00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ברבורה בהתהוות

לא נאנסה לשתוק

"איך אפשר להסביר איך הרגשתי כשנאנסתי? איך אני יכולה להסביר את התחושה של הפחד הזה? איך אני יכולה להגדיר את התחושות שהרגשתי כשהם עשו בי מה שהם רוצים? איך אני יכולה להשתמש בקול שלי אחרי שהוא אכזב אותי?" (עמ` 52).

דנה הייתה ילדה רגילה. היא למדה בכיתה ט`. אני מניחה שהיו לה חלומות ותהיות ומחשבות בדיוק כמו לילדים שלכם. בדיוק כמו שהיו לנו. עד שיצאה ערב אחד ממסיבה של הכיתה ונחה על הדשא. אחד מהחבר`ה בבית הספר התקרב אליה, שם את ידו על כתפה.
ובאותה נקודה הכל נחרב.

הם היו ארבעה. ארבעה שהכירה. היא הייתה רק אחת. כשהם גמרו, היא נגמרה. זו לפחות הייתה התחושה שלה.

היא לא דיברה. מעטות הנשים, לא כל שכן הנערות/ילדות, לא כל שכן הקבוצניקיות, שחוו אונס ומדברות. הן לא חושבות שמישהו, אי פעם, יוכל להבין מה הן עברו. יוכל לא להאשים.

לזכותו של הקיבוץ יש לומר שהם שמו לב שמשהו קרה. "לקח להם זמן להבין שאולי משהו קרה. לקח להם המון זמן לחבר אחת ועוד אחת ולקבל שתיים. כשהם פתרו את המשוואה, כבר היה מאוחר מדי בשבילי. הכעס השתלט על כל כולי" (עמ` 45).
לגנותו של הקיבוץ יש לומר שהם לא התאמצו יותר מדי. הרבה יותר קל להוציא את האדם הפגוע מהמקום, עדיף לא להשאר עם דגל מתנוסס מול העיניים כל הזמן, ולכן בסופו של דבר  מוצאת את עצמה דנה מחוץ למסגרת- אם היא לא מסוגלת להיות `כמו כולם`, בית הספר לא יכול להכיל אותה.

מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה לבד בעולם? שלא יכולה להכיל את עצמה? שכועסת על כולם, ובעיקר על עצמה? שמרגישה שאין לה שום זכות קיום, כי היא טמאה. כי היא נכנעה להם. כי היא לא נלחמה מספיק. מה מרגישה נערה שמוצאת עצמה מושלכת בבת אחת אל מחוץ לחייה?
"אני תקועה באותה נקודה, לא מצליחה לזוז ממנה, וכולם מתקדמים במסלול הרגיל. אותי העיפו מהמסלול והם עדיין בתוכו, כל אחד מתקדם בקצב שלו, בכח שלו, אבל מתקדם ובתוך המסלול" (עמ` 201).

יש המון כעס, וכשאין על מי לכעוס המטרה הקרובה ביותר היא את.
הרס עצמי הוא כל כך... כל כך קורץ, כל כך מזמין. הרי זה מעגל שמזין את עצמו- תעוללי לעצמך רע כי את שונאת את עצמך, ואז תשנאי את עצמך בגלל הדברים שעשית.


יש נשים שבורחות לסמים, כי הן לא רוצות להרגיש.
יש נשים שמחפשות את השליטה שאבדה להן. הן חייבות להיות בשליטה כל הזמן.
יש נשים שבוחרות `לעשות תיקון` (כביכול), לקבל את השליטה מחדש:
"עד עכשיו הייתי מסתכלת על יחסי מין כעל משחק מלחמה. אני בחרתי קורבנות, אני פיתיתי אותם, אני השתמשתי בהם ואני זרקתי אותם בסופו של דבר. שום רגש לא היה מעורב שם. מבחינתי הכל היה מכני לחלוטין. יחסי המין היו הנשק העיקרי שלי במסע הנקמה שלי בגברים ובעצמי. השפלתי אותם, גרמתי להם לבקש עוד, גרמתי להם להתחנן. יחסי מין נתנו לי מין הרגשה מדומה של שליטה" (עמ` 106).

הבעיה עם כל הבריחות היא שבסופו של דבר את נשארת לבד.
גם דנה ברנזון, מחברת הספר, נשארה לבד.
לפסיכולוגים, לטענתה, לא הייתה שום סיבה ללכת:
"אני שונאת אותם. הם תחמנים. הם שקרנים. הם לא אמיתיים. הם לא נמצאים פה באמת בשבילי. בשבילם אני רק מקרה שנכנס בדלת. אף אחד לא יתייחס אלי כמו אל `מקרה`" (עמ` 46).

ואז הגיעה מלחמת לבנון השניה, ודנה, כתושבת הצפון, נחשפה לטראומות לא פשוטות. הפעם היא החליטה לחיות.
אבל החלטות לחוד ומציאות לחוד. איך עושים את זה בכלל? ועם מי? מי אמור ללוות אותך בדרך הזו, כשברור לך שאיש לא יחזיק מעמד? שאת קשה/רעה/חסרת תקנה?
"רפאל הוא הראשון שלא מתרשם מהפיצוץ. הוא לא מפחד ממני. לא משנה כמה אני מנסה, זה לא עובד. הוא לא מרים ידיים. אמנם ביקשתי ממנו לא לוותר לי, אבל יש גבול כמה בנאדם יילחם יחד איתי עלי" (עמ` 161).

זה אחד הספרים החזקים ביותר בעיניי בנושא כל כך טעון כמו אונס. והנה, גם אני משתמשת פה במכבסת מילים.
אנסה שוב: זה אחד הנסיונות הטובים ביותר בעיניי לגרום לאדם שלא חווה אונס להבין מה זה.
אין כאן שום התייפייפות. אין כאן הבטחה לסוף טוב. יש כאן הסתכלות עם המון אומץ על פצע פתוח, לעיתים מדמם. המון געגוע לנשמה/לאדם שהיה אז.
יש כאן אמירות קשות. כואבות. שלופתות את הנשמה.

ולמרות כל זאת, הרשו לי הערה טכנית קטנה: אין הרבה שגיאות הגהה, אבל יש כמה והן צורמות ("גערו מעלי" במקום "גהרו" בתיאור האונס לדוגמה).

דנה ברנזון היא אדם אמיתי לחלוטין. היא כותבת בשמה האמיתי, מתראיינת בקולה האמיתי, ואפשר גם לכתוב לה. היא אדם אמיתי לחלוטין שהחליטה סוף סוף להפסיק להתבייש במה שנעשה לה, ולהשתמש בקולה כדי שאחרים אולי יוכלו לשמוע סוף סוף. צריך להעריך את האומץ להיחשף בשמך כשאת קיבוצניקית בישראל הקטנה.
היא מנהלת "אני אתה והטבע", מרכז שיקומי טיפולי לאנשים ולחיות בר פצועות.
היא בוחרת לחיות.
"למה את לא נותנת לעצמך לחיות? כמה אפשר להעניש את עצמך על משהו שהוא לא אשמתך ולא בשליטתך והוא כבר קרה? די. מספיק. תענישי אותם בחיים שלך. תענישי אותם בהגשמה שלך, תענישי אותם באהבה שלך" (עמ` 78).

הצצה בספר ובדברים שדנה כתבה לקוראים אפשרית באתר ההוצאה.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל שמגיע)

נחשים וסולמות בדרך הביתה/ דנה ברנזון
הוצאת Contento De Semrik, שנת 2009
293 ע"מ

עברתי דירה, מעכשיו אני באתר: http://www.barbura.org.il

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

19 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עשבר אלא אם צויין אחרת