77
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זרה באפלה

תמונות בשחור לבן

בזמן שארזתי את דירתי לרגל המעבר לדירה אחרת (תבוא רשימה על האודיסאה הזו), לא יכלתי שלא לקחת פסק זמן, ברגע שידי מצאו את חבילת התמונות המשפחתיות שלי.
 
כן חבילה, כי מעבר לזה שאני קצת בלגניסטית ולא מסדרת את התמונות באלבומים כמו בן אדם נורמלי, אני אוהבת לקחת את התמונה בידי ו"לחוש" אותה, לפעמים ללטף אותה, אם היא נוגעת לי מאוד ללב. אך אני נותנת להן את הכבוד הראוי וכך הן שמורות בקופסת עץ ישנה אהובה.  וכך מצאתי את עצמי יושבת על השטיח, כשמסביבי מגדלי קרטונים רעבים לאיחסון, מביטה אחת אחת בהן, מעלה זכרונות רחוקים, תחושות ורגשות שעוררו בי התמונות.
 
אני אוהבת במיוחד את התמונות בשחור לבן, תמונות שמעוררות בי געגוע ילדות, זמנים שלא יחזרו, לטוב ולרע, אך בכל תמונה שצפיתי, יכולתי להחיות בזכרוני את אותן התקופות וגם את מה שהרגשתי אז. ובין מבט למבט וחיוך נוסטלגי, הגעתי לתמונות של סבתא רבתא שלי מצד אימי וברגע שלקחתי את תמונתה בידי.. התחלתי לצחוק בקול רם. לסבתא הזו, כולם קראו "סבתא גיטל". סבתא גיטל הייתה אשה לא שיגרתית למדי. היא נולדה באוקראינה, התאלמנה בגיל צעיר, בעלה ההרפתקן נהרג בעת שניסה לטפס על הר תלול במיוחד. וכך קרה שבגיל צעיר ועם ילדה קטנה, היגרה לדרום אמריקה ולא התחתנה שנית.
סבתא גיטל הייתה אשה מאוד מוזרה. תמיד חמורת סבר, יקית כזו, זועפת רוב הזמן, גבות באלכסון כזה, ומתחת לגבות זוג עיניים מאחורי משקפיים עבי זכוכית, אשר הכפילו את גודלם בצורה מפחידה ומצחיקה כאחד.
 
האשה הזו תמיד הכתיבה למשפחה מה לעשות וסובבה את כולם על אצבעה הקטנה. אני זוכרת שכאשר היינו מחכים לה בבית כאורחת, המבוגרים היו מתכנסים לאספת חירום. היה מתח בלתי נסבל. כולם דיברו בלחש והתווכחו בינם, התאימו גרסאות וכו`. ובשעה המיועדת כשהוד מלכותה הייתה צריכה להגיע, השתרע שקט מוחלט בבית, ואם אנחנו הילדים צחקנו או עשינו רעש, ישר היו נוזפים בנו: "שששש לחדר מיד! סבתא גיטל צריכה להגיע!" אז היינו מבטיחים שלא נרעיש וישבנו עם המבוגרים בתנוחה קפואה. המתח עלה מדקה לדקה. כל כמה רגעים היה קם איזה מבוגר, מצמיד את אוזנו לדלת הכניסה ומניד בראשו: "לא, לא שומעים כלום, עוד לא", למרות שכולם ידעו שהיא מאוד דייקנית ולא תאחר או תקדים בדקה. ואז כשהמלכה הגיעה, כל המשפחה עמדה בתור כדי לברך אותה, בלי נשיקות, כי היא לא אהבה זאת.
 
לאט לאט המתח הפשיר, אני ואחי חזרנו למשחקינו בחדר, המבוגרים ישבו בסלון ושוחחו והכל נראה רגיל לחלוטין. ואז זה היה מגיע. הטורים היו עולים בהדרגה, בליל של קולות וצעקות, ואז קירות הבית רעדו מאחת התפרצויות הזעם של סבתא גיטל וזה כלל תמיד, השלחת כוסות לרצפה וניפוצתן מצידה. ( רק כעבור מספר שנים הבנתי למה דודה אסתר הייתה מביאה לנו תמיד כמויות עצומות של כוסות).
 
 זה היה ריטואל ידוע מראש. הייתי בערך בגיל 4 ומוחי הצעיר לא הצליח לעמוד על קנקנה. רק ידעתי שצריך לפחד ממנה לאור העובדות.
וכך קרה שבאחד הביקורים שלה, אני חושבת שזה היה באיזה יומולדת לאחד מבני המשפחה, שבאופן מוזר ויוצא דופן, עבר חלק מאוד, עד שקיבלתי את הרעיון הלא מוצלח: לנשק את סבתא גיטל. חשבתי משום מה שזה אמור לשמח אותה, או אולי רציתי לתת לה פרס על התנהגותה הטובה הפעם. לכן חשבתי במוחי הילדותי שהנשיקה צריכה להיות עוצמתית במיוחד.
 
 
זכור לי כאילו זה היה אתמול. סבתא גיטל ישבה בכיסא  נמוך מיוחד שהיה מיועד רק לה בגלל בעיות בגב. אני עמדתי באמצע הסלון כשעלה הרעיון במוחי, אך במקום לגשת אליה בצעדים רגילים ולנשק אותה, משום מה עשיתי רוורס עד קצה הקיר ומשם זינקתי לעברה בריצה מטורפת. השור הזועם במיניאטורה. מעוצמת ההתנקשות הראש שלה דפק בקיר, רעש הבום, הקפיא את כל הבית. שתינו נשארנו המומות וקפואות לשניות ומבטה הזועם והחודר שיתק אותי. עיינים ענקיות מפחידות. לא יכלתי לזוז מהפחד.
ואז, היא התחילה לצרוח: "תביאו את הסכין הגדול! תביאו את הסכין הגדול!". ואז אבא שלי רץ בהיסטריה והביא לה את הסכין.
 
הייתי בטוחה שהסבתא הולכת לשחוט אותי והייתי מופתעת שאבא שלי עוזר לה! ואז התחלתי לבכות "סבתאא אל תהרגי אותי בבקשהה! זה היה ללא כוונה!" ואז רצתי והתחבאתי מתחת למיטה וכמעט היו צריכים להזעיק יחידת קומנדו כדי לחלץ אותי משם.
באותם הזמנים, כאשר היו מקבלים מכה חזקה, היו מניחים סכין רחב על המכה. מין תרופת סבתא. אבל אני בגילי הרך לא ידעתי זאת. אך היחידה שהצליחה לחלץ אותי משם, הייתה הפצועה עצמה, שבפעם הראשונה מאז שהכרתי אותה גילתה צד אחר, בלתי מוכר מאשיותה. למרות בעיות הגב שלה, היא נשכבה ברצפה וניסתה לשדל אותי לצאת בחוש הומור לא שיגרתי: התחילה לספר לי בדיחות גסות. תתארו לעצמכם, בדיחות גסות לילדה בת 4 שלא הבינה כלום מהבדיחה. ממעמקי התת מיטה שמעתי את ההערות של המבוגרים: "היא ילדה קטנה! מה קרה לך סבתא?!" כולם חשבו שהמכה בראש השפיע על השיפוט שלה. אך מכייון שרק היא עצמה צחקה בקול מטורף, הצחוק שלה הפשיר את הפחד שלי ויצאתי משם בוכה, אך הפעם מצחוק, ישר לזרועותיה המחבקות.
 
כעבור כמה שנים הסבתא גיטל הזמינה אותי בחופשת הבית ספר לשהות אצלה כחודש. היא גרה בעיר מרוחקת כ300 ק"מ מעירנו. כל המשפחה גיחכה להצעה זו והיו בטוחים שאני אסרב. אך אני שמחתי מאוד. עד היום המיועד כל בני המשפחה ניסו לשכנע אותי לזנוח את הרעיון: "יהיה לך משעמם"
"היא תצעק עלייך" "היא בת 70 ואת בת 7, מה יש לך לחפש שם?" וכו`
אך אני רק התרגשתי מיום ליום בצפיה לאירוח הלא שיגרתי.
 
 
       אני, בערך בגיל 4 ואחי יוני עם הסבתא גיטל
 
דבר ראשון שעולה במוחי מהבית שלה, הוא שביל הגישה שהיה זרוע בצמחי רוזמרין. הייתי פוסעת שם וענן ניחוח משכר היה עוטף אותי. בתוך ביתה היה שעון עץ ישן ענק עם מטוטלות, שהיה צורך למשוך בהם כל 24 שעות ומאוד שמחתי כשסבתא גיטל נתנה לי את תפקיד המושכת בחוטים. הרגשתי שכל הזמן של היקום תלוי בידים הקטנות שלי, כי השעון הזה לבש דמות אנושית בדמיון הפרוע שלי, כאילו הוא היחיד האחראי לקיום הזמן בעולם.
 
שעון מלא נוכחות. מעבר לזה עברתי חודש מאוד ציורי. הסבתא גיטל הייתה לוקחת אותי להצגות באידיש, כמובן שלא הבנתי מילה, אז הנ"ל הייתה אומרת לי: "כשאני אצחק, תצחקי! וכשאני אבכה תבכי!" זה היה משעשע ביותר. לא פחות משעשע היה שבכל פעם שהלכנו לקנות משהו והמוצר היה יקר, הסבתא נהגה להזדקף, לנפח את חזה השופע, להכות בו אגרוף חזק ולהתרעם נגד המוכר: "אתה יודע מי אני?! אני הבת דודה של הפסנתרן רובינשטיין!! איך אתה מעיז לא להוריד לי מהמחיר?!!" כמובן שזה היה שקר גס. נכון ששם משפחתה היה זהה לזה של הפסנתרן הדגול, אך חוץ מזה שום דבר גנטי לא קישר בינהם. זה היה חלק משגעון הגדלות שלה כמובן. 
 
אז כך עברו הימים כהסבתא גיטל עוטפת אותי בפינוקים, מספרת לי סיפורים על מולדתה הישנה, קצת מפחידים לפעמים, אך זה לא מנע ממני להנות, פה ושם אפילו נשיקה קטנה ואפילו פעם אחת במשך החודש הזה, לא כעסה או התפרצה עלי. הדבר היחיד שהעיק עלי כל יום לקראת הערב, כשהיינו הולכות לבקר את חברותיה הזקנות, המדברות רק אידיש. אך לא זה מה שהציק לי, הציק לי שבדרך היינו עוברות דרך גן פסלים. הייתה לי משום מה פוביה לפסלים הענקיים האלו. הם שידרו לי משהו קודר וקר, השלמה עם גורל קפוא ועצוב ששום קסם לא יחזיר אותם לחיים. וכל פעם שעברתי משם עצמתי את עיניי חזק והלכתי על עיוור ונתתי לסבתא להוביל אותי. אך כשהיינו מגיעות לאחד הבתים של חברותיה, ליבי התמלא שוב בצפיה ושמחה למראה הממתקים שהכינו לי המארחות. כמובן שלא הבנתי גם פה מילה, אך לא השתעממתי, נהנתי לנחש על מה מדברים, וידעתי מתי דיברו עלי כי כולן הסתכלו עלי פתאום, וידעתי כאשר כל אחת מדברת על מכאוביה כי אז היו נאנחות "אויי אויי" וכל אחת הצביעה על הברך או הגב או איפה שהכאב שכן. לאחר כחצי שעה, כהייתי מאבדת ענין בשיחותן, הייתי ניגשת לחלון הגדול, מסיתה את הוילון קצת כזה... מציצה בחצי עין על הפסלים שכל כך הפחידו אותי ותוהה מי האדם הרע שהפך אותם לכאלה.
 
כאשר הורי באו לקחת אותי לאחר חודש התעצבתי מאוד, ובתור עונש להורים לא הסכמתי לספר להם כלום על שהותי שם. כולם כעסו עלי על שתיקתי הרועמת, כי הם היו צמאים להוציא ממני רכילות עסיסית על התפרצותיה  ומנהגיה הפחות מוכרים של סבתא גיטל, שזה מראה שלמרות הפחד הגדול ממנה, היא מילאה איזה צורך בכולם ולא תמיד ממניעים נעלים.
 
ועד היום, בכל פעם שאני נתקלת בצמח רוזמרין, אני מריחה אותו, עוצמת עיניים וליבי מתמלא בגעגועים אליה ולזמנים ההם כשפסעתי בשביל ההוא בדרך לביתה.
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל רודפת מכנסיים אלא אם צויין אחרת