00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ברבורה בהתהוות

בדידותו של קורא המחשבות

"נולדתי לזוג הורים שלא רצו אותי. הם לא אמרו לי את זה, כמובן, אבל זה היה רשום להם על המצח בחריצי הבעה ברורים, ואני למדתי לקרוא בגיל מוקדם מאוד" (עמ 9).

בכל חברה יש אנשים כאלו, ספק `שקופים` ספר נעלמים מרצונם, שחיים להם בבדידות קשה ומעיקה.
האמת היא, שבאיזשהו שלב בכלל לא משנה האם הבדידות נובעת מתחושות מוטעות או ממציאות קיימת, אבל מי שחווה את התחושה, יודע עד כמה היא קשה, עד כמה היא מחניקה.

נרי, גיבור הספר, הוא אדם כזה. הוא הבן הקטן במשפחה שלא רוצה אותו (טוב, אחותו אוהבת אותו, אבל הוריו לא). הוא תוצר של רומן מחוץ לנישואים, ולכן אמו רואה בו את ההבטחה שנעלמה לה, ואביו רואה בו את שליחו של הגבר ששכב עם אשתו.
לנרי יש עוד מגרעה אחת. הוא קורא מחשבות. הוא יודע בדיוק מה חושבים עליו, ולא רק עליו.

זוכרים את הסרט "מה נשים רוצות"?
הייתה שם סצינה שבה מל גיבסון עומד ברחוב, ולא יכול לעמוד בפני נחשול המחשבות מכל הנשים שמקיפות אותו. עכשיו דמיינו לכם ילד קטן, בלונדיני, "מלאך שבדי" הוא מכונה, שמוקף במחשבות מכל הסוגים, כל  הזמן.
החיים האלה מעייפים, הלא כן?

כמו כל ילד דחוי, גם נרי מנסה למצוא חן בעיני הוריו, הוא אוסף פיסות מידע על כל רצח אפשרי (תחביב של אביו), מנסה למצוא חן בעיני אמו, אבל זה לא באמת עוזר- "בצבא גילו אצלי רשרוש בלב. חגגתי את האירוניה לבדי וכיבדתי בעוגה גם את אמי. היא הייתה מאושרת מזה. גם לא אמות בקרב וגם לא אחיה יותר מדי" (עמ` 32).

אני לא אוהבת ספרים שנוגעים בפנטזיה. אני מניחה שזו הסיבה שמעולם לא התחברתי לספריה של דלית אורבך.

הפעם החוויה הייתה שונה, אולי כי יכולתי להתחבר לתחושה של נרי, המתהלך בעולם בתחושה קשה שהוא לבד בעולם, שאיש לא יוכל להכיל אותו או להבין אותו.

ועכשיו יש ספויילר קטן...




הדבר היחיד שלא מצא חן בעיניי בספר הוא המפנה בעלילה. ברור היה לי שכדי להגיע לסוף צריך משהו דרסטי דרמטי, אבל זה היה יותר מדי בשבילי.


סוף ספויילר


הסוף הוא טוב. הוא נגע בי. אפילו דמעתי (אבל זו לא חוכמה, אני כל הזמן דומעת בספרים).
"בחדר השני ישנה נילי. [....] היא המראה היומיומית שלי. היא מספרת לי בנוכחותה מי אני וכמה אני באמת שווה. [...] היא שותלת בי פרחים ומשקה. ואני פורח" (עמ` 294).

דלית אורבך היא ילידת רמת גן,  פרסומאית. זהו ספרה הרביעי.

למרות הפנטזיה שבספר, זה ספר שמדבר על חוויית הבדידות. אני אהבתי.

(בעיקר כי לא אהבתי את הטוויסט, אחרת זה היה 4).

בדידותו של קורא המחשבות / דלית אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
294 ע"מ

עברתי דירה, מעכשיו אני באתר: http://www.barbura.org.il

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עשבר אלא אם צויין אחרת