22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

ימיו ולילותיו של הדודה אווה

ספרו של אמנון דנקנר יצא לאור לפני כשנתיים, וצעד שבועות ארוכים בראש טבלת רבי המכר של העיתונים. סליחה אם אני נשמע פלצן, אבל בדרך כלל אין ליבי נמשך אחר רבי מכר. הנוסחאות שעומדות בבסיסם מעצבנות אותי, גורמות לי להרגיש כאילו מישהו עובד עלי. צריכה להיות סיבה טובה כדי שאכנס למערכת יחסים עם ספר כזה, שאני יודע היטב כמה קשה לנטוש אותו מרגע שמתחילים.

הסיבה הטובה הפעם הייתה המלצתה של עדנה, שאת טעמה בספרים אני מעריך. אני מתעבת את דנקנר ואת כל מה שהוא מייצג, אמרה לי, אבל הספר הזה פשוט נפלא. לאחר שסיימתי לקרוא, אני מצטרף להמלצתה של עדנה. לא התרגשתי ככה מספר מאז שסיימתי את קריאת הכרך השביעי של הארי פוטר. נראה שיש לי נטייה להתרגש מסיפוריהם של נערים יתומים, שנמצא להם תחליף אב בדמותו של גבר אקסצנטרי עם טעם משונה בבגדים ועם זהות מינית מעורפלת.

בבית קטן, בירושלים של שנות החמישים, גר ילד יתום מאם עם אביו ועם משפחה נוספת, והילד מתנהל בעולם כגלמוד המבקש אהבה בכל אשר יפנה. אל בני הבית הזה, שכל אחד מהם נושא עמו שק של כאב, מצטרפת בלילה גשום אחד גברת שפניה חבולים ומבטה מבועת, ובלבה פקעת של סודות.

עוד באותו לילה מתברר שמתחת לאיפור ולשמלה מסתתר גבר במנוסה. "הדודה אווה", כך קורא לו הילד היתום ונפשו נקשרת בעבותות של אהבה אל הזר המוזר הזה, שמסתגר רוב הימים בחדרו, מתפרנס מכתיבת רומנים רומנטיים ושותה בצמא את דיווחיו של הילד על סרטי האהבה שהוא רואה בקולנוע. על העבר - הדודה אווה אינו מדבר לעולם.

היחסים העדינים הנרקמים בין הילד לבין הדודה אווה, הכמהים כל כך לנפש קרובה, אינם מחזיקים מעמד זמן רב. בני הבית חושדים במניעיו של הדודה אווה, וכשירושלים כולה, על קדרות בנייניה ויושביה, נזעקת לאור מעשים מחרידים שאירעו בה, הטבעת הולכת ומתהדקת לא רק סביב הדודה אווה, אלא גם - ובעיקר - סביב עולמו של הילד, שנדרש להתמודד עם שאלות הרות גורל על טיבן של נאמנות, קרבה ואהבה.

והסוד של דודה אווה? רק בסופה של העלילה הגועשת ורבת-השיאים הזאת הוא מתגלה. והגילוי הזה משאיר את הקורא תוהה בסוגיות מהותיות כגון מורכבותם של רגשות, תפקידה של אמנות, והיכולת לחיות חיים של משמעות.

מתוך אתר "טקסט" : http://www.text.org.il/index.php?book=08010910

בזמן הקריאה עלו בדעתי עוד שני ספרים, בהם ילד מספר בגוף ראשון את סיפור צמיחתו וחניכתו כגבר: "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז ו"מות הנזיר" של אלון חילו. "סיפור על אהבה וחושך" חולק עם ספרו של דנקנר את זירת ההתרחשות: ירושלים של שלהי המנדט ותחילת ימי המדינה. עיר שיש בה איזון עדין בין עבר רחוק מפואר, עבר קרוב מסוייט, ועתיד שאין מתפנים להרהר בו. עיר שמשוך עליה קו של תום, תום שיש מי שנהנה להתרפק עליו. בעיקר מי שגדל בירושלים ההיא, וברח ממנה ברבות הימים. בשני הספרים משובצת העלילה בנאומים פארודיים של דמויות משנה סטריאוטיפיות, נאומים משעשעים למדי.

"מות הנזיר" דומה ל"ימיו ולילותיו של הדודה אווה" בעיסוק שלו במיניות קווירית, וכן גם באופן שבו הצטיירה לי דמות המספר. המספר בשני הספרים הוא ילד שהחיים לא היטיבו איתו, ושנהיה מרוכז בעצמו וחסר רגישות לסבלם של אחרים. יחסי אל המספר בשני הספרים היטלטל בין חמלה והזדהות לבין רתיעה ותיעוב. גם כאן, כמו ב"מות הנזיר", מודגם האופן שבו עלילה, שנרקחה אגב אורחא, צוברת מסה ותאוצה עד שהיא הורסת חיי חפים מפשע. ולבסוף, בשלושת הספרים מופיעות דמויות מן ההיסטוריה היהודית כדמויות משנה בעלילה, תעלול שאני די מחבב בדרך כלל. בשלושתם השפה מוקפדת ומענגת.

אך בעוד ששני הספרים הללו זכו לחיבוק חם של הזירה הספרותית בישראל, יש באינטרנט רק מעט סקירות וביקורות של אנשי הזירה הזו על "ימיו ולילותיו של הדודה אווה". אפשר כמובן לתלות זאת בפוליטיקות ובחשבונות האישיים בין האנשים המאיישים את הזירה הספרותית, אבל אולי יש גם סיבה עניינית לכך: אין הרבה מה לחפור בספר הזה, אין רבדים של משמעות שאפשר לכתוב עליהם דוקטורטים. הכל מאד מפורש, מאד על פני השטח. אולי גם העירוב שיש בו בין שואה לבין מיניות יוצר לספר ניחוח סנסציוני, שיש בו כדי להרתיע.

מבין הנושאים הרבים שהספר נוגע בהם, נושא שעניין אותי במיוחד הוא המתח בין אמת ובדיה, בין מציאות לדמיון, בין מה שקרה באמת למה שזוכרים בדיעבד. גם המספר וגם הדודה אווה בודים לעצמם סיפורי חיים חלופיים. שניהם בדאים מוכשרים. שניהם מצליחים לתרגם את הכישרון הזה למקור הכנסה נאה ככותבי ספרי כיס. הבדיות שלהם מצליחות לשכנע כאילו היו אמיתות. כך בחיים שלהם, וכך בספרי הכיס שהם כותבים, שיש להם קהל קוראים רחב ולהוט. גם אני מצאתי עצמי תוהה אם הדימוי שיש לי על המספר ועל הדודה אווה הוא נכון, או שעוד כמה עמודים עומד הדימוי הזה להתפוגג כבועת סבון. האירוניה המרה היא בכך, שכאשר טפלו עליהם אשמות, אשמות שהקורא יודע שהן עלילת שווא, הם עצמם כבר אינם בטוחים אם מה שהם זוכרים זה מה שבאמת היה.

ובעצם, שלושה בדאים מיומנים יש כאן. שהרי אבדן האוריינטציה המסוים שלי קרה בזכות כישרון הבדיה המופלג של מחבר הספר, כישרון שבעליו מעיד עליו באחרית הדבר שכתב לספר. לנוכח גודש חוטי העלילה המסקרנים ושפע הדמויות המסקרנות שבדה דנקנר, עלה אצלי הרהור ביחס לניסיון שלי לכתוב סיפורים קצרים, ניסיון שירדתי ממנו לפני כמה שנים. אני נזכר, שתמיד היה לי קשה עם אמצאת חוטי עלילה ובריאת דמויות מסקרנות. מעט הסיפורים שהצלחתי להשלים (העליתי אותם ל"במה חדשה") מבוססים בעיקר על מקרים שקרו לי ולאנשים שאני מכיר, עם מעט מאד השלמות מן הדמיון. אולי זו הסיבה שהפסקתי לנסות לכתוב פיקשן והתחלתי לכתוב בלוג.

נזכרתי גם בתקופה בחיי, שבה ניסיתי לבדות לי סיפור חיים חלופי, ומיעוט הכישרון שלי לבדיה היה בעוכריי. זה היה בשנה שלאחר סיום הלימודים בתיכון. הייתי פטור מגיוס בגלל הצליאק שלי. בלשכת הגיוס אמרו לי, שעדיף שאשלים את התואר הראשון, ואז אוכל לשרת כמתנדב. אני, במקום לספר את כל הסיפור הזה לכל מי שמתעניין, בחרתי להעמיד פנים שאני עתודאי. בדרך כלל התשובה הזו הספיקה, אבל היו גם אינצידנטים בהם נשאלתי באיזו פלוגה אני ועל איזה סוג נשק אנחנו מתאמנים, וזה תפס אותי בלתי מוכן. בלעתי את הלשון, או שהתחלתי לגמגם, או שמיהרתי לשנות נושא. ברגעים כאלה הייתי שמח להיות בדאי רב קסם, שמסוגל להמציא בן רגע סיפור כיסוי, ולהטליא בקלילות ובאלגנטיות כל חור שייחשף בו.

לימים, כשהייתי עם עדנה, היא לימדה אותי שיעור רב ערך: אם אתה זקוק לסיפור כיסוי, אמרה, בדה אותו על פי מידותיו של מישהו שאתה מכיר היטב. כך, אם ישאלו אותך שאלות, יהיו לך תשובות מוכנות.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת