00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

קולודבלבה

06/02/2010
היום האחד במאי, העיר לבשה חג. דגלים אדומים מתנוססים על כל הבנינים הרשמיים. הילדים הבוגרים לבושים במדי ה"פיונירים" שהם הלבוש הרשמי של תנועות הנוער הקומוניסטיים.

 

עוד מעט תצא לדרך התהלוכה הגדולה, המצעד של האחד במאי. התושבים נקראו לקשט את החלונות שפונים לרחוב בתמונתו של שמש העמים, אדוננו סטאלין. בפמפלטים שחולקו ובעיתונים אף ציינו את גודל התמונה.

 

אמא פורשת על השולחן את תמונתו של סטאלין, שזה עתה קנתה. היא יורקת ישר לתוך עינו, וגם פולטת קללות גסות בהונגרית, ומייחלת למותו ביסורים של אבינו הגדול.

 

אבא פונה לאמא בגרמנית. או-או! משהו שאסור לנו הילדים לדעת! אבא יכול לדבר גרמנית כמה שהוא רוצה, כי אמא עונה לו בהונגרית ואומרת "טוב, אז הם ידעו שהוא זבל, הם ידעו שמגיע לו למות!” ואז היא פונה אלי ואל טומי`קה ומוסיפה "אבל אסור לכם לדבר על זה בחוץ". אנחנו בני חמש ושש.

 

אנחנו גרים בטימישורה, בעיר שעברה בין ידיהן של מדינות שונות במהלך השנים. אנחנו הונגרים, אבל השלטון רומני. גרים באזור הרבה גרמנים שוואבים, שהם בעיקר חקלאים ומביאים את יבוליהם למכירה בעיר. לכן כולם דוברים את שלוש השפות.

 

כמובן שהיהודים הם מיעוט של מיעוט, ויש להם גם שפה סודית משלהם – יידיש, שבה הם זוממים את חטיפת הילדים הנוצריים כדי להשתמש בדמם למצות הפסח.

 

המצעד של האחד במאי הוא ססגוני. כל פועלי בתי החרושת מוצאים על פי הוראה מגבוה לרחובות. הם נושאים בידיהם תמונות ענק של המשיח,ודגלים אדומים. מדי פעם הם זועקים בקצב "סטאלין! סטאלין!”

 

אמא ואנחנו עומדים על המדרכה, בין המון עם וצופים. לידינו עומדת עמליה המשוגעת. בעירנו יש יתרונות מרובים להיות משוגעת: מותר לה לדבר. היא יכולה להגיד מה שהיא רוצה, ולא יאסרו אותה. היא עומדת עכשיו לידינו וצועקת: תראו את הפרצוף שלו עם השפם הטיפשי שלו! הוא נראה כמו פולה מארה" (שזה, אם לא איכפת לכם "זין גדול"). הקהל מחניק צחוקים כבושים, אבל לאמא שלי טוסקה יש רוח חופשית, ולכן היא פורצת בצחוק גדול ומצלצל, ואני וטומי`קה כמובן צוחקים איתה, מבלי לדעת על מה.

 

אשה מבוגרת פונה לאמא ואומרת לה, שזו אינה דרך לחנך ילדים רכים. פתאום אנחנו די לבד על המדרכה. אנשים מתרחקים מאיתנו ואמא מבינה את הטעות הפטאלית שלה.

 

עכשיו אנו מסתובבים בעיר, עולים ויורדים מהחשמליות, נכנסים לפארקים. אמא לא רוצה לחזור הביתה, שמא עוקבים אחרינו וידעו היכן אנחנו גרים.

 

לבסוף אנו חוזרים הביתה ואמא מייללת לאבא כי עוד מעט יבואו לעצור אותה. מאחר שאת המעצרים מבצעים בלילה, אמא לא הולכת לישון ומאזינה ליד הדלת כדי לשמוע צעדים באים. נכון, אמא קצת היסטרית, אבל אנשים נעצרים גם על פחות מזה. אמא יודעת כי לעצורים במרתפים עוקרים את ציפורני הידיים בצבתות ומכים את כפות רגליהם  בכבלים רטובים, כדי שיודו בפשעים נוספים. אמא קשורה מאד לציפורני ידיה.

 

אבא איש שליו ורגוע, וגם אופטימיסט חסר תקנה. הוא לא מאמין שמישהו ירצה לחבוט בכפות רגליה של אמא.

 

אבא עצמו הוא אויב המשטר. בכלל, למשטר יש קבוצות שלמות של אוכלוסיות  חשודות מראש:

 

הצוענים, כי הם נוודים, גנבים ואנארכיסטים.

 

השוואבים, כי נאמנותם נתונה לגרמניה.

 

ההונגרים, כי הם חפצים לחזור לשלטון הונגרי.

 

והיהודים, כי הם יהודים.

 

אבא מוסיף חטא על פשע, מפני שהוא גם "בורגני". אבא לא רשום במפלגה הקומוניסטית, כי הם לא מריחים לו טוב. זו לא חובה להיות רשומים, אבל זה מעלה חשד. אבא הוא חייט עצמאי לחליפות גברים, יש לו כמה עובדים והוא מומחה בתפירה עילית. אבא ידוע בכשרונו המיוחד "להעלים" פגמים גופניים: למשל, בחליפה של אבא לא בולט הגבנון של הגיבנים. למעשה, חלומו של אבא הוא לתפור חליפה לגיבן דו-צדדי בעל רגל אחת קצרה יותר. שם יוכל להדגים את מיטב כישוריו.

 

היום מבקר בחצרנו טובריש סימון. במשטר הקומוניסטי אין "אדון", “גברת" או "עלמה" כפי שהאירופאיים אוהבים. עכשיו כולנו "טובריש" (“חבר").

 

טובריש סימון הוא המלשין מטעם השלטונות, ועליו לוודא כי אנו שומרים היטב על הרכוש הממשלתי. כלומר – בתינו שהולאמו. לטובריש סימון פני שועל, עם אף מרחרח ואדמוני. כל הדיירים פוחדים ממנו, כי יש בידו הכוח לשלול את חירותם.

 

טומי`קה ואני יושבים על המדרגות, ושוברים קליפות אגוזים בפטיש. טובריש סימון קורא: "טובריש טוסקה, בואי לכאן בבקשה!”

 

ברכיה של טוסקה פקות. היא סבורה ש"פולה מארה" בא לנקום. אבל מסתבר שמשהו אחר מציק למלשין השלטונות. הוא אומר לאמא "הילדים שלך עלולים לשבור את המדרגות עם הפטיש!” אמא אומרת - “אבל אתה רואה שהם לא שברו". הוא מתעקש "אבל יתכן שישברו! וזה רכוש של הממשלה! כואב לי הלב לראות את זה!” אמא שוב מתלקחת וזורקת את המשפט המאד מסוכן "גם לנו כואבים הרבה דברים ואנחנו שותקים!”.

 

מילת המפתח היא "לנו".ברור שזה "לנו היהודים". טובריש סימון יודע, ואמא יודעת שהוא יודע. אימה.

 

אמא שוב חרדה מספר ימים. היא לא נותנת לפתוח את הרדיו בשידור של קול ישראל לגולה, שזה סיכון בפני עצמו.

 

פעמיים בשבוע משדרים ליהודים באירופה בגלים קצרים, חדשות וידיעות מישראל, ביידיש. אבא ואמא מכסים בשמיכות את החלונות החיצוניים, מכניסים את דוד מנדי ואשתו שגרים בשכנות ונועלים את הדלת. הם מצטופפים ליד הרדיו שמדבר בקול חרישי.

 

לי אין כמובן שום ענין בחדשות. אני גם לא מבינה יידיש. אבל בסוף כל תכנית אבא מקרב את טומי`קה ואותי לרדיו לשמיעת "קולודבלבה" הוא מסביר לנו שזה ה"הימנוש" (המנון) שלנו ושל כל היהודים. אבא בוכה, אמא בוכה, גם דוד מנדי ואשתו מגדה בוכים.

 

אז גם אני בוכה.

 

לעומתנו, סבתא רוז`י, אמא של טוסקה, היא קומוניסטית פעילה. סבתא למדה בבית ספר טכני, שהכשיר אותה כפקידה וכתבנית, ואף עבדה במקצועה במשרד עורכי דין. היא תפרה להנאתה ולהנאת חברותיה, ואז החליטה ללמוד תפירה במכון ללימודי ערב ופתחה סלון הדור לנשים.

 

סבתא היתה אישה אמביציוזית וחכמה, התעניינה מאד בפוליטיקה והיתה לה דעה נחרצת בכל עניין. היא קראה את המניפסט הקומוניסטי והאמינה בכל ליבה שמשטר כזה יהיה נאור ושיוויוני.

 

היא הצטרפה למחתרת הקומוניסטית, היתה חלק מתא סודי והיה לה שם קוד. סבתא לא כיוונה מהלכים, אלא עסקה  בבלדרות של חבילות ומכתבים סודיים, או החביאה בביתה חומרי תעמולה. אם היתה נתפסת – היו מקצרים אותה בראש.

 

עם עליית הקומוניזם, סבתא רוז`י כובדה בפנקס חבר מספר 11 מכל בני העיר, וקיבלה מדליה בטקס רב רושם. היא התקבלה כחברה למועצה הקומוניסטית שכיהנה לצד המועצה העירונית, ותפקידה היה לפקח על ביצועי העיריה. המועצה הזו קיבלה את הנחיותיה ישר מברית המועצות.

 

סבתא הבינה באיחור כי תפקיד המועצה בה היא מכהנת הוא להטיל מורא על מועצת העיר, ולהלשין על "פעילות חתרנית".

 

עד מהרה היתה סבתא גורם חתרני בעצמה, מפני שהיא יצאה בגלוי במועצה נגד החלטות מלמעלה שלא נראו לה.

 

בעיקר זעמה כאשר המועצה החליטה לצאת כנגד הציונות במסע מכפיש בכל אמצעי התקשורת. סבתא אמרה שהיא מבינה יפה מאד ש"הציונות" הוא שם נאה לאנטישמיות נגד יהודים.

 

רוז`י צעקה במועצה "נולדתם אנטישמים ותמותו כך!”, והם הבינו שהיא רוצה שזה יקרה ממש עכשיו. סבתא באה הביתה וחיכתה לשוטרי החרש. תוך כדי כך הרגישה שכפות רגליה מזיעות. מאחר שהיא ידעה שהיא עתידה לקבל מכות נמרצות בכפות הרגליים, עלה בדעתה כי יהיה מאד לא נאה אם יורידו את נעליה, ורגליה יסריחו. לכן השרתה את רגליה בקערת מים חמים וסבון, ולאחר מכן איבקה אותן בטלק.

 

הגיעו הדברים כדי כך, שאם סבא ראה את סבתא רוחצת רגליים הוא שאל "מה שוב דיברת?!”

 

וסבתא דיברה. אוהו, איך היא דיברה. סבתא היתה ציונית צרופה ויהודיה גאה, והיא סברה שהציונות לא אמורה להתנגש בקומוניזם. אבל אמא רוסיה לא הסכימה לקונספט הזה.

 

סבתא שמעה כמובן את תכניות הקולודבלבה מפלשתינה. משפחתנו וסבתא וסבא פנו לרשויות ונרשמו לעלייה לארץ.

 

סבתא סיפרה לי ולטומי`קה על הארץ היפה שלנו, שם תמיד חם. יש חולות וים ו"בדואינים" שרוכבים על גמלים, ותפוזים ככל שנרצה.

 

סבתא הפכה לעול על המועצה אחרי שהיא קרעה את פנקס החבר מספר 11 בישיבה השבועית, והודיעה כי עוזבת את המפלגה.

 

זו היתה סיבה מצויינת לגמור על סבתא סופית. אבל במועצה החליטו אחרת. סבתא הוזמנה לישיבה הבאה במברק. היא נפרדה מכולנו בדמעות. ואז היא חזרה הביתה עם ששה אישורי עליה לארץ לכל המשפחה.

 

למותר לציין כי רגליה של סבתא הריחו בהזדמנות חגיגית זו כזר סיגליות.

 

אליה וקוץ בה. נדרשנו לעזוב תוך עשרה ימים. מותר לקחת שבעים ק"ג מטען למשפחה. אין להוציא תעודות, אין להוציא שום חומר כתוב. צריך להשאיר תמונות משפחתיות במידה שיש עליהן כיתוב מאחורה.

 

מתחיל מירוץ שדים. לארוז, לחלק, לזרוק. בני משפחה ויהודים אחרים ממלאים את הבית המבולגן במשך כל שעות היום. הם שולחים מסרים בעל פה לקרוביהם (ידוע כי המכתבים עוברים צנזורה בשני הכיוונים).  הם מתכננים אילו מילות קוד יכתבו מפלשתינה לנשארים.

טומי`קה ואני מסתובבים בין הרגלים, לא מתייחסים אלינו. לאף אחד אין סבלנות אלינו , בעוד שכרגיל כל הבית רוקד על פי החליל שלנו.

 

טומי`קה שואל אם יש "שם" בתי ספר שאפשר ללמוד בהם חשבון. אני יותר פרקטית: “אז אפשר לאכול שם כמה תפוזים שרוצים?”.

 

אני תושבת גם על שאלות קיומיות: “האם גם בפלשתינה החסידות מביאות את התינוקות?”

 

אני חייבת להסביר במאמר מוסגר על שיטת החינוך המזרח אירופית. הם לא למדו את זה מפיאז`ה, אבל שכללו את השיטה במשך מאות שנות מסורת:

 

אם ילד שואל אותך שאלה שמביכה אותך, תגיד לו: “תתבייש! בגילך לשאול שאלות כאלה! תחזור כשתהיה בן עשרים".

 

אם אתה יותר פתוח, אתה לא דוחה את הילד בקש. אתה פשוט משקר לו בלי הכרה,  הוא ילמד בעצמו במהלך השנים, ולא יזכור ששיקרת.

 

תבטיח הבטחות שאין לך שום כוונה לקיים. זה יגרום אושר לילד ברגע זה, ואחר כך אלהים גדול.

 

הם בנו על זה שתשכח, אבל אתה לא שכחת. ואז צצות במוחך הקטן  שאלות נוספות על האינפורמציה שקיבלת , ובשלב זה השאלות שלך אכן מטורפות לגמרי.

 

אם זה קורה, התפקיד שלך כהורה הוא להתפוצץ מצחוק ולהגיד לילד שהוא מטומטם.

 

אני חוזרת ומזכירה את השאלה שלי על החסידות בפלשתינה. ביתינו מלא יהודים ששומעים יחד עם ההורים את תכנית הקולודבלבה. אמא עונה לי: “לא, בפלשתינה הגמלים מביאים את התינוקות". כל הבית צוחק, אבל ליבו של אבא נחמץ על עלבוני, והוא אומר "טוסקה, תפסיקי!” ואז פונה אלי ואומר "אמא מתבדחת. גם בפלשתינה החסידות מביאות את התינוקות".

 

עם המטען החינוכי הזה אני יוצאת לפלשתינה. אנו נוסעים ברכבת יומיים בנופים מושלגים, ומגיעים לבסוף לעיר הנמל קונסטנצה. שם עולים כשמונה מאות איש על האוניה "טרנסילבניה" ופנינו ציונה.

 

הגברים משוכנים בבטן האוניה באולם גדול וצפוף, כשהמיטות שלהם מחוברות לקיר בשרשראות ברזל בגובה של מספר קומות.

 

הנשים והילדים ישנים בקבינות צפופות, שבכולן כשש מיטות קומותיים.  כמובן שאנו משוכנים עם נשים וילדים שזרים לנו. אין מקום בחדרים. במשך כל היום רוב הנוסעים מבלים על הסיפון, כי אנו כבר בים התיכון, השמש זורחת וחמים בחוץ.

 

אני וטומי`קה רצינו לראות את הדרדנלים, אותם חצינו בלילה. ההורים שלחו אותנו לישון והבטיחו להעיר אותנו כשנגיע למיצרים. אתם כבר יודעים כי אצלנו לא מקיימים הבטחות כאלה.

 

באחד הערבים מודיע רב החובל בכריזה כי מחר עם שחר נגיע לחופי פלשתינה. ההתרגשות גדולה. ההורים אומרים לנו ללכת לישון, כי  הם יעירו אותנו כשיראו את הנמל. אנחנו למודי דרדנלים, אבל העייפות גוברת עלינו וטומי`קה ואני לא רוצים להפרד וישנים במיטה אחת בקומה העליונה.

 

כשאבא ואמא מעירים אותנו, עוד חושך בחוץ. אנו עולים על הסיפון. כל העולים מצטופפים על הסיפון. אני נדבקת למעקה, רק ראשי מזדקר מעליו. אבא אומר "תראו! זאת הארץ שלנו!” הקול שלו רועד.

 

השמש מתחילה להנץ מעל ההרים בפס אור  זוהר. העיר עצמה שקועה בערפל אפור. האוניה שטה לעבר הנמל, אבל לי זה נראה הפוך, כאילו העיר מתקרבת אלינו. ופס האור מעל ההרים מתרחב, השמש עולה ענקית ובהירה ופתאום כל העיר לפנינו בלבן בוהק, כמו בריגדון שעולה מן הנשיה.

 

מישהו על הסיפון מתחיל לשיר "קולודבלבה". עוד ועוד מצטרפים לשירה, מי במילים ומי בלה לה לה. פתאום כל הסיפונים שרים בקול גדול. אני מסתכלת על אבא, אבא שר ובוכה. אני מסתכלת על אמא, היא שרה ובוכה. סבא וסבתא שרים ובוכים. אני רואה את כל האנשים על הסיפון שרים צוחקים ובוכים.

 

אז גם אני בוכה.

 

 אני העולה הראשונה שיורדת מכבש האוניה "טרנסילבניה" בשני במרץ 1951. ועל כן מצולמת על ידי צלמים ותמונתי מופיעה בעיתון.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

50 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת