00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

פגישה של הזיכרון שלי עם מי שאתה

התכוננתי לכך שבועות קודם לכן. רשמתי לעצמי ביומן סימון בולט של הזמן. הודעת תזכורת בסלולארי שתנדנד לי, רק שלא אעז לשכוח. הכנתי את עצמי שבוע מראש בשבילך. לרגע בו אעמוד מולך, אביט אל עצמי מבעד זגוגית העין ואדע שאתה שם.

תמונה ישנה. זיכרון וותיק עולה בי. מבט זך בעיניך מזכיר כוכבים בשמיים, בלילה שחור שבו מאיר ירח ענק.

התרגשתי. מעולם לא תיארתי לעצמי שאפחד לעמוד מולך. לחשוף את הצער בגעגוע כואב.

שכנעתי את עצמי לצלוח את המפגש. אני חייבת. לא להתפרק, לא להתרפק, זכרונות כואבים. לזכור את שהיית ולדעת מי אתה עודך. שעות של הכנות. מסדירה את הנשימות. בבוקר המפגש רעדתי. רציתי לדחות, רציתי למחות. השתדלתי לא לבכות לפחות עד שאגיע, גם ככה זה עשוי להיות קשה מלהכיל בשעה כל-כך מוקדמת של היום. נשמתי עמוק ויצאתי לדרכי האחרונה. אליך.

 

שבועות קודם לכן ידעתי מה אגיד לעצמי בלב בדקות שלפני המפגש איתך, אעמוד מולך ואלטף, אנקה את הכאב ואפצה על השנה שעברה ועל כך שבאותו יום לפני שנה, המודע כוסה בשכבות של שיכחה. של אהבה. הכנתי את המילים, על הדמעות אסרתי לשחרר, עמדתי מולי והרגשתי חזקה.

כנראה שניסיתי יותר מידי.

רעדתי. צמרמורת מעיקה חלפה בי לפני שצעדתי את שארית דרכי אליך. בדרך קטפתי פרח אחד. בודד. רציתי  לתת לך עוד זיכרון אחד ורוד קטן ממני. השקט נקתע והמריא את מחוזות הנפש ביחד עם הנחיתה. נשמתי עמוק והרגשתי איך הדמעות מתעקשות. הן חזקות. הרבה יותר ממני.

את הדרך זכרתי בעל-פה, כמו בפעם הראשונה שהגעתי אליך. בלי מילים או הסברים. רק תת מודע. צעד אחר צעד התקרבתי עד שראיתי אותך שם. מאיר אותי בצבעים אפורים. פחדתי מהפגישה איתך, כאילו זו הפעם הראשונה שאני שם מולך. והרי כבר ראיתי אותך. ושם נפגשנו בפעם האחרונה. רוח חזקה נשבה. עמדתי והרגשתי את נפשך זורמת באוויר ומנקה אבק של התיישנות בקרבתך. הדמעות זלגו ואת השקט החליפה שירת הגעגוע מבפנים. עצמתי עיניים וראיתי את עיניך מביטות בי, חמות ומאירות. תמיד אמרתי שיש לך עיניים נדירות. והעיניים שלך תמיד יביטו בי מבעד לדמעות. נשמתי עמוק והתיישבתי לידך, על סלע שניצב לצד משכבך. משאיר מקום לשבת, להתארח אצלך, לחשוב ולחלום ולהתגעגע איתך.

כל המילים היו חרוטות כבר בין המחשבות, ימים שלמים דיקלמתי את המילים בשבילך. ישבתי שם, שיערי מתבדר ברוח ומסתיר את עיניי, לח מדמעותיי. ישבתי מכורבלת בתוך מעיל גדול שחובק לתוכי את הגעגוע שלך. מעולם לא חשבתי שאשתוק איתך כל-כך הרבה. ומי כמוך זוכר כמה פחדתי מאותה שתיקה. בשתיקה שלי שמעת את הכל ותמיד אמרת לי את מה שכבר מראש ידעת.

ישבתי לצידך, בוכה מילים שקטות לאוויר, מקווה שתתפוס אותן בין סערות וחלומות. שתאמין לי, גם אחרי שנה שלמה שעברה. תדע כמה היה קשה לי לבוא לראותך. ובעצם אתה יודע, כי מי כמוך מכיר אותי. את הפעם האחרונה שראיתי אותך אני לא אשכח לעולם. חיבקתי אותך, הסתכלתי לך בעיניים ואהבתי אותך.

התכוננתי לפגישה איתך שבועות קודם לכן. דמיינתי איך תיראה, וכמה אחרים יתווספו מסביבך, ויארחו לך חברה שקטה. קיוויתי שיהיה לי שקט ברגע של לבד מולך. האמנתי שאתה לא כועס על שלא באתי קודם לראותך.

השתיקה שלך, היא לנצח תלווה אותי.

ואת המילים שלי השארתי לך באוויר, זיכרון שנותר ביננו באותה פגישה אחרי שנה..  

באותו ביקור שלי  מול הקבר שלך.  

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת