00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

מלחמת המפרץ שלי- זיכרונות אחרי 19 שנים

17 בינואר 1991, הייתי ילדה בת (כמעט) חמש כשפרצה מלחמת המפרץ ("סופה במדבר").

באותו לילה, עם פקיעת תוקף האולטימטום לעיראק להסיג כוחותיה החלה תקיפה של הכוחות העיראקיים בכווית ובעיראק עצמה. בתגובה לכך טילי סקאד החלו משוגרים מעיראק אל עבר ישראל וערב הסעודית. החשש הגדול היה לנשק כימי (על הביולוגי לא רצו אפילו לחלום). והסכנה לטילים היתה מהנגב דרך גוש דן ועד מפרץ חיפה.

 

אני זוכרת את הלילה הזה כסיוט אינסופי, ולא רק שלי כילדה יחידה אלא גם של ההורים שלי ושאר מכרים בסביבה. האזעקה התחילה לשיר בקולי קולות, קוראת למקלטים ואמא שלי כבר ידעה שצריך להתרגל לעובדה שנשמע אותה עוד הרבה בקרוב אז סגרה את החלונות כדי שנשמע אותה אבל פחות. הטלפון צלצל. שכנים וחברים או משפחה, כולם צלצלו לוודא ששמענו ואנחנו בדרך המהירה ביותר לחדר המוגן. "החדר האטום" שהכנו מראש על פי ההוראות, גם כן אטום, כשחושבים על זה, ממה הוא באמת הגן. חדר הוריי שהכיל בעיקר את מיטתם גדולה וארון מצוייד בשימורים ושוקו עמיד בשבילי- שיהיה לי מה לשתות למקרה שנישאר שם זמן ממושך. את הטלויזיה היחידה שהיתה לנו בבית גררנו לצד החדר- להיות מחוברים למציאות שהשחירה לנו מול העיניים.

בכנות, פחדתי פחד מוות. כמו אזעקה של מכונית שנפרצה באמצע הלילה, רק פי שבע יותר חזקה וארוכה ומטרידה. ערכת המגן שהיתה בהיכון כבר זמן מה נפתחה ומצאתי את עצמי חובשת מסיכה שנראתה לי כמו חייזר מעוות שהתחבר למסנן גדול בקצה של צינור שנראה כמו חדק. ללבוש את הפיל, ככה בערך הרגשתי.. (ואולי העדפתי להתיחס לזה בהומור כדי להקל על הפחד).

 

ביום שאחרי ערכות המגן נכנסו לשיגרה עד להודעה חדשה, הן נצמדו לכל אחד מהעוברים ושבים ברחוב ובדרכים. ילדים בדרך לגן או בית הספר, מבוגרים לעבודה.

האמת שהתקווה העיקרית שלי מעבר ל"שיגמר כבר הפחד הזה" היתה, שלא משנה מה, לא אצטרך להשתמש במסיכת גז מחוץ לבית בלי אמא או אבא שלי. כנראה שאתה לומד להעריך את ההגנה שמרגישים בבית עם ההורים (גם אם היא יחסית).

 

במהלך התקופה הזו של המלחמה, אבא שלי נקרא למילואים בגדה. קצין בחיל הים. ועם כל גאוות היחידה, הייתי מעדיפה שיישאר  ויעביר את הזמן מכורבל איתנו בשמיכה. אני זוכרת שעות על גבי שעות של דאגה ופחד וסתם שיעמום. לא בטוח שבאמת היה ממה, אבל פחדנו. אני ואמא שלי ישבנו בחדר האטום, חובשות את המסיכה כשצריך ומסירות אותה כשמותר, נושמות לרווחה בכל אזעקת שווא, מחכות לטלפון שיצלצל וקולו ישמע. "הכל בסדר" הוא צחק, סיפר חוויות ושאל לשלומינו ומה המצב במרכז. פחדתי. "תחזור כבר!, אמרתי לו בכל פעם. פחדתי שזה יימשך יותר מידי. והאמת שהוא באמת חזר מהר.

 

המלחמה נגמרה בפורים, לא לפני שבאחד הימים טיל סקאד נפל שני רחובות מהבית שלי בראשון לציון. רעש חזק ומחנק של פחד. איזה מזל שהיה בלילה ולא היה שם אף אחד.

ספרו 39 טילים שנחתו בישראל במהלך המלחמה, ומקרה מוות מטיל היה רק אחד ("רק"). היו מקרים נוספים של חרדה וחנק מהמסיכה. הפחד בקרב אנשים שעזבו את המרכז, מורל בגובה הדשא לערך ואמון במדינה כנראה לא היה. אני לא זוכרת הרבה על אחרים, אבל הפחד עזב רק אחרי שפירקנו לגמרי את החדר האטום.

 

(התמונה מכאן- אורן גבאי)

 

כל זה התחיל והיה בדיוק לפני 19 שנים והסתיים בניצחון ואנחת רווחה.

וכשהגשם משתולל בחוץ והסופה שצפויה מהיום החלה, אני תוהה על המורל שלנו כמדינה בימים אלה. בין שיגרה של חייל חטוף, אלימות, תאונות דרכים ומלחמה שבטח תפרוץ בעתיד הקרוב, כי צריך להזכיר לאויבים שלנו שהחזק שורד ואנחנו החזקים כאן באיזור. ועם כמות הדברים ששינינו והשגנו ועלינו על המפה, הפחד הוא עדיין אותו פחד והחשש ממה שקורה לנו במדינה ובעולם עוד קיים. אולי יותר מתמיד.

ואני חושבת.. כמה באמת השתנה בנו כמדינה?

ומעניין איפה נהיה ב17 בינואר בעוד שנה...

(אבל זו רק אני והפחד שלי.. כי אני באמת דואגת. ובאמת שאין לי מדינה ואופציה אחרת.)

 

 

(עוד מידע על מחלמת המפרץ ב"ויקיפדיה")

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

21 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת