00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החזית המזרחית

65 שנה לצעדת המוות

26/01/2010
ב-18 בינואר 1945, בחורה צעירה בת שמונה-עשרה עזבה את מחנה אושוויץ-בירקנאו ביחד עם עוד כ-60,000 אסירים, במסגרת צעדה שלימי ימים תזכה לכינוי הנוראי "צעדת המוות", אחת המשוכות האחרונות של הנאצים בהשמדת היהודים ובני הלאום האחרים באושוויץ.
בעקבות מתקפה גדולה של הצבא האדום בפולין, ידעו הגרמנים שזה עניין של ימים עד שהחיילים הרוסים יצעדו לתוך אושוויץ, וכמו שנעשה במחנות ריכוז והשמדה אחרים הוחלט לפנות את מרבית האסירים מהמחנה למחנות ריכוז ועבודה אחרים בגרמניה, הן למטרות השמדה והן למטרות עבודה בכפייה. מחנה אושוויץ שוחרר על-ידי הצבא האדום 9 ימים מאוחר יותר ב-27 בינואר, תאריך שבו מצוין כיום גם יום השואה הבינלאומי.
 
הבחורה הצעירה שצעדה בתוך דבוקת הייאוש הזו, הייתה סבתא שלי, שבאותה נקודה שחורה בהיסטוריה האנושית, הייתה לבד בעולם בצורה טוטאלית לגמרי. כל המשפחה הלכה קאפוט. היא צעדה כמעט יחפה לגמרי בתוך השלג הפולני, כשהיא חוזה מדי פעם בקלגסי הטוטנקופף של הס.ס הגרמנים מוציאים להורג אנשים שהתמוטטו על השלג לאחר שגופם לא יכול היה לשאת במסע הקשה. ברקע רעמה הארטילריה הסובייטית, והגרמנים התמלאו פראנויה והאיצו כל הזמן את הקצב תוך כדי שאמרו בפחד "די ראסן סינד נאחה" (הרוסים מתקרבים).
 
הורג אותי איך לפעמים דברים בחיים נראים כל-כך טריוויאלים. לי או לכל אחד אחר. אוכל על השולחן. מיטה חמה לישון בה. חימום כשקר. מסעדות, חוף ים, מדינה ריבונית, צבא יהודי, משטרה יהודית, ערב פסח אצל הדודה. כשאתה גדל על שואה מגיל 0 ולא מבין למה סבתא שלך ממש ממש רצינית לגבי זה שאסור להשאיר אף קציצה בצלחת, מתישהו מתחוורת ההבנה שכל זה ממש לא הגיע על מגש של כסף כמו ששרים בשיר, ואם היה רוצה הגורל או כל דבר אחר שמנתב את החיים, מתישהו אי-אז בתופת הזו, איזה פריץ או רודולף או דייטר היה יכול לחטוף קריזה ולגרום לכך שבחלוף 50 שנה לא תשב כאן בתל-אביב של שנות התשעים ותאכל קציצות בעודך צופה בערוץ הילדים ב"תבל".
 
זילות השואה שאין לה תהום מעוררת בי חלחלה. ההקבלה של השואה לכל מטרד קטן בחיים. אנשים כאלה שאולי אם היו שומעים את הסיפורים של סבתא שלי על בור של ילדים נשרפים היו מפסיקים לטנף כל-כך. כאלה שאומרים "איזה קור, שואה". בא לי לשאול אותם איך הם היו מרגישים לו היו נאלצים לצעוד בחורף הפולני של חודש ינואר, עם נעליים בלויות וקרועות או בלי נעליים בכלל, תחת ליווי קפדני של קלגסים גרמניים תאבי דם שמאיצים בהם כאילו היו חיות המחמד שלהם, דוחפים, מקללים, מפשיטים כל שארית של אנושיות שנותרה באותם אנשים שגם ככה ירדה לתהום בגיהנום עלי-אדמות שנקרא אושוויץ.
 
היום סבתא שלי היא אישה בערוב ימיה. בכדי להתנייע, היא אוחזת ביד ימין במקל, השנים הרבות שחלפו לא הטיבו על רגליה שאולצו לפלס דרכן ימים שלמים בתוך שלג אירופאי כבד. על זרוע שמאל נמצא מספר כחול, שקועקע אי-אז במחצית הראשונה של שנות הארבעים של המאה העשרים, עת נקלטה היא בבירקנאו. המספר הזה לא נכנע לתכתיבי הזמן, ועל אף השנים הזקנה והקמטים, נותר שם, כאילו קועקע אתמול על-ידי אסיר מיומן אחר שהגרמנים חסו על חייו בכדי שיעסוק במלאכת קליטת וקיעקוע האסירים שהגיעו לעבוד במחנה. היא עוד צלולה בדעתה, אבל סימני הזמן לא פסחו עליה.
לפעמים יוצא לי ללכת איתה ברחוב, יד ביד, ולהסתכל על החיים מסביב. על החנווני שמוציא סחורה מהמשאית, הילד הקטן עם הילקוט שחוצה את הכביש, האיש בגיל העמידה שמדבר בפלאפון. אני מסתכל על התנועה הסואנת ועל החיים שנמשכים כאילו שום דבר לא יכול לעצור אותם, חושב על כמה בלתי נתפס זה שהיא ואני נמצאים כאן כרגע. כמה אני צריך להוקיר לה את העובדה שהיא שרדה את הגיהנום הזה. האנשים שהולכים לעיסוקיהם היומיים לא יודעים שהאישה המבוגרת הזו עברה את הלא-יתואר שהוא אושוויץ. ויש כל-כך הרבה אנשים כמוה, אי-שם, שמסתובבים ברחובות עם מקל, הליכון, או אולי בלי שום עזר-הליכה, ואף אחד לא מסתכל עליהם יותר מדי, אף אחד לא יודע מי הם ומה הסיפור שלהם ואם הם קפצו מהרכבת או התמזל מזלם ומנגלה החליט להצביע לצד של החיים או שאולי הם התחבאו ביער והצטרפו לפרטיזנים. הם פשוט אנשים זקנים שהולכים ברחוב. גיבורים שלא שרו לכבודם.
 
כואב לי לחשוב על כך שהדור שלהם הולך ופוחת. כואב לי ברמות שקשה להעביר על הכתב או בעל-פה. זוהי דרכו של עולם, אני יודע, אבל משהו בעולם הזה ובהוויה הזו ישתנה כשאף אחד מהם כבר לא יהיה בסביבה.
 
אז הנה השיר לכבוד סבתא שלי. גיבורה. ספק-בחורה ספק-נערה צעירה שנשארה לבד בעולם בגיל שש-עשרה וניצחה בדרכה שלה את אחד מכוחות הרשע הכי נוראיים, נבזיים ואפלים שאי פעם נודעו לאנושות. אני גאה שיש לי סבתא כזו, ושמח שזכיתי לכבוד העצום שהוא להיות הנכד שלה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

72 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל Antonio Montana אלא אם צויין אחרת