00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

אהבה של ילדים

(כשהילדה שבי חוזרת אחורה...)

 

אני חושבת שזה היה בכיתה ג' או ד'. ישבנו בכיתת הלימוד בקבוצות של ארבעה תלמידים, שניים מול שניים במקומות קבועים בכל השיעורים. שולחנות שהיו מפוזרים בכיתה בגיאומטריה מדויקת להחריד מול מורה שהיתה דואגת להזיז אותנו לימין ולשמאל בדיוק מיותר אם ראתה מרחק לא שווה בין השולחנות שמולה. לכל תלמיד היה מדף משלו תחת השולחן, תא בו הוא מאפסן ספרים, מילון כיס, דפי לימוד ושאר חפצים אישיים. בתור תלמידה בבית הספר היסודי לרוב הייתי שקטה, לא אחת שמעוררת מהומות. ישבתי לצד אילו שהיו אז חבריי הטובים ולא עוררנו שום התנגדות מצד מורים ללמידה המשותפת שלנו.

בשולחן שלידי, ישב ילד אחד שתמיד חייך. היינו חברים טובים ובכל יום מחדש חיכיתי לפגוש אותו בכיתה. היינו חברים טובים, אך לא טובים מספיק ומפעם לפעם היינו מחליפים כמה מילים ומשחקים ביחד בהפסקות. היה לו חיוך מתוק, חיובי כזה. הוא תמיד הדביק את אלו שישבו איתו בשירים שמחים שהיה שר, בחיוכים מפה ועד מחר והיה דואג למצב רוח טוב של כל אלה שסביבו. לא יכלתי שלא להקשיב לו תמיד, לדברי חכמתו, לסיפורים על התכנית שראה אתמול בטלויזיה עם אבא שלו, ואפילו לתחושות שעל ליבו שהיה משתף את הילדה שישבה לצידו. (וכמה שרציתי לשבת שם במקומה.)

מבית הספר היינו הולכים ברגל את הדרך הביתה. ככה זה כשבית הספר הוא כאן בשכונה. היו ימים כאלה שכשיצאנו ביחד, אני והוא, הייתי הולכת איתו קצת יותר ועושה סיבוב ארוך יותר בדרך הביתה, הכל כדי להרוויח איתו עוד דקה או שתיים ולפעמים קצת יותר..

התבדיתי כשחשבתי שעם הזמן אשכח ממנו. בכל יום מחדש חיכיתי לראות את דמותו נכנסת במפתן דלת הכניסה לכיתה, שמחתי לברכתו לשלום בחיוך והתאכזבתי כשלא הגיע לכיתה אם היה חולה בימים אחדים, ולמרות שהיו אחרים שגרו בסמוך אליו, התעקשתי להתנדב להעביר לו את שיעורי הבית ודפי העבודה מהיום בו החסיר. אני אפילו זוכרת פעם ששיחקנו אמת או חובה בשיעור חופשי עם מורה מחליפה וסתם קיוויתי עם עצמי שתצא לי חובה, לתת נשיקה על הלחי לילד הכי חמוד בכיתה.

באחד מן הימים, החלטתי להעיז. לגלות לו את סוד הרגש שלי. אחרי ערב של מחשבות והתרגשות, הלכתי לקיוסק הקרוב לביתי וקניתי חפיסת שוקולד פרה. רצתי חזרה הביתה והצמדתי לה פתק לבן שעליו היה כתוב באותיות גדולות "אני אוהבת את החיוך שלך. ושיהיה לך יום טוב!".

בבוקר שלאחר מכן, רצתי לכיתה במהירות גבוהה מבדרך כלל, קיוויתי להגיע ראשונה ולטמון בתא של השולחן הסמוך אליי את ההפתעה בשבילו. שמחתי כשנכנסתי לכיתה החשוכה, לחצתי על מתג התאורה, הנחתי את התיק על גבו של הכסא שלי ושלפתי ממנו את המתנה הישר אל עומקו של היעד. התרגשתי, הרגשתי נפלא וקיוויתי לחיוך שלו כשיתקל בתשורה.

חבריי לשולחן הגיעו והתיישבו סביבי, התנהגתי כרגיל למרות הגעש שהיה חבוי בתוכי. הוא הגיע וחייך קרוב לשעת תחילת השיעור. הצלצול נשמע והוא התיישב במקומו לצד אותה ילדה, לא לפני שברך בבוקר טוב את כל היושבים בכיתה.

קוצר הרוח שלי לרגע בו תגיע ידו אל השוקולד בתא הלך והתגבר. קיוויתי לשמוע את שמחתו וחשבתי לי שיהיה נחמד, לשבת איתו בהפסקה ולחלוק אותו ביחד. גם אם יחליט לשמור לסוף היום אשמח, רק רציתי שיבחין בהתרגשות שלי איתו וידע את משמעות ההרגשה.  

הוא הבחין בשוקולד מהר מאד, כשהוציא מהתא הפרטי שלו את מילון הכיס לתחילת השיעור הראשון. הוא הביט בו וחייך, וכל הסובבים אותו התעניינו בו גם כן. ישבתי בשולחן לצידו, ראשי נשען על היד, מרפק על השולחן. חייכתי לעצמי וחיכיתי לרגע בו יסתובב אליי, יבחין בי ויודה לי.

אותו מבט איחר להגיע אליי, כשחייך אל אותה ילדה שישבה לצידו, חיבק אותה חיבוק של ילדים, קרע את העטיפה האדומה ושבר שתי קוביות שוקולד. אחת לה ואחת לו...

את כל שש שנות הלימודים ביסודי העברנו ביחד, יושבים בשני שולחנות נפרדים זה לצד זה, חולקים חוויות משותפות של ילדים, חברים לאותה כיתת לימודים. 

את אותו בוקר לא אשכח לעולם, וגם את הדמעה שהתאמצתי להסתיר. האכזבה כשחייך אל אותה ילדה, והלוואי שהייתי במקומה..

בסופו של דבר, למדתי להעיז. למדתי לרצות ולהשיג. אהבה היא תמימה ועיוורת, במיוחד כשילדים. ולפעמים אני רוצה לחזור אחורה, לילדות, שם כל רגש היה פשוט וכאב היה הרבה יותר קליל.

לפעמים כשאני עוברת ברחוב שלו לצד ביתו ומסתכלת על החלון בקומה החמישית, נזכרת בחיוך שלו בבוקר, ובדרכים הארוכות יותר  שהלכתי איתו הביתה. מעניין מה היה קורה אם הייתי אומרת לו משהו אז באותו יום, כששבר שתי קוביות שוקולד, לה ולו, ולא ידע שהוא הגיע דווקא מהילדה המחייכת שלצידו, בשולחן הסמוך לו..

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת