00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

את העבודה תשאירו לי רק בעבודה

11/03/2010

כמי שחונכה עוד בימיה הראשונים בצבא ההגנה, להיות עובדת חרוצה ומסורה, מדוייקת ויסודית מהבסיס ולא באמת משנה מה היקף העבודה והדרישה, אני תמיד לוקחת על עצמי קצת מעבר למה שצריך, ומשתדלת למלא את הזמן בכמה פעולות במקביל כדי לייעל את עצמי ואת הסביבה. אני משתדלת להיות יעילה עבור כולם ולהצדיק כל מילה טובה שנאמרת לי, ביקורות כבונות והערות התרגלתי לקבל ב-א' ולא ב-ע', כאילו שמאירות את קו המחשבה בזווית ראיה אחרת מקודמתה. כזאת אני בכל מקום, חיובית ונחושה להצלחה.

כמעט בכל יום אני חוזרת הביתה מימי עבודה גדושים שלתוכם מחליקות חוויות וממלאות כמעט עד הקצה, כאלה שלמרות הצורך לא משאירות בי כוח או חשק לעיסוקים נוספים וחדשים. חוויות טובות יותר ופחות שלאחרונה בעקבות אירועים שונים שנויים במחלוקות, לוקחות ממני את רוב הזמן שהופך לאבוד ברגעים שאני מרימה ידיים בייאוש.
במשרד גדול שנמצא בפעילות בכל ששת ימי השבוע (לפעמים גם שבעה ימים, אבל זו כבר בעיה נפרדת ולא שלי), אני עובדת במשרה מלאה (ולפעמים קצת יותר), ממלאה שיגרת חיים בלי הרבה ימי חופשה או אתנחתות מוזמנות מראש עבור זמן ממושך רק לעצמי.
כן כן, אני יודעת.. אם כך, הגיוני שההתשה תקפוץ לביקור בזמנים הכי לא צפויים וגם תנצח.

העומס כבד והשגרה שוחקת את הזמן כמו גיר קלוש אחרי שימוש ממושך. יום העבודה ארוך ובימי החורף למשל, היציאה החוצה בסופו של יום מרגישה ישירות כמו תחילתו של הלילה. אני יודעת שאיני היחידה שעובדת כך, ויש כאלה שעובדים בשיגרה הרבה יותר שעות, שאורח חייהם קבוע מראש בזמנים לא זמנים של חיים לצד העבודה ולא להיפך. אבל ביננו, לא מדובר כאן על משרת חיי ועדיין לא בקריירה מבטיחה.
הבעיה הגדולה החלה כאשר סיום יום העבודה הוא רק פיזי, והראש ממשיך לחשוב עבודה ולהישאר "תקוע" מאחור, לנתח, להיעלב ולקחת את העומס עמוק בתוך הכיסים גם אל יתר העיסוקים.
כמי שעיסוקיה אחר שעות העבודה ממלאים את שעות האור עד תום והחזרה הביתה לרוב קרובה לאישון הלילה, מצאתי את עצמי לא פעם גולשת עם מחשבות של עבודה אל השעות הפרטיות שלי, כאלו שהטרידו והפריעו להמשך התקין של סדר היום שלי ונטלו שלווה מליבי גם במקומות שנועדו להיות פורקן. קשה להימנע מכך כאשר מהות העבודה הינה אינטראקציה עם אנשים, נכון. בדיוק כמוני, אנשים מולי חיים את חייהם, עובדים את עבודתם ולא תמיד שמים לב להתנגשויות ביני ובינם (ולפעמים הם כן שמים לב, ועדיין חושבים שהם יותר מהותיים ובכוונה תחילה שוכחים שגם אני בסה"כ כמוהם, בן- אדם. אבל ידוע כבר שלא כולם טובים).

אפשר לדמות את התחושה הזו לכוס מים רותחת שאני אוחזת ביד בעוד היא מתמלאת וממלאת עד הקצה ומאיימת להישפך. האחיזה הופכת לזהירה יותר ומחושבת והידיעה שבכל רגע המים הרותחים ידלפו מן הקצוות והכוויה תשרוף את האצבעות כבר קרובה. וכשאותם מים דולפים ונוזלים מכל הצדדים, כל מילה שלא במקום הופכת צורבת עד כדי צעקה כואבת. האיפוק מתחלף בפירוק ולכל אחד יש גבול לסבלנות.

אחרי כל זה, זה הזמן להודות ולספר שבעקבות חוויות וכוויות שגרמו לי להבין את משמעות ה"אני" בתוך השיגרה האינסופית הזו, החלטות ושינויים גדולים וקטנים יותר ופחות עומדים על הפרק. רובם בעתיד הקרוב, חלקם רחוקים יותר, אך גם הרחוק מגיע מהר. שיחות עם כמה מחברי הקרובים ביותר בימים האחרונים, הזכירו לי את עצמי לפני ואחרי כל יום עבודה ואת העובדה שאת העבודה צריך לנעול מאחור ולהשאיר בעבודה. לכל נתינה גם יש את הלקיחה חזרה ושאחרי כל מאמץ פיזי ונפשי, מגיעה השעה של המנוחה.
ולפני שאני עובדת טובה וחרוצה, אני רק בנאדם שקצת איבדה איזון והחליטה לחזור לעצמה...

חוץ מזה, אם אלוהים שבת ביום השביעי מכל מלאכתו והשאיר את העבודה מאחור, מי אני שלא?

שבוע טוב!

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת