00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

הקרב על הכרוב

21/02/2010

המיזנטרופית בת 5

המיזנטרופית בת 5

 התנים מייללים בלילה. מי שלא שמע זאת באוזניו, לא יוכל להבין. הקולות רמים, צוחקים ‏ובוכים בעת ובעונה אחת, מכניסים יראה בלבבות. השומע אוטם את אוזניו, מכסה ראשו, אך ‏הקול חודר דרך כל ומגיע לחדרי הבטן. אתה רוצה לצרוח בעצמך מאימה ומעוגמת נפש. אם ‏לגיהנום יש קול – זה קולו של תן בלילה‎.‎

זה הלילה הראשון שלנו במעברת הדר רמתיים. הגענו לכאן משער-העליה, בו שהינו כחודש ‏לאחר עלייתנו ארצה. הביאו אותנו היום במשאית רעועה, והורידו אותנו על גבעה חולית. מובן ‏שההגעה תוזמנה לשעה בה החושך כבר ירד, כמקובל באותם ימים‎.‎

אנו לנים באוהל גדול, אמא, אבא, טומי'קה אחי הגדול ואני. גם הוריה של אמא איתנו באוהל. ‏התנים מייללים, אמא מייללת, אני וטומי'קה מתכרבלים במיטות הסוכנות שלנו, עייפים ‏ומותשים. אולי זה רק חלום‎.‎

עם בוקר אור אנו פותחים את פתח האוהל שבלילה נסגר בשרוכים ולולאות, ויוצאים החוצה. ‏אנו נמצאים על גבעת חול גדולה, ובה מאות אוהלים שחורים. מסביב חול ועוד חול, ומרחוק ‏אנו רואים פרדסים‎.‎

אנו פוגשים בעולים שנסעו איתנו במשאית: כשלושים איש, משפחות מהונגריה, רומניה ופולין. ‏בבוקר אנו פוגשים לראשונה אנשים נוספים במעברה‎:‎

הגברים לובשים שמלות לבנות, טורבן עוטף את ראשם. הנשים לבושות במכנסיים שחורים, ‏שמלה שחורה מעל, ומעין שביס עם חוד בקרקפת שנקשר מתחת לסנטרן‎.‎

סבתא, שעוד בגולה קראה הרבה על פלשתינה, מזהה מיד שמדובר ב"בדואינים". היא הולכת ‏למשרד העץ הקטן שבו יושב "האחראי" עלינו. היא שואלת למה הובאנו לישוב בדואיני‎.‎

שמואל האחראי, נמרץ וחסר לאות מתפלא: “מה פתאום בדואינים, אלה יהודים כמוך. הם ‏מכורדיסטן‎!”‎

סבתא רוז'י מתפעמת: הרי זה חלומה הכמוס, לפגוש יהודים מכל חלקי תבל, שתוכל לשוחח ‏איתם על תנאי חייהם בגולה‎.‎

מאחר שידוע שהשפה שמאחדת את כל היהודים היא יידיש, סבתא פונה בחביבות אל שכנה ‏מקועקעת ושואלת: “פון וי ביסט דו בקימן?” (מאיפה באת?)‏

השכנה לא עונה, רק בוהה בסבתא. סבתא מעלה את השאילתא גם בפני נשים אחרות, אבל ‏מסתבר שהן "בקימן" ממקום בו לא עונים לאישה שלובשת שורטס‎.‎

בגבעה שלנו אין מים זורמים. כל בוקר מגיע עוקב מים בו ניתן לקבל מים לפי מספר הדליים ‏והגיגיות שאתה מביא. טומי'קה ואני עומדים בתור יחד עם אמא וסבתא. אנו מביאים דליים ‏וגיגית ריקים ואז שומרים על המים שלנו עד שאמא וסבתא סוחבות את כל הדליים לאוהל. ‏במים האלה יש לבשל ולהתרחץ ואף לשתותם אם יש לך אומץ‎.‎


אפשר להתרחץ ממש באוהל, כי הוא ממוקם ישר על החול. כאשר החול רטוב הוא נשאר ‏צמוד על הריצפה ולא נגרס בין השיניים‎.‎

כל בוקר מגיעה משאית, שלוקחת את אבא וסבא לעבודה בסיקול אבנים ב"יערות" של קרן ‏קיימת. במשאית עולים גם הגברים בשמלות. לדברי סבא הגברים הללו נהינים מאד לשכב ‏בחיק הטבע ולישון שינה ערבה עד סיום העבודה‎.‎

בינתיים טומי'קה ואני חוקרים את הסביבה. קודם כל אנו מתפעלים מהילדים. הם לבושים ‏כותנות שהיו כנראה לבנות פעם, ואין להם תחתונים. כשהם רוצים לעשות את צרכיהם, הם ‏פשוט מפשילים את הכותונת וצואים איפה שבא להם. לרבים מהמילדים קרחות משונות, ‏ופצעים על הקרקפת. להרבה ילדים זבה מוגלה מהעיניים ובזויות העין חוגגים עשרות זבובים ‏ירוקים. אמא לא מרשה לנו להתקרב לילדים‎.‎

סבתא יוצאת ברגל לעבר רמתיים. עליה ללכת בחול החם, לעבור פרדס, ואז היא מגיעה ‏לחנויות המכולת וקונה מצרכים שיש לכלותם בו ביום. הקיץ חם ואכזרי, וברור שאין לנו אמצעי ‏קירור. היא קונה גם "אוי קלט" עיתון הונגרי שבאמצעותו ההורים מתוודעים לחיים בארץ‎.‎

אמא מבלה איתנו מחוץ לאוהל. טומי'קה רוצה לחקור את הטבע. הוא שמע שהמבוגרים ‏אומרים כי אפשר לטגן ביצה על החול החם. אמא שוברת לנו ביצה על החול, ושלושתנו ‏כורעים סביבה לראות מה יקרה. ברור שאמא מזהירה אותנו לבל נספר לסבתא על הניסוי ‏מפני שסבתא קמצנית והיא תשתולל אם תדע שבזבזנו ביצה על תחקיר מטאורולוגי. ואכן, ‏בעוד הביצה תוהה איך להתנהג, אנו רואים את סבתא מטפסת על הגבעה עם סלים מלאים. ‏אמא קמה וברגלה זורה חול על הביצה. ולכן עד היום אין לי תשובה מה באמת קורה לביצה ‏בחול. אני מצידי מפוצצת את המדחום שלנו כאשר אני מנסה למדוד את חומו של החול‎.‎

היום באה האחות לחסן אותנו נגד אבעבועות שחורות. אנחנו עומדים בתור ליד המשרד הקטן ‏של שמואל יחד עם כל ילדי המעברה. אחרי החיסון טומי'קה ואני מזהים בחול איזושהי ‏פעילות ואנו חופרים בידינו לראות מה נמצא מתחת. אנו מוצאים יצורים לבנים חמודים עם זנב ‏קטן מורם ומתכוונים להביא קופסה כדי לאסוף כמה מהם כחיות מחמד. שמואל רואה את ‏מעשינו והוא רומס את הבור היפה שחפרנו ומכסה את החרקים החמודים. אחר כך הוא אומר ‏לאמא ששיחקנו עם "סקורפיונים", מעשה לא מומלץ בעליל‎.‎

החיסון שקיבלנו גורם להווצרות פצע מפריש בזרוע. הוא לא נרפא במשך שבועות. עכשיו גם ‏טומי'קה ואני מותקפים על ידי הזבובים הירוקים, שעוקצים את הפצע. הוא מצידו מפריש ‏מוגלה בכמויות שזורמת במורד הזרוע‎.‎

הזבובים הירוקים רוחשים בעיקר ליד מספר תאי עץ, שהם השירותים. מאחר שאין מים ‏זורמים, בית השימוש הוא בור ספיגה ענק, בו אתה יכול לראות את צואתם של כל דרי ‏המעברה מתחתיך, דרך החור שנוסר בריצפת העץ. אני מתה מפחד בכל פעם שאני נזקקת ‏לשירותים ומקנאה בילדים מכורדיסטן‎.‎

בין שכנינו נמנה גם יונל הרומני. הוא רווק מזדקן ומוזר קמעא. כשהגיע לראשונה לאוהל שלנו ‏הוא אחז באלבום ריק וביקש שניתן לו תמונות שלנו. לא את כל התמונות הרשו לנו להוציא ‏מטרנסילבניה, ואין לנו תמונות מיותרות. גם שכנינו לא מוכנים לתרום לו תמונות. אמא שואלת ‏את יונל מדוע הוא רוצה באלבומו תמונות של זרים. יונל מסביר: כשהוא חזר מהמחנות הוא ‏נוכח שכל משפחתו הושמדה. הוא חזר למגוריו הקודמים כדי למצוא את תמונותיהם של ‏הנספים, אבל גורש על ידי הדיירים החדשים. עכשיו יונל מתכוון למלא אלבום במשפחה ‏חילופית‎.‎

באחד הימים יונל סיפר לאמא שהוא מצא תמונה של דוד שלו. הוא פתח את האלבום ‏בגאווה, ואמא ראתה את תמונתו של בן גוריון גזורה מעיתון. מאז, כל אנשי המעברה שקראו ‏עיתון נתנו לו את העיתונים הישנים, ועד מהרה היה ליונל אלבום מפואר של משפחתו – כל ‏ממשלת ישראל ד'אז וקצת אלמונים שהיו בחדשות לרגע‎.‎

ההורים והסבים הכירו את רמתיים המעטירה, הישוב הסמוך למעברה. גם אני רציתי לבקר ‏בעיר הגדולה. אבא החליט לקחת אותי בשבת. טומי'קה לא רצה להצטרף, ואני הייתי ‏מאושרת לבלות עם אבא לבדי. הלכנו יד ביד דרך החולות והפרדסים ואז הגענו למושבה. ‏מאחר שלאבא לא היתה מודעות לחום ששורר בארץ, לא הצטיידנו במים או בכובע. זמן קצר ‏אחרי שהגענו לרחוב הראשי הייתי צמאה מאד. כל החנויות היו סגורות. התחלתי להרגיש רע. ‏עמדתי להתעלף. אבא לקח אותי על הידיים. לרווחתו, הוא ראה אשה שעמדה בגינתה ‏והשקתה אותה בצינור מים. אבא פנה לאשה ביידיש ושאל אם הילדה (הייתי בת חמש וחצי) ‏יכולה לשתות מהצינור, כי היא חשה ברע. האישה אמרה לו בגרמנית כי המים הללו עולים ‏לה כסף, והיא לא יכולה להשקות את כל ילדי המעברה‎.‎

נו, שרדתי, כפי שאתם רואים‎.‎

בכל יום כשסבתא גמרה לבשל, יונל היה מגיע עם האלבום, ואוכל איתנו. אמא הפצירה בנו ‏לאכול הכל, “כי אתם מכירים את סבתא. היא לא זורקת כלום. מה שאכלתם היום כמרק, ‏תאכלו מחר כדייסה, ובעוד יומיים כפשטידה..” סבתא נעלבה "כן, יש אנשים שחוסכים, לא ‏זורקים אוכל טוב. לא כל אחד קל דעת כמוך!” אמא ואנחנו החלפנו מבטים מרושעים – ‏הזקנה סתם קמצנית. אבל אפשר היה לסמוך על יונל, שלא יוותרו שאריות‎.‎

באחד הימים סבתא בישלה מה שבישלה, ונותר כרוב שלא נוצל. כאמור לא היו אמצעי קירור, ‏אך פירות וירקות מסויימים יכלו להשמר יום או יומיים והם אוחסנו בתוך קערה מתחת לאחת ‏המיטות‎.‎

אחרי כשלושה ימים אמא שמה לב שהכרוב הצטמק ועליו מתקלפים. סבתא יצאה לקניות, ‏ואמא אמרה לנו – "בואו נזרוק את הכרוב, כי אחרת הזקנה תאלץ אותנו לאכול אותו”. יצאנו ‏יחד עם אמא לגל הזבל בסמוך למעברה. גל הזבל היה גבוה ורחש זבובים ולכן השארנו את ‏הכרוב במרחק מה ממנו‎.‎

סבתא חזרה והתכוננה לבשל. ואז כרעה את מתחת למיטה להוציא את הכרוב. אמא לבשה ‏‏"הבעה אנגלית" (בהונגרית "אנגולוש" שמשמעותה – אני לא שייכת לסיטואציה הזאת, כאשר ‏את בעצם שקועה בה עד צואר), ויצאה מן האוהל. אבל השאירה מאחור שני עדים, שלא היה ‏להם שום סיכוי מול חקירותיה של סבתא. מהר מאד סיפרנו שאמא זרקה את הכרוב‎.‎

סבתא השתוללה. היא אמרה לנו "בואו, אנחנו הולכים להחזיר את הכרוב!” שלושתינו יצאנו ‏לדרך ואמא רדפה אחרינו "את תוציאי את הכרוב מהזבל?! את לא מתביישת?!” סבתא לא ‏התביישה וגם אמרה שהכרוב נשאר נקי כי הוא לא היה ממש במזבלה‎.‎

מאחר שגם אמא ידעה להתפרע, וגם התפרעה, סבתא החליטה לדחות את בישול הכרוב ‏למחר, עד שאמא תרגע‎.‎

בלילה לחשה אמא לאבא: “אתה חושב שהמכשפה נרדמה?” אבא אמר "אני לא מוצא סיבה ‏שהיא תנחר ככה אם היא ערה". אז יצאה אמא בשקט בשקט, לא נרתעה אפילו מיללות ‏התנים, והניחה את הכרוב במקומו הקבוע ליד המזבלה‎.‎

למחרת, יום שבת, גם אבא וסבא היו בבית. סבתא הדליקה את הפתיליה, ניקתה את השולחן ‏שסבא בנה מארגז תפוזים, הכינה סכין וכרעה ליד המיטה כדי להוציא את הכרוב. מאחר ‏שאבא ידע מה אמא עשתה בלילה, וגם אנו הילדים היינו בסוד הענין נפלה שתיקה גדולה ‏של ציפיה. אמא אחזה בידו של אבא, מתכוננת לקרב הגדול‎.‎

ואז משכה סבתא החוצה את הקערה מתחת למיטה. ושם הוא עמד – הכרוב‎!‎

‎ ‎סבתא חייכה חיוך של נצחון: “אני מכירה אותך כל כך טוב!” אמרה לאמא "בחמש בבוקר ‏הלכתי לבית השימוש. עלה על דעתי לבדוק את הכרוב. כשראיתי שהוא נעלם – הלכתי ‏והחזרתי אותו‎!‎‏"‏

לאמא יצאו הקרניים. "לא!” היא שאגה וחטפה לסבתא את הכרוב. היא רצה אל מחוץ לאוהל ‏אך מעדה ביתד של האוהל, השתטחה על החול והכרוב התגלגל מידיה. סבתא זינקה על ‏הכרוב בכל גופה, אך כאשר ניסתה לקום הכרוב נשמט מאחיזתה והחל מתגלגל במורד ‏הגבעה. סבא רץ והרים את הכרוב ואז צעק לאבא "טיבי, תפוס!” אבא זרק חזרה לסבא, סבא ‏לאמא, אמא לאבא, תוך ושסבתא מקפצת בין הנפשות הפועלות ומנסה לחטוף את הכרוב. ‏לבסוף סבא ואבא החלו לכדרר ברגליהם עם הכרוב, וגם אנחנו הילדים בעטנו בו קצת מפה ‏לשם. אז הרים סבא את רגלו מתנופה אחורית ובעט בכרוב בעיטה אדירה. הכרוב התרומם ‏אל על פיזר בדרכו כמה עלים בלויים ונעלם באור השמש הקופחת. עכשיו כולנו התפוצצנו ‏מצחוק. נשמענו כמעט כמו התנים בלילה‎.‎

סבתא עמדה לרגע דוממת לגמרי. ואז הפציע על שפתיה חיוך קטן‎.‎

אחר הצהרים הגיעה משלחת לאוהלנו. שלוש נשים כורדיסטניות, לבושות מכנסים, שמלה ‏וכיפה על הראש. אחת הביאה מגש עוגיות, השניה הביאה צלחת מלאה בקציצות, ‏והשלישית נשאה בידיה סיר מהביל של מרק. הן הביאו איתן גם את שמואל האחראי, שיגשר ‏ביננו, כי שמואל דיבר יידיש וגם ערבית‎.‎

וכה הסבירו הנשים בהתרגשות: ראינו את הסבתא לוקחת כרוב מהזבל. זה לא הגייני לאכול ‏מהזבל. הילדים יכולים לחלות. אנחנו מביאות לכם אוכל שלא תהיו רעבים, ואם יחסר לכם ‏אוכל בעתיד – אתם תמיד מוזמנים לאכול אצלנו. אבל בבקשה, אל תאכילו את הילדים ‏באוכל מהמזבלה‎!‎

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

47 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת