00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

סליחה, אפשר קצת שקט בזמן הנסיעה?!

01/03/2010

התמונה מהרשת

 

הנסיעות אל ומהעבודה באוטובוסים בכל יום, הפכו עם הזמן לרגעי איכות מושלמים שלי בחיק הספרים שמתניידים איתי לכל ובכל מקום. יש להם חלל שמור בתיק כאמור, בו אני טומנת אותם בדאגה תחילה שלא יתקמטו ולא יפגעו, לא ישרטו ולא יתקפלו.

העליה על האוטובוס מלווה בתוכה טקס בחירה מדויק למקום בו אתיישב. שקט וצדדי, פרטי כמה שניתן ליצור כדי להתרכז. מושב מבודד ליד החלון כבחירה ראשונה אם אפשר, כדי לאפשר לקרני השמש המתעוררות של הבוקר לדלג מעליי וללוות את עיני שמובילות למלאכת יצירת עולמות חדשים בין האותיות והמילים ובאור דמדומים ללטף את עיני, לא לסנוור, ולשחרר ממני כל מחשבה שנתלית מהיום שעוד רגע עומד להיגמר.
אני מוצאת בנסיעות האלו את ניצול הזמן המושלם, שהרי אם הייתי יכולה להוסיף בכל יום כמה שעות אחדות, הייתי מוסיפה כאלו שיוקדשו רק למנוחה ויצירת עולמות חדשים דרך הספרים.

לעיתים בדרכי אל אותם סיפורים מזמינים, אני מפלסת ונעה בין מכשולים וסלעים גדולים שנופלים לדרכי ומונעים ממני את הכניסה השקטה לתוך העולם האחר שלי.

דמיינו לעצמכם את התמונה הבאה: בוקר, השעה עוד לא שבע בבוקר והאוטובוס מזמין אל תוכו כמות נכבדת של נוסעים, קבועה בדרך כלל, אך לא כזו שממלאה אותו לגמרי. אני מתישבת במקום נוח, מתאמצת להשתחרר מהעייפות שנותרה מהלילה ולהתעורר, מתרפקת על פינת המושב ופותחת את הספר התורן, הדלת אל העולם הקסום שיעביר לי את הנסיעה באופן המושלם ביותר שאפשר לבקש. משפט ושניים ושלושה נקלטים, נתפסים בלשוני, מעלים חיוך בפי או עצב רגעי, ממכרים... ואז כאילו כנופלת מהשמיים, לא צפויה ולא רצויה, היא נופלת ככוכב נופל שמפסיק להאיר ברגע שנוחת על אדמת שומקום- אותה הפרעה לריכוז. היא שיכולה לבקוע משיחת טלפון רועשת במיוחד של נוסע במושב ליד, שמחליט סתם כך, על סמך דעתו הנסתרת, שיחד איתו, על כל הנוסעים סביבו תיפול הזכות המיותרת לשמוע את גיבובי השטויות שמפציר ב"ספיקר" במכשיר הנייד שלו. אותה שיחה רועשת בין שני אנשים, האחד לצידי והשני בצידו השני של הקו, שהופכת למטרד לא קטן כשמתארכת ומתחזקת עד כדי צעקות.

בתמונה אחרת, בסיום של יום עבודה צעדתי בזריזות את תחנת העליה לאוטובוס. עליתי, התישבתי ושוב התכווננתי למעבר מהיר וכניסה מהירה אל העולם הממכר, בסיום של אותו סיפור מוכר שהתחלתי כבר בנסיעות הקודמות לזו. השעה היא שעת דמדומים, האור שנחלש מלווה והדרך הביתה רווית עצירות ופקקים. אין כמו סיום של ספר טוב, בדיוק אותו אחד שחיכיתי לסוף שלו ולאיך יחתם בתוכי, יחקוק את מילותיו האחרונות בליבי... ואז.. שתי נוסעות שעלו בדיוק לצידי, התישבו מאחורי המושב שלי. הן דיברו בקולי קולות, שיחות רועמות בינהן ובקום רם מידי אל הסלולארי שבידיהן. הראשונה סיפרה שהתקבלה להתמחות במלון דן באילת אצל השף הנחשב, מתחילה בעוד שבוע ויום, לא יותר ולא פחות, ועל חסרונה בערב החג היא ביקשה אולי כבר אלף סליחות. השנייה שלצידה ישבה וצעקה על בן זוגה או שמא היה זה סתם חבר, על מה מותר בינהם ועל מה כדאי לו לוותר. היא החלה את אותה שיחה שלוש פעמים במהלך נסיעה אחת, כל פעם הוא התחמק או התנתק והיא? כנראה שלא יודעת לשחרר. ואם כבר לדבר, אז בשקט!

נשמע מעצבן נכון? מטריד כמה זה מפריע. ולא רק לי, אלא לעוד רבים אחרים שאת זמן הנסיעה שלהם מעבירים בקריאת ספרים או בתפילות, פתירת הסודוקו של עיתון הבוקר או רק בניתוק ומנוחה שקטה בדרך מ ואל השיגרה הרועשת הבלתי פוסקת...

את השורות האחרונות בספר שלי קראתי אולי ארבע פעמים ברצף אם לא יותר, באותה נסיעה שלא נגמרת ואת הסיפור של אותה סטאז'רית לעתיד בדן אילת, אני זוכרת בפרטי פרטים מדויקים. האמת? יותר מידי פרטים, וכל-כך לא חשובים.
כשחזרתי הביתה, התישבתי לקרוא שוב את אותן שורות בספר, רק כדי לסיים אותו כמו שצריך ולהיות בטוחה, לא לערבב בין שני הסיפורים של שני העולמות...

מישהו פעם אמר לי שנסיעה באוטובוסים במקומות אחדים באירופה לדוגמה, מלווה בשקט מופתי. ששיחת טלפון קולנית או ליווי של מוסיקה רועשת ומחרישת אוזניים (ושלא יהיו ספקות, הכוונה היא בלי אוזניות), תחרים ותוריד אותך מהנסיעה בלי לחשוב פעמיים.

מעניין כמה זמן יקח אם בכלל עד שמישהו כאן יחשוב שדווקא בנסיעה משותפת באוטובוס צריך להחליט על התחשבות ואיפוק מינימלי כדי להפריע אחד לשני כמה שפחות..

טוב, האמת, על מי אני עובדת? זה בטח יקח עוד מאה שנה לפחות...

ועד שזה כן יקרה.. סליחה, אפשר קצת שקט בזמן הנסיעה?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

47 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת