00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

הולדתו של ארוס

בטי היתה שכנתנו בשיכון. היא היתה אז קרובה לגיל ששים, גיננה בבית בעל כבן שמונים, שהיה איש רע מזג וחולה. ביום שחש בטוב היה אוזר כח כדי לרדוף אחרי בטי עם מערוך על מנת להורגה נפש. בטי היתה סלחנית מאד כלפיו, כשניסו לשכנעה להסגיר את הרשע לבית אבות היא סרבה: הוא ממילא ימות בקרוב, והיא רוצה לראות זאת במו עיניה.  היה להם בן יחיד, ארוס, שהיה אז כבן חמש עשרה. מאחר שמדובר בתקופה רחוקה,  בה ילדו נשים כדרך הטבע בלבד, הנחנו,על פי גילם של ההורים, כי ארוס מאומץ.

 

ארוס היה נער יפה תואר, בעל גוף אתלטי וחיוך קורן. הוא ניקה את חדר המדרגות ללא תמורה, עזר לנשים לסחוב את סליהן והקדים שלום לצעיר ולזקן. כולם חיבבו את ארוס, ביחוד הילדים הקטנים בשכונה, שאיתם שיחק בכדורגל ובמחבואים.

 

ארוס היה דביל מושלם. באותה עת לא היו איבחונים מיוחדים שיקבעו מנת משכל. אם כולם אמרו שאתה "דביל" היית דביל.

 

ארוס אהב את שמו המיוחד, ונהג להציג עצמו בשם החיבה "ארוסי".

 

בטי היתה עקרת בית מצטיינת. ביתה הבהיק מנקיון. היא בישלה ואפתה באופן מקצועי ממש.

 

יום אחד ירד בחוץ גשם זלעפות. ישבנו צפופים ליד תנור הנפט, במצב רוח עכור משהו.בטי נכנסה עם צלחת עוגיות חמות שזה עתה אפתה, התיישבה ואמרה: "מזג האויר הזה מחזיר אותי אחורה, ליום בו ילדתי את ארוס.”

 

"כשילדת את ארוס?” נזדקפו  אוזניה של אמי טוסקה.

 

"כן" אמרה בטי. “אבל תחילה אספר לכם איך התחתנתי עם אביו".

 

אנחנו רצינו בעיקר לדעת "מדוע" התחתנה עם הזקן המטורף.

 

וכך סיפרה בטי:

 

 

אביו של ארוס, ינקו, (זה עם המערוך הפעיל) היה סוחר בדים עשיר בבוקרשט. הוא היה בן למשפחה עניה, שהצליח במו ידיו לעשות לו הון קטן. בבעלותו היו שלוש חנויות בדים. בגיל שלושים היה עדיין רווק. הוא לא רצה להכניס לביתו אישה שתבזבז את הונו ותגנוב אותו. את כביסתו הוביל למכבסה, עוזרת צועניה ניקתה את ביתו, ושכנה בישלה לו פעמיים בשבוע.  הצועניה גנבה מגבות, סדינים ובגדים. כשמצא יום אחד את הצועניה שולה פולקע מהמרק שבישלה השכנה ואוכלת אותו לתיאבון, הוא פיטר אותה והחליט החלטה: עליו להנשא. אישה תעשה את כל עבודות הבית חינם ואף תביא נדוניה נכבדה. וזאת לדעת: ברומניה האישה היתה צריכה להביא נדוניה, שכללה טובין לבית ואף כסף מזומן. ככל שהיה החתן עשיר, נדרשה המועמדת לשלם יותר. הורי האישה עשו ככל יכולתם לשלם, על מנת להבטיח לביתם חיים טובים ומפנקים בהמשך.

 

ינקו פנה לשדכנית, ואכן מצא אישה שענתה על משאלותיו. הוריה קנו רהיטים חדשים לביתו, ואף נתנו כסף מזומן אותו השקיע ינקו בעסקיו. האשה קיוותה כי חלק מכספי הוריה יוקדש לחתונה נאה, אך ינקו חס על ממונו ושיכנע אותה להתחתן בעיריה.

 

האשה עמדה בציפיותיו. היא בישלה, ניקתה, כיבסה, ואחת למספר חודשים אף נענתה לינקו וחיממה את יצועו. משנקפו השנים והאשה לא התעברה, החל ינקו מואס בה. הוא פיתח כלפיה חשדות שונים: אולי היא גונבת סוכר וקמח מהמזווה שלו ולוקחת לאמה? הוא מנה את שקי הקמח, הוא ציין בקו נסתר את גובה הריבה בצנצנות, אבל באשה לא נמצא דופי.

 

אז החליט ינקו לנסות אותה עוד. הבית היה נקי למראית עין, כך שלא היה לו על מה להתלונן. מאידך גיסא, ינקו חשד שהאשה לא מנקה בפינות נסתרות. אז הגה רעיון: הוא זרק מתחת למיטה תפוח עץ. כשהגיע הביתה עם ערב, הוא הציץ מתחת למיטה בלא שאשתו תראה, וראה שהתפוח נמצא במקומו. אהה! נחשפה ערוותה!

 ינקו החשיב עצמו אדם הוגן . הוא נתן לה הזדמנות נוספת.  לאחר שבוע, כשהתפוח הצטמק והפך חום,  הוא צרר את בגדיה במזוודה ושילח אותה מביתו.

 

ינקו חזר לנהל חיי רווקות. הוא לא הכניס עובדות לביתו, שהלך והוזנח. הוא אכל במסעדות זולות וביקר במוסד מהוגן בו עבדו נשים מהוגנות בזנות. הוא חסך את כספו ולא ידע מדוע.

 

 

בטי נולדה וגדלה ברובע פרוורי של בוקרשט. אביה נפטר בעודה ילדה, והיא ושתי אחיותיה גדלו עם אמן, שהתפרנסה כמיטב יכולתה. האם עבדה כפועלת בבית חרושת והיתה זבנית בחנות. הבנות גדלו ואף היו יפות מראה למדי. מאחר שלא היה באפשרותן להביא נדוניה לבעל פוטנציאלי, לא היה להן כל סיכוי להנשא. בטי היתה בשלב זה בת ארבעים, בתולה, (לדבריה) ועבדה ככובענית בחנות במרכז העיר.

 

זו נקודת הזמן בה הפגיש הגורל בן ינקו לבטי. ינקו היה כבן ששים,נמאס לו להסתובב בחוץ כדי למלא את צרכיו  וכבר היה מוכן לוותר על נדוניה. הוא ראה את בטי  דרך חלון הראווה של החנות, כאשר יצאה לרגע מחדר העבודה האחורי לתוך החנות. מאחר שמצאה חן בעיניו, הוא בחן אותה,והתרשם שאינה עונדת טבעת נישואין. כשבטי חזרה לחדר האחורי הוא נכנס לחנות,דיבר עם בעלת החנות ושאל עליה.

 

והשידוך נברא. בטי עברה לביתו של הסוחר שהיה במצב נורא עקב הזנחה מתמשכת . היא טיפלה בבית עד שהחזירה לו את הדרו. היא כיבסה, ניקתה, בישלה והיתה גאה להיות אשת איש. מה שהיה תמוה בעיניה של בטי היא העובדה, שמצאה לעיתים מזומנות תפוח עץ מתחת למיטה. היא החזירה את התפוח למקומו, אך לא התעמקה במשמעות הדבר.

 

כאשר הגיעה בטי לגיל ארבעים ושניים, המחזור שלה פסק. היא היתה בטוחה שהגיעה לגיל הבלות ולא טרחה לדבר על כך.

 

אחרי מספר חודשים הבטן שלה צבתה, ואף קרקשה באופן מוזר. היא פנתה לרופא שבישר לה כי היא הרה.

 

לא היה גבול לאושרו של ינקו. לראשונה בחייו הוא לקח את אישתו לבתי קפה ולתיאטרון. הוא קנה לה כובעים שבעבר רק תפרה, אך לא יכלה לרכוש. כך עברו תשעה חודשים בנעימות רבה.

 

ערב אחד נתקפה בטי צירים. ינקו קרא למיילדת. בטי סבלה צירים קשים לילה ויום. עם רדת הערב השני, אמרה המיילדת שזו אינה לידה רגילה ויש לקרוא לרופא. הרופא הסתכל ביולדת וקבע: מיד לבית חולים לניתוח קיסרי. ינקו היסס. ניתוח קיסרי היה כרוך בתשלום ניכר. היולדת צרחה צריחות אימים, פרכסה על מיטתה כדג שנשלה מן המים, כרסמה את הכרית עד כי נוצות התעופפו בחדר. הרופא אמר כי אינו לוקח על מצפונו את מותה הודאי ואם ינקו לא יקח את אשתו לבית חולים הוא עוזב את הבית. היולדת אחזה בציפורניה בדש מעילו של הרופא והתחננה שלא יעזוב אותה. הרופא נכנע וישב בחוסר אונים. בטי הפילה עצמה מן המיטה, זחלה את מתחתיה ונתקלה בשני תפוחי עץ. היא יצאה מהצד השני של המיטה והטילה את שני התפוחים בראשו של ינקו.

 

בלילה השלישי בטי צרחה בקול סדוק, ודבר מה עף החוצה מרחמה. הרופא ראה על המיטה יצור שחור וזעיר, בגודל כף יד.  הרופא ביקש מינקו  עיתון.  ינקו צעק:"מה, עכשיו דחוף לך לקרוא עיתון?!” הרופא אמר: "אידיוט! זה בשביל לעטוף  את הגוויה! אתה תרד לפח ותזרוק אותו כשאני אטפל באשתך." ינקו הביא את העיתון. כשהרופא הניח את התינוק על העיתון התינוק פעה. הרופא לא חדל ממלאכתו, כי לדבריו, יצור זה אינו בר חיים, וממילא, ימות תוך דקות. נכמרו רחמיו של ינקו.”אני לא אוריד אותו לפח. הוא חי והוא יחיה כמה שאלהים הקציב לו.” הרופא הוציא את התינוק מהעיתון. אי אפשר היה להלביש לתינוק את הבגדים שהכינו לו מבעוד מועד, או להשכיבו בעריסתו. הרופא יעץ להכניסו לקופסת נעליים, אותה  ריפדו בצמר גפן. הקופסה נעטפה בשמיכה, והונחה ליד תנור. זה היה האינקובטור הרומני.

 

השכנה יצאה בהולה והביאה מינקת צועניה דדנית. כשהניחו את היצור הפעוט על שדה היא זרקה אותו בחזרה לקופסה באימה, ברחה מן הבית ואמרה שהיא לא מיניקה צפרדעים. ינקו שידל אותה לחזור, ואף תחב לתוך כף ידה מזומנים נוספים. מובן שהתינוק לא יכול היה לאחוז בפיטמתה של המיניקת. היא חלבה את שדיה, החלב נאסף בכוסית והשכנה הטובה טיפטפה לפיו של הפעוט טיפות חלב כפי קיבולו.

 

התינוק העירום עשה את צרכיו בקופסה, ומדי יום החליפו את צמר הגפן.

 

כך גדל התינוק בקופסה במשך חודשיים. אמו דיממה כל אותה תקופה, איבדה את הכרתה ואז חזרה להכרה מעורפלת. היה לה חום גבוה, הזיות ועויתות.הרופא ביקר אותה לעתים קרובות ואז היה מעיף מבט בתינוק בקופסת הנעליים וממלמל לעצמו: "אני לא מאמין".

 

אחרי חודשיים התייצב מצבה של היולדת. מהלידה עצמה היא זכרה רק את אירוע תפוחי  העץ, כי דוקא בעת שדימדמה הבינה לפתע כי  ינקו המנוול בחן אותה כל הזמן. היא הבינה גם שהיא שונאת אותו, והחליטה לעזוב אותו כשתתאושש. בטי  היתה בטוחה שהתינוק מת.

 

אז בישר לה ינקו שיש לה בן. הבן כבר מילא בגופו את קופסת הנעליים והמינקת הניקה אותו באופן טבעי. בגלל קצב הארועים וחומרתם איש לא חשב לתת שם לתינוק.

 

קופסת הנעליים הובאה אל בטי. היא נרתעה תחילה והסבה את פניה. אז אזרה אומץ והסתכלה לתוך הקופסה. ושם שכב הנסיך שלה, קטנטן, ורדרד ויפהפה. אהבה עזה היכתה בגופה של בטי. זו היתה האהבה העזה לה ייחלה בנעוריה: אהבה ללא מיצרים. בטי אמרה: "זה אל האהבה, זה ארוס". וכך קורא לו.

 

היא נשארה עם ינקו.

 

את המשך הסיפור הכרנו. אחרי עלית הקומוניסטים לשלטון הולאם כל הרכוש הפרטי. שלוש החנויות של ינקו נלקחו, והוא הוחזק כשכיר בחנותו שלו במשכורת רעב.

 

ארוס הלך לבית הספר, אך למרות מכות הסרגל הצורבות שקיבל ממוריו, הוא לא הצליח ללמוד דבר. כשלוש שנים סבל ארוס התעללויות והשפלות במוסדות החינוך הרומניים. למזלו של הילד - במשטר הקומוניסטי לא היו סנטימנטים: בסוף כיתה גימל הודיעו להוריו כי הוא חסר תקנה, ואף יעצו להם לשלוח אותו לפנימיה של מפגרים.

 

בטי סרבה להפרד מהילד היפה שלה, והוא המשיך לחיות בבית, שמח וטוב לב.

 

המשפחה עלתה לארץ. הם התפרנסו בצניעות מעבודות שונות.

 

ארוס היה גבוה, אתלטי ויפה תואר. לבית ספרנו בעיירה לא היו דרישות מהתלמידים. מספיק שהיית חי. ארוס התקבל לבית הספר לכיתה של בני גילו. הוא היה מאושר. איש לא הציק לו, ובהפסקות שיחק כדורגל, ושיחק היטב. הילדים אהבו אותו.

 

כך סיים ארוס ח` כיתות, עבד בעבודות מזדמנות ולא גוייס לצבא. בגיל שבע עשרה פלוס התקבל כנער סיפון על אחת מאניות "צים" ושט בקו חיפה יוהנסבורג.לימים הכיר נערה יהודיה יפהפיה. מאחר שארוס לא ידע כמובן אנגלית, הבחורה התרשמה מגובהו ומיופיו, ומחן תנועותיו בריקוד. וכך התחתן ארוס עם הנערה ההיא, ואף נולדו לו שני ילדיו. אנחנו בעיירה קווינו שעד שילמד אנגלית והאשה תבין מה הוא אומר הם כבר יהיו זקנים והאשה תהיה סנילית.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

39 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת