00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

עת החשיכה, ביחד עם חורף של לבד



תמיד בתקופה הזו בשנה, אני מוצאת שאחד העיסוקים העיקריים של המוח שלי הוא הבדידות.

חורף. קר. חושך. כזה שמדריך אותי אוטומטית אל מתחת לשכבות השמיכות העבות, מכסות מפני אפרוריות של קור החורף. הגוף מתכרבל בתוך עצמו ולעיתים נכנס למעין תרדמת. אולי יהיה נכון יותר להגדיר את אותה תרדמת כחלום בהקיץ. מצב של עירנות חלקית, בה הראש והלב מסננים לעצמם את התחושות הנחוצות בלבד כדי להתקדם ולעבור את העונה הזו ולהשאיר את התקופה הזו מאחור, הצד האפל של המחשבות.

 

באחד הלילות הגשומים ביותר בסערה האחרונה שביקרה במחוזותינו, ישבתי והבטתי החוצה מן החלון שבחדרי תוך ששמיכת הפוך הגדולה עטפה את גופי כמוחבא מהמציאות הקרה שצרבה בתוכו. השטפונות שפקדו את הרחוב, העלו מים על גדותיו של הכביש הראשי שחוצה את ביתי. אותם שטפונות הורגשו על פניי כמעט כמו מי שעומדת מתחת לשמים חשופים וסופגת אליה את שטפונות ההתחדשות הללו בכוונה תחילה. גופי הצטמרר מקור שחדר ודקר את מרכז ליבי, העיר את הכמיהה לליטוף וחום מהסוג האינטימי שכל אחד זקוק לו.

 

מדובר על לא יותר מכמה חודשים, בהם האמת חותכת יותר מתמיד. לא שבימים אחרים הרצון שלי כיחידה למצוא את החצי שיהפוך אותי לזוג לא קיים, אך עם רדת החשיכה המוקדמת וסיום יום באפילה כמעט מוחלטת, המחשבות שנותרות חבויות בדרך כלל, בורחות החוצה ככמוסות ביותר שלעיתים מפחדות להתמודד עם עצמן באור יום אחר.

הרצון הבסיסי של הגוף בימים אפורים וקרים כאלו, הוא לכסות את עצמו. ואת הפצעים. במיוחד בחברת אנשים. להעמיס על עצמו שכבות על גבי נוספות, שיבודדו את עצמו מהקור במגע ישיר ושורט עם עור חשוף. הראש שוקע בכוח לתוך שגרה שתעסיק אותו, והכל כדי לא להתעמת עם הכאבים הגדולים והאמיתיים באמת. הוא מחפש גירויים ביעדים קלים להשגה בלבד ומדלג מעל תהומות עמוקות כדי לא ליפול בלא היכולת לצאת מהן בחזרה אל ה"מסלול הבטוח".

 

האמת היא שיש רגעים מסוימים, בהם אני מרגישה את פרץ המחשבות שלי מסתנן ובורח החוצה להתמודדות אמיצה עם המציאות, שורפת ככל שתהיה. זה קורה בדרך כלל ברגעים של אחרי מאמץ פיזי ממושך, קריאה של ספר או סיפור מרתק או בכתיבה סוחפת ארוכה. כשהגוף משחרר אנדרופינים שמאפשרים לי להתחדש, להאמין בעצמי ולשכוח את הכאב. שום כאב לא יכול על צעדה ארוכה או ריצה מהירה, מול אימון קפואירה בו הגוף מתעלה על עצמו, על קריאה סוחפת, כתיבה מעניינת, מציאותית או דמיונית, בה הראש מתנתק מהקור ומתחבר לקיום הפנימי, לנפש, ליכולות. לעצמו.

 

עם הזמן, אני חושבת שמצאתי את הדרכים איך לא להכנס לדיכאונות חורף מוחלטים, למרות שמותר גם לתת ללבד את הבמה והזמן שלו. אני כן מחפשת את הביחד וכמהה לו, הוא חסר לי. אני מתגעגעת להרגיש חום גוף נוסף כורך סביבי ומתכרבל לצידי במעמקי הפוך כשרעמים וברקים מלווים את הממטרים שיורדים על העולם.

אני גם מאמינה, שברגע הנכון הוא יהיה שם. יגיע, יפתיע, לא צפוי ומרגש כמו שרק ביחד אמיתי יכול להיות..

 

ועד אז יש לי את החורף, זמן לחשוב, להתבודד. הוא לא תמיד כל כך נורא.

ועד אז יש לי את החברים שלי, אלה האמיתיים שאיתי בין שגרה אחת לשנייה, מלווים ודואגים ומחבקים ומזכירים לי שלא משנה מה התאריך או העונה, הם כאן איתי.

והכי חשוב.. עד אז יש לי את עצמי. ואם לא אני אז מי?



(התמונה מהנט)

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת