00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סיפורי סבא

זיכרון של גולות....

דנדן יקרה,
מוסר ההשכל של הסיפור הבא, כמו סיפורים רבים אחרים שלי הוא: כך ראי ואל תקדשי, כי סבא שלך הוא ממש לא מודל לחיקוי.
הסיפור הזה, שניסיתי לקבור בתהום הנשייה, לעולמי עד, צף ועלה בעקבות סיפורו של עופר ידידי "זיכרון של פלסטיק"
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1637672
ואצלי מה שצף כבר לא שוקע, אז מוטב שאוריד מן הלב...
 
אבא שלי היה שכיר בבית דפוס, בתעודת הזהות שלו בסעיף מקצוע, היה מצויין: ליטוגרף, (ליטוגרפיה היא שיטת הדפסה מאבן גיר מלוטשת- שיטת האופסט התפתחה מהליטוגרפיה והחליפה אותה- סש"ד
אבא שלי היה מאוד גאה בתואר שלו, כאילו תואר זה היה גבוה מגרף.
 
כפולני טוב ה"כבוד" ו"כבוד המשפחה" ו"כבוד האדם" ו"כבוד האומה" "כבוד המקצוע" היו חשובים לו מאוד, כמעט כמו "אתיקה, מוסר ונקיון כפיים".
 
אולי כאן המקום לספר במאמר מוסגר, שגם אני איש דפוס (דור שני), נוהג הייתי להתפאר שאת הצעדים הראשונים שלי עשיתי על רצפת הייצור בבית דפוס כשאימי הביאה  לאבי את ארוחתו ולא היה לה עם מי להשאיר אותי, ועוד הייתי מוסיף בגאווה לא מוסתרת, שבעורקי, במקום דם, זורמת דיו אדומה.
 
כל מורי ומחנכיי מימי נעוריי ניבאו לי עתיד מזהיר בהיכלי האקדמיה, אך אימי בוגרת מדעי החיים של המלחמה, קבעה: "האקדמאים הם שגוועו ראשונים ברעב, בעוד בעלי המלאכה החזיקו יותר מעמד, אז קודם כל שיהיה לך מקצוע ביד.
איש דפוס הוא מקצוע מכובד לכל הדיעות, ראה דוד בן גוריון היה איש דפוס ונהיה ראש ממשלה, ראה יצחק בן צבי היה איש דפוס ונהיה נשיא המדינה, ראה אבא שלך היה איש דפוס ונשאר איש  דפוס."
וכך גם אני הלכתי בדרך שהיתוו לי אבי ואימי, וגם אני לא נהייתי ראש ממשלה או נשיא.
 
אז אחרי ההקדמה הארוכה, אני מגיע לסיפור שאני מנסה לא לספר, אבל התחלתי ולכן אסיים.
 
 
באחת החופשות בכיתה א` אולי ב` השאירה אותי אימי אצל אבי בבית הדפוס והלכה לענייניה. ואני הסתובבתי לי והתחלתי בלימוד המעשי של המקצוע,
אהבתי להתבונן בשולחן הליטוש שהיה תלוי באוויר מהתיקרה בעזרת ארבעה כבלים עבים, מתחתיו היה גלגל תנופה אקסנטרי שסיבובו גרם לשולחן ויברציות מהירות.
לוח האבן הכבד הונח על השולחן ועליו אלפי גולות זכוכית ושיש בגדלים שונים,
הרטט גרם לגולות לנוע במהירות על פני האבן וללטש אותה ולהכין אותה לציור החדש.
הייתי עומד ליד המכונה התלויה מהופנט, מתבונן בגולות הרוטטות וליבי רוטט איתן.
 
בסיום העבודה אחרי שאבא ועוזריו התרחצו והחליפו בגדים, עלינו כולנו לאוטובוס ונסענו הביתה עייפים אך רצוצים.
בעוד אנו באוטובוס, הבחין אבי שאפי נוזל ואני אינני טורח לקנח אותו,
זה לא יאה לאבי שחבריו יראו את בנו בכורו זב חוטם, התכופף הושיט ידו ומשך את הממחטה שהציצה מכיס מכנסי, (אז עוד לא שמעו על טישו).
אך אבוי לאותה בושה וכלימה, יחד עם הממחטה נפלו מתוך הכיס גולות זכוכית ושיש מלוא החופן, נפלו על רצפת האוטובוס בקול רעש נורא, בקול שקשוק וקשקוש שגרם לכל הנוסעים להפנות את ראשם ולהביט במחזה.
אבי לא ידע היכן לקבור את עצמו לנוכח מבטי חבריו וכל נוסעי האוטובוס האחרים.
אני לא ידעתי היכן לקבור את עצמי על הצער העמוק שראיתי בעיניו.
אבי מעולם לא דיבר איתי על האירוע, לא נזף ולא הזכיר אותו כלל.
הוא כנראה הבין שכל מילה מיותרת,  את השיעור שלי למדתי.
 
תמונות הגולות מהגוגל 
 
לפעמים בחלומי, אני חוזר לאותה סצינה, הממחטה נמשכת מכיסי, הגולות מתחילות להתפזר מתוכה בהילוך איטי, מרחפות אט אט לכיוון מטה, ברגע  שראשונה נוגעת ברצפה  התנועה חוזרת למהירות רגילה, ואני מתעורר בבהלה  מרעש השקשוק והקשקוש כדי לגלות שזה רק הגשם המתדפק על החלון. 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

45 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל סבא של דנדן אלא אם צויין אחרת