים והישגיה הממשיים והמדומים.

אדם טהר-זהב עסוק מאד בעצמו. הוא עסוק באיכויות שלו כסופר, בהתקבלות שלו בסצנה הספרותית, במה שאומרים עליו ובמה שכותבים עליו ועל הסיפורים הקצרים שלו. הוא משווה את עצמו ללא הרף לסופרים אחרים. הוא מחלק אותם לשתי קבוצות: אולד מאסטרז, שעימם הוא מבקש להימנות, ועלובים חסרי כישרון, שממלאים אותו בוז ביומרה שלהם להיחשב לסופרים ושמציתים בו זעם כשהם מצליחים יותר ממנו במדד ההתקבלות וההכרה. מציקה לו הנורמה הרווחת בסצנה הספרותית, לפיה סיפורים קצרים הם עניין למתחילים, וגדולתם של סופרים נודעת רק כשהם פונים לכתוב רומנים. טהר-זהב לא כתב רומן. גם סיפורים קצרים הפסיק לכתוב לפני כמה שנים. "אמן הסיפור הקצר" מוגדר בדף הפתיחה שלו כ"רומן".

גבר באמצע חייו, חי לבדו במרכז תל אביב, מנהל יחסים מורכבים עם משפחתו, במיוחד עם אימו, ספק לועג וספק מקנא באחיו הצעיר, הבן הפחות מוצלח במשפחה, שמנהל חיים בורגניים בהוד השרון: בית, חצר, אשה, ילדים, עבודה. היה שש שנים בזוגיות עם אשה שהעריצה אותו ובסוף עזבה אותו. נעשתה בעצמה סופרת של רבי מכר, התחתנה עם גבר מצליח כמו אביה וילדה את ילדיו. הוא עדיין בקשר איתה. כועס עליה, בז לה, ומבכה את עזיבתה. הוא לא למד שום לקח מעזיבתה. זה הכל היא. הוא היה בסדר.

כשהוא לא מפנטז על עתיד ספרותי מזהיר, הוא מפנטז על אשה יפה שתגאל אותו מבדידותו. לאורך פרקי הספר מובילה ערד את הגיבור שלה מאשה לאשה, מתקווה לתקווה. טהר-זהב מקווה למצוא את עצמו לצידה של אישה יפה, צעירה ואינטלקטואלית. אשה דקת גזרה ושופעת שיער. אחת שעולה על זו שעזבה אותו בכל שלושת הפרמטרים. ערד גם מובילה אותו למסעות ברחבי הארץ. הנה הוא מוזמן להופיע בפני תלמידים בפתח תקווה, הנה הוא מוזמן לערב ספרותי במסחה, הנה הוא נקרא למילואים בבסיס ההדרכה של חיל חינוך להופיע בפני הצוערות, הנה הוא נגרר לאירוע משפחתי בראשון לציון. נסיעות שנואות עליו, מפגשים עם בני אדם מעיקים עליו, הוא היה מעדיף להישאר בדירתו, מקסימום לרדת לסיבוב ברחוב, למכולת, לפיצוציה.

הפתיון שמוציא אותו לנסיעות האלה מופיע תמיד בדמות אשה. אשה שהוא מקווה לקבל ממנה משהו. חיזוק לדימוי העצמי שלו, עזרה בפיענוח עולמו הפנימי, תינוק. אני מקווה שזה לא יהיה ספויילר לומר, שבאמצע הרומן נמלא לפתע טהר-זהב בתשוקה לתינוק, מוטב תינוקת, שתמשיך את זרעו ותעריץ אותו כפי שמגיע לו. ממה שאני קורא ושומע, התשוקה הזו מופיעה אצל לא מעט רווקים באמצע החיים. מעניין לשים לב, שהאישה היחידה מלבד אימו שיש לה דיאלוג אמיתי עם טהר-זהב היא אשת אחיו, היא אישה גוצה וקצוצת שיער. ההיפך הגמור מדמות האישה שטהר-זהב מפנטז עליה.

לחלל הפעור בחייו של אדם טהר-זהב נקלעת מיטל, הדמות השניה בחשיבותה בספר. מיטל היא כל מה שטהר-זהב יכול היה לאחל לעצמו: פנויה, צעירה ממנו בעשור וחצי, גרה כמה רחובות ממנו, דוקטור לספרות מאוניברסיטה אמריקאית, ויפה למדי. פחות יפה מחברתו לשעבר, אבל הרבה יותר משכילה וחריפה ממנה. גם יותר מטהר-זהב עצמו, למעשה. היא כותבת עליו מלים קשות במוסף הספרותי, אחר כך היא באה להתנצל. הם מתידדים. למיטל יש דעות נחרצות על נושאים שונים בעולם הספרות, ודעותיה אלה מובאות בפירוט בגוף הספר. טהר-זהב מקשיב לה מוקסם, וגם אני מצאתי עצמי מתעניין. הנאומים של מיטל קוטעים את זרימת העלילה, ובו בזמן הם דנים באופנים שבהם כותבי רומנים קוטעים את עלילות הרומנים. אין לדעת אם דעותיה של מיטל הן גם דעותיה של מאיה ערד. זה גם לא כל כך חשוב, כמובן. מה שחשוב הוא, שהנאומים האלה שנונים וקולעים. אני נהניתי מהם.

כמובן, טהר-זהב מתאהב במיטל. כרכוריו סביבה מתוארים במלוא עליבותם. התיאורים הללו מלאו אותי תיעוב מצד אחד, והזדהות עמוקה מצד שני. גם אני כרכרתי פעם או פעמיים סביב אשה שלא ממש רצתה אותי, אבל רצתה שאשאר בסביבה. בהתאם, כעסתי על מאיה ערד על האכזריות שהיא נוהגת בגיבור שלה, וגם התפעלתי מהדיוק שבו עיצבה את עולמו ואת השיחות שלו עם עצמו. גם הסיפורים הקצרים שכתבה בשמו, ושמשובצים בין פרקי הספר, מעוצבים בוירטואוזיות. זה לא שהם כתובים כל כך טוב, בכלל לא, אבל הם כתובים בדיוק כמו שהייתי מצפה שאדם כמו אדם טהר-זהב יכתוב.

אדם טהר-זהב הוא נרקיסיסט. אין תכונה שנתעבת בעיניי ומקוממת אותי יותר מנרקיסיזם. דווקא משום כך אני מרותק לתופעה האנושית הזו, סקרן לדעת כיצד היא צומחת, מה קובע אם היא תפעל לטובת מי שנושא אותה או שתהיה בעוכריו. כשניסיתי לכתוב סיפורים קצרים  בעצמי, במרכז רבים מהם עמדה דמות נרקיסיסטית, דמות שרואה רק את עצמה ואת צרכיה. אפילו השמאלנות של טהר-זהב, זו שאנחנו מתוודעים אליה באחד הפרקים האחרונים ושאמורה לסמל רגישות אנושית לסבל הזולת, אינה אלא תירוץ עלוב כדי לנער מעליו אישה שכשלה במילוי צרכיו הנרקיסיסטיים. כל עוד תלה בה תקוות להולדת יורש, לא הפריע לטהר-זהב שהיא סגן אלוף בצבא הכיבוש והדיכוי. אדרבא, מצא חן בעיניו שיש לה משרה נאה ופנסיה מוקדמת בצידה. רק כשהעניינים התחילו להסתבך איתה, הוא פתאום נזכר שהוא בעצם שמאלני.

ועם זאת, אני יודע יפה שגם בי יש יסוד נרקיסיסטי. גם אני רוצה דברים שאני לא מקבל. גם אני חושב שהגיע לי יותר ממה שיש לי. גם אני כמה להכרה ולהתקבלות. ההבדל ביני לבין טהר-זהב הוא במינונים, לא במהות. אני גם בן גילו. לכן, כשערד מלגלגת עליו, היא מלגלגת גם עלי. כשהיא חומלת עליו, גם אני חש נחמל. מעניין לציין, שבכל הספרים של ערד עד היום בלטו דמויות שרצו יותר ממה שיש להן, שכמהו למישהו שיבוא ויגאל אותן מאפרוריות חייהן. כך אורית, גיבורת "מקום אחר ועיר זרה", וכך שביט וירון, גיבורי שניים מבין שלושת הסיפורים ב"תמונות משפחה".

קראתי בכמה מקומות ביקורת על מאיה ערד, שמשום שהיא חיה בקליפורניה מאז 1994, היא מנותקת מהחיים בישראל. שיש בכתיבה שלה נוסטלגיה לישראל של שנות השבעים ושל הטלביזיה הלימודית בשחור לבן. אני לא מסכים עם הביקורת הזו. אני חושב שהספר מתאר מאד במדויק פיסות מציאות ישראלית וצורות חשיבה אפייניות לישראל של היום. זה נכון שמאיה ערד כותבת רק על ישראל האשכנזית הותיקה, על הטקסים והמסורות שמאפיינים אותה. כמעט שאין בספרים שלה מזרחיים, דתיים, חרדים, רוסים, פלסטינים. אבל איני רואה בעיה עם זה שסופרת כותבת על הסביבה האנושית שהיא מכירה, כל עוד היא כותבת עליה היטב. חנוך לוין כתב על קבוצה חברתית מצומצמת עוד יותר, ואני לא זוכר שמישהו בא אליו בטענות. נו, טוב, הוא היה בשר מבשרה של הסצנה הספרותית, לא לגלג עליה מבחוץ.

מומלץ בחום.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת