00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

סתם אמא נורמלית, ככל האמהות

19/01/2010

אני לא סובלת אמהות היסטריות. אני לא סובלת אמהות שמגדלות ילדים הכי מוצלחים והכי נפלאים. אני סולדת מ"אמהות טוטאליות" שמצהירות שהן כאלה, משמע – אין כמותן באהבה ובהקרבה למען ילדיהן. אני לא סובלת אמהות שמגדלות ילדים בצמר גפן, בהגנה מוגזמת ובהצהרה שילדיהן תמיד צודקים.

 

אני שונאת אמהות שנושאות בארנקן חמישים תמונות של התינוק הפוזל שלהן, ומכריחות אותי  לראותן וגם להלל את הקוף מחובר הגבות.

 

אני רוצה שנחזור לאמהות נורמלית  ועניינית. מתוך צניעות אני רוצה לספר על האמהות שלי, שיכולה להיות דוגמא לאמהות שפויה, ומכאן – לילדים שפויים יותר.

 

הרשו לי להצהיר שאני אמא ככל האמהות. טובה, מסורה, אך לפעמים צועקת ולפעמים חסרת סבלנות. ילדי ילדים רגילים הם. לא יפים יותר מילדים אחרים ולא מכוערים מהם. הם לא הכי חכמים בעולם, לא הכי טובים בעולם. הם ילדים ככל הילדים.

 

כבר מגיל קטן נתתי להם להבין שאל להם להרים את האף בגלל יופיים המיוחד. הרי אין פה ענין של כשרון, רק של גנים (שלי). הם בהחלט התאימו לפרסומות, אך ברור שהמפרסמים העדיפו את ילדיהם המכוערים במקום ילדים יפים באמת, כמו שלי.

 

יואבי ידע קרוא וכתוב בגן חובה. הנה, אינני אומרת שהוא מיוחד. גם ילדים אחרים בגן ידעו לכתוב. שלוש ארבע אותיות. ואת שמם, עקום. יואבי כתב בשורות ישרות, במחברת חלקה, וחיבר סיפורים.

 

גם יונתן היה ילד רגיל לגמרי. ככל הילדים. במקרה הוא ידע בעל פה את כל לוח הכפל בכיתה א`. האם השווצתי?! לא. מה גם שבכיתתו היה ילד – אסף – שפתר משוואות בשלושה נעלמים. אסף סבל מתסמונת אספרגר, אבל ידע חשבון, כמעט כמו יונתן.

 

בבית הספר לא ירדתי לחיי ילדי כדי שיביאו ציונים טובים. לא אילצתי אותם בצעקות לעשות שיעורים. עשיתי את השיעורים בעצמי, וגם את העבודות. המורה כתבה ליונתן על עבודה שעשיתי עבורו "ממך ציפיתי ליותר". אז השתדלתי יותר, עד שיונתן היה מרוצה. כי אני לא חושבת שצריך לרצות את הילד בכל מקרה, אבל ללימודים אני מתייחסת ברצינות.

 

תמיד נהגתי בשפיות במה שנוגע לילדים. אם הם איחרו לחזור מבילוי, לא התקשרתי לחדרי מיון מחוץ לאזור מגורי. אולי להוציא מקרים בהם אחרו ביותר מחצי שעה.

 

כשהם החלו להביא חברות הביתה, מעולם לא נהגתי כמו האמהות הללו, ששום נערה לא מספיק טובה עבור צאצאיהן. אני אהבתי את כולן. לכן הערתי בדיסקרטיות למשופמת כי       אין סיבה לגנן שפם של סטאלין בימינו, כשיש לייזר. לשמנה קניתי ספר  "איך להתלבש יפה במידה 50”. היא רטנה שהיא רק מידה 42, אבל אני הסברתי לה כי צריך לתכנן לטווח רחוק. תמיד חיובית, תמיד מנסה לעזור. לא מתערבת בגסות. זאת אני.

 

נכון כי כשהגיע זמנו של יואב להתגייס, דאגתי מעט. גם אמא רגועה כמוני מתערערת מעט לקראת שינוי כזה בחיי הילד.

 

יואב הכין לעצמו את הצ`ימידן עם הציוד שהתבקש להביא. אני מצידי החלטתי לארגן לו קופסה קטנה של עזרה ראשונה.

 

קניתי אופטלגין, אקמול, אקמול פורטה,פלסטרים ותחבושות.

קניתי יוד לחיטוי וגם מי חמצן, אלכוהול ובנזין רפואי.

קניתי משחה נגד פטריות ונגד דלקות עור.

קניתי וזלין וונטולין, כדורים נגד סחרחורת ונגד בחילה.

קניתי כדורים נגד שלשול ונגד עצירות.

קניתי טיפות עיניים, טיפות אוזניים ותרסיס לאף.

 

האם שכחתי משהו?

 

הוספתי כדורי אנטיביוטיקה. נוסידקס. ויטמינים. וולטרן. גלולות נגד הריון (אי אפשר לדעת) . שאלתי את הרופא מה עושים אם הילד יקבל אדמת, אדמדמת, אבעבועות רוח, שלבקת חוגרת, סקרלטינה, כלבת, גזזת או טרכומה בעין. נערכתי בהתאם. אצל ההונגרים אומרים "יותר טוב לפחד מאשר להבהל". ואכן גרמתי ליואב לפחד מעט ממה שצפוי לו.

 

כשארזתי את קופסאות הפלסטיק עם  התרופות בתוך הצ`ימידן הנוסף, הסברתי ליואב שאין מה לדאוג, ושאם יחסר לו משהו שיפנה לחובש. למעשה, החובש פנה ליואב בכל פעם שהיה היה חסר לו משהו במלאי הצבאי.

 

לשתי ערכות ההצלה כנגד הכשת הממבה השחורה אומנם לא היה ביקוש,אבל כשהגיע אמבולנס לפנות חייל מן הבסיס הפרמדיקים שאלו את בלון החמצן הקטן של יואב, וכך הצילו את החייל. מזל שאני, שלא כמו אמו של החייל המעולף, אם אחראית.

 

אני שונאת אמהות לחיילים שפונות לקצין קבילות החיילים על כל שטות, ומציקות לרמטכ"ל כשהן מודאגות . אני יודעת שאין להטריד את הרמטכ"ל עם הבעיות הקטנות שלי, כאשר עליו לדאוג לכל הצבא. יש לו מספיק על הראש. אבל מצד שני, אם אישה כמוני, תרבותית ומנומסת מנסה לדבר איתו ,המזכירות היו צריכות להעביר לו את השיחה.

 

כאשר יונתן התגייס שש שנים אחרי יואב, כבר הייתי אם צבאית מיומנת. גם לו הכנתי צ`ימידן תרופות, גם אחריו רדפתי לבסיסים עם אוכל מהבית. במקרה של האוכל באמת רדפתי, כי הם נמלטו ממני בבהלה כאשר נוכחו ששוב הבאתי מזון שלאחריו יצטרכו להשתמש בפראמין.

 

יונתן היה בטירונות ליד עזה. זו היתה טירונות חורף, והחיילים לנו באוהלים. לילה אחד התעוררתי לקול רעמים וברקים. מיד התמלאתי תחושת אם ברורה שהאוהל עף מעל הילד והוא בודאי שוכב בשלולית מים וסובל.

 

בתחילה לא ידעתי מה לעשות. אמרתי לעצמי: בכל מקרה, כאשר תדברי עם מי מבעלי הסמכות, את תגידי "החייל" ולא "הילד". אני שונאת את האמהות לחיילים שמדברות עליהם כעל  "הילד". זה חייל בצבא ההגנה לישראל!.

 

בשעה שתיים בלילה צלצלתי למפקד הבסיס: “אתה שוכב לך בסוויטה המחוממת שלך, והילד שלי נרטב בגשם!”  המפקד התרשם מיד שמדובר באם נורמלית, תרבותית ולא היסטרית, ולכן ענה לי לאט לאט, וניסה לנחם אותי. אני לא התנחמתי, כי אני לא מסכימה שיעבדו עלי במילים. אני רוצה מעשים. “אתה תלך עכשיו ותבדוק מה קורה עם הילד!” מאחר שהתרגשתי, יתכן שייבבתי והרמתי את קולי.

 

הוא הלך. בטח שהלך. הוא צלצל אלי אחרי רבע שעה ואמר: “האוהל עומד על תילו. הבן שלך שוכב על הכרית ומכוסה בשמיכת הפוך עם הכלניות ששלחת איתו, ואוכל במבה. אם תשלחי איתו בשבוע הבא את הדובי שלו, הוא ירגיש ממש בבית".

 

 מפקד הבסיס היה ציני מעט, או אולי רק היה נדמה לי.

 

כך אני מתנהלת באמהות שלי. עם יד על הדופק, נכון, אבל הכל במידה ובטעם טוב.

 

אני מציעה לכל האמהות לשוב לאמהות שקולה, נורמלית, מציאותית, מבלי לחנוק את עצמן ואת הילדים.

 

ולהשומע ינעם.

 

 

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

77 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת