00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חור בסדין

סיפור לשאבעס וליום ראשון לסרוגין

 
אני חושבת שרב הסיפורים לשאבעס מבושמים באווירה מלנכולית משהו, שניחוחה עובר דקות ונסתרות באברי הריח של כולם, מזכיר טליתות אחרונות החומקות למנחע, ואת נעלי השבת הדקיקות של בנות השכונה המרקדות על שולי המדרכות, ואז את ניחוח החולין המחודש, שבו הסירים המפוייחים כבר מותרים בשטיפה, המחלצות מוסרות באוושה כאובה, וסחבת הרצפה שוב מתחבטת לה בינות לרגלי הכסאות, מניסה פירורים אחרונים של "לחם משנה" ממשטח הכורכר הדביק.
 
 
 
אפרופו שבת בצהריים: אני שרועה לצד חברתי עלי חוף מרובב בסיני. אנחנו שותות וודקה עם קיווי ותפוזים בקשיות ארוכות, על הסלעים מוטלת דומם גופתו של סרטן שסרח, ואנו שחות בענייני רעווא דרעווין.
 
"זוכרת??" אני אומרת לה, "את שבתות אחר הצהריים, כשהכל כבר תפל, כשמהפלטה של שבת נותר לו רק ריח של טשולנט חרוך, הכיור מלא על גדותיו בכלים, הרצפה מוכתמת ביין שנשפך, ואסור לנקותו, ועל השלחן בסלון מתנפנפת לה מפה חד פעמית, אשר בשוליה רובצים בצוותא פיסת חלה עבשה לצד צפחת מלח??"
 
היא שואפת ארוכות מהקשית, השמש מפזזת על עפעפיה, ולדעתי, יהיו לה נמשים חדשים בקרוב.
 
"ואז", אני ממשיכה,
"את קמה משנת הצהריים עם ריח רע מהפה, רוכסת מחדש את חלוק הקטיפה השחור, חובשת מטפחת, נכנסת לסלון, שם יושבת אמא שלך ומתפללת מנחה"
 
זו סיטואציה כל כך מוכרת, ולמול הכחול העמוק עלה בי געגוע. חשבתי אל עשרות אלפי הנערות שרוכסות את החלוק ונכנסות לסלון עם המפה החד פעמית המערסלת בחיקה את הלחם היבש. חשבתי על עשרות אלפי האמהות שעכשיו מתפללות מנחה:
"כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא... על דאטפת אטפוך... רבי אלעזר אומר: לב טוב, אמר להם: רואה את אני דברי רבי אלעזר מדבריכם שבכלל דבריו דבריכם"..
 
דורות על דורות של יהודים, דומיניקנים וערבים, ממלמלים דברי מוסר קדומים מספרי התפילות שלהם. כולם מדברים על אהבה ועל טוב, על קדושה ועל מלכות שמיים, על מחילה, על סליחה, על נבואה וחלחלה.
 
אני זוכרת את צביטות הלב, את הרצון להיות טובה יותר ולהתפלל בכוונה, את הרגשות המתעלים למול דבריהם נטולי הפניות של חכמינו זכרם לברכה, את ההשתדלות העצומה להסתכל רק בתוך הסידור, לא להסיט את העיניים ימין ושמאל, את החברות שלי בכתה, המתנדנדות בטירוף קדימה ואחורה בתפילת שמונה עשרה, מצמידות את הסידור לעיניים ולפנים כאומרות: "שמיים, בקשו עלי רחמים", ובעיקר, את הרצון הכללי המטורף הזה לקחת את הלב למקום בו הוא ייפתח, יתקדש,יהיה טוב יותר,רגוע ושלם, מייחל ומתפלל באמת למחילה ושלווה.
 
שנים על שנים של כניסות לסלון בשבת אחר הצהריים, כשרק הגודל והדוגמה של חלוק הקטיפה שלי משתנים עם הזמן, שנים של בהייה בסידור בנסיון למצוא את הרגש הזה, שנים שהסידור מונח על פני לא מטוהר, אלא כדי להסתיר את סומק החדלון הפושה בהם
 
"ועתה, מה השם אלוהיך רוצה מעמך?"
מה,לעזאזל, הוא רצה מעימי? או יותר נכון, מה  רצו מתווכיו החסודים, מורותי ומחנכי, ממני, בשמו?
 
מצאתי את התשובה הרחק מהם, בתכלת ללא גבולות, בלילה עמוק ומרוחק, בשקט של אחרי ההצגה, בפורקן שתפס את מקום הייאוש.
 
אני מדמיינת בעיני רוחי את הנערה והחלוק, רוצה להגיד לה: הסירי את הסידור מפנייך, לא ככה תהיי טובה יותר, לא זה מה שיקשור את ליבך ליחידה אחת שלמה וברה. עזבי את זה, תני לבורא העולם לחיות בשקט, החליפי אותו במראה. זקפי גווך, הביטי בפנייך, סלקי את קמטי המאמץ ממצחך.
 
הסתכלי לעצמך בעיניים, ואז, או אז, תתפללי שתתחילי להבין.
 
 ***
 
הקטע הבא עלול להתרחש, ואף קורה , במגוון מקומות וזמנים בארץ ובעולם. אין הכוונה בפוסט זה לשים ללעג ,או להצביע על פגעי ציבור מסוים. זהו סיפור קטנטן על דרמה מקומית, אנושית-מינית-רגשית, שעשויה לתפוס בקלות ילדה בלתי מודעת, מחינוך מדחיק, אשר כל מה שאי פעם יבוא להגנתה בתחום זה, הוא זוג גרביונים שבעים דנייר.
 
ילדות כאלו, שגדלות ללא תיווך מתאים, בלי ידע והסברים, ובעיקר עם העלמות וכעסים מצד הסובבים, יכולות לשאת שנים על שנים צלקת עגלגלה, כזו של בושה תהומית ושנאה עצמית.
 
ולכן חשוב לי להסביר לכם. זהו לא סיפור "צהוב", אלא אדום בהיר. 
 
****
 
והסיפור מתחיל בצמתה החסודה של שושי, המדריכה הנערצת על בנות טיפש עשרה בסמינר לבנות, הממוקם בעיירת פיתוח אביבית, שבה צמחה לה לתפארה קהילה מפוארת, וזאת על אף החשדנות הבוטה מצד בנייניה הכעורים של העיר הנושנה, נטולת האלוהים.
 
את שושי העריצו כל בנות השכבה אותן הדריכה. היא היתה פוסעת ענוגות כל שבת אחר הצהריים לכיוון הסמינר, שבו כבר חיכו לה בהמיה כל הבנות, הנתונות בנעליים שטוחות, סידורי עור בידיהן, והן פוצחות בצוותא בתפילת השבת, כאשר כל פרק מן התפילה מקריאה ה"חזנית" התורנית בקול צרוד של מתבגרת, ובלשון הקודש.
 
"בוריך אתו" מצייצת החזנית הראשונה, משמעות המילים היא "ברוך אתה". היא נערה רזונת וארוכת ריסים, כתפיה שמוטות קדימה, באותה התנועה המאפיינת את בנות ישראל כאשר הן מצמחות שדיים, ואינן יודעות מה בדיוק לעשות אתם.
הגורם המכריע בניהולם של זוג ציצים הוא הבושה האיומה והרצון העמוק להחביאם מאין רואים, אי לכך את שאר מהמורותיו הקלאסיות של גיל ההתברות מלווה גם גב כפוף ועקום, אשר גבירתו מנסה בכל כוחה להסתיר את הבליטות החדשות שנוצרו בלא הסכמתה.
 
*&^*&%
 
מאמר מוסגר:
 
אינכם יודעים ולעולם גם לא תדעו כמה זה משמח לגלם נערה שטוחת חזה ולקפץ ללא משקל עודף במסדרונות הסמינר לבנות, וכמה עגום, לעומת זאת, לבכות את העבר באמצע הסניף ההומה של פילפל, כשתותחית מכירות  (זה הטרנד החדש) דאוגה תומכת בך מכל צד, ושתיהן מנסות לשווא להסתיר את המידה הכי קטנה שרשומה באותיות קודרות על החזיה של הבגד ים (דווקא!!! למרות שבעצם התעתדתי לכתוב "חזייתו של בגד הים")
 
**אין הכוונה במאמר מוסגר זה להכפיש, ללכלך, או להוציא דיבה על נשים בעלות מידת חזייה מינימלית, המציגות הנן שחקניות בלבד, והכתוב הוא סתם סיפור עם ישן שהוצא מהקשרו.
 
*&%*&%*
 
 ונחזור לשושי, המדריכה בת השבע עשרה, שאמנם מורכבת מבשר ודם, אך במכלול ישותה תמצאו גם התנהגות מופתית, ייחוסים שונים לרבה"ק זי"ע, ציונים מופלאים וצניעות ארוכת שנים ומעוררת השתאות.
מתוך מחזור של כמה כתות, נבחרות רק יחידות סגולה לתפקיד המיוחל. תהליך הבחירה הוא סאגה קומית בפני עצמה, אשר גורם לכל בנות השכבה לחכות כשבועיים שלמים נטולי אתנחתאות ליד הטלפון, בציפיה לצלצול שיבשר להן שהן אחת מהזוכות המאושרות לתפקיד הרם.
 
רק מעטות זוכות לפזם פזמונים, ולהעתיר סיפורי צדיקים מלאי נוחם וחסד, על ראשן של תלמידות קטנות מהן בכשנתיים שלוש, במשך השבתות של שנת הלימודים. 
 
רק מעטות, ובינהן שושי נכדת הרב, המפורסמת במעשיה הטובים, בגיחותיה הפתאומיות ברחוב לעבר הזקנה המיתולוגית עם הסל, במקצוענותה הבסיסית בכל הנוגע להעלמת ערימות כלים מלוכלכים מכיוריהן של משפחות מצוקה עתירות ילדים,  בהשתתפותה בכל שיעורי "שמירת הלשון", בתמיכתה המופלגת בתנועת "טוהר המחנה", ובבורותה הנפלאה בכל הקשור להבלי העולם הזה הריקניים והמשמימים, נטולי האמצעים לבריאת מלאכים טובים שיקדמו את פניך בגן עדן.
 
אבל את שושי, ללא ספק, יקבלו רבבות מלאכים טובים, צחורי כנף והדורי מראה, זכר לנפלאות אשר עשתה בימי חלדה.
 
* ^ %$%
 
זה התחיל בשיחות טלפון שבירות, כאלו שמתנתקות מהר כאשר מישהו מהצד השני מרים את השפופרת. הרצון לשמוע את קולה של המדריכה היה אמצעי כשר ומקובל בקרב חניכות בימים ההם.
 
אבל גילה אף פעם לא הייתה  "מתוסבכת" , (כינוי סמינרי לנערות צעירות שחולות, מה זה חולות? מטורפות על המדריכה שלהן, מדברות עליה כל היום בעיניים בורקות, ומנקודת מבט פרויידיאנית, מפתחות משיכה בריאה לחוויות של רומנטיקה ואהבה, חוויות כאלו שאת פתיחת העונה שלהן מבשרים חצ`קונים עליזים, ופדים מהוהים של "קוטקס" המוחבאים עמוק בתוך הפח.)
 
ולכן, כאשר יום אחד נקראה גילה לשיחה פרטית עם מדריכתה, עלה בפניה סומק בלתי הולם ומסגיר רגשות, בעיקר כאשר נחתה עליה השאלה:
 "זו היית את בטלפון, נכון?" 
 
גילה התלעלעה בחוסר נוחות. נראה היה כי העניין מאד מוצא חן בעיניה של המדריכה, וצער רב מילא את ליבה של גילה בגין העבודה שלא היתה היא עצמה המתקשרת האנונימית.
 
 שתיקתה התפרשה כהודאה.
 
וכבר,  חלום נעורים ישן נפרש מולה במלא אדוותו התכלכלה: המדריכה הזמינה אותה לשיחה פרטית בבית.
 
כמה אושר! איזו התפעמות חושים כבירה! גילה, הנערה שבקושי כבדה את תפילת השבת בנוכחותה הצורמנית, שתמיד בזה למדוחי השווא  ביחסי מדריכה-חניכה, שהייתה מוכנה למות ולא להוריד מכבודה המחוצ`קן במרדף אחר מדריכה ארוכת צמה!!
 
גילה זו התמוססה עתה בתוך ביצת הכבוד וחומות הגאווה, שזלגו ממנה בלי בושה, ויצאה זכה וברה, נטולת רמייה עצמית, לבית המדריכה.
 
היא השתדלה להגיע בלבוש צנוע. הותירה בארונה הוורוד את החולצות הצמודות, שגרמו למורותיה עוגמת נפש קטלנית, נעלה נעלי סירה בלתי נראות כמעט, מתנחמות בעליבותן הדהויה שזועקת מכל תפר וסוליה. ואז היא אספה את שיערה הסורר לכדי קוקו נמוך שנחבא לו בין העורף לצווארון, קוקו הזועק מחנוניות משולבת ביראת שמיים כשרה וחסידית.
 
למול המראה שבחדר הכניסה היא צחצחה את קולה, על ידי כחכוח קל, והכניסה לשקית שקופה במיוחד את ספר התודעה, כאשר גבו חובק מהדורה מוקטנת של "צאינה וראינה" כך שמכל צד של השקית ניתן היה להבחין בכריכת ספר שהוא סמל ומופת לדורות רבים של נשים מימי מתיתהו ועד הלום, וכך פסעה לגן העדן המיוחל, כשליבה מנתר בהתרגשות מעלה מטה, משל הייתה כלבלב מצער בעלי חיים, טרם מפגש גורלי עם משפחה מאמצת פוטנציאלית.
 
אך הפגישה לא התנהלה כמתוכנן.
ספרי החסידים בשקיתה של גילה נעו באי נוחות כשהמדריכה אחזה בידיה ואמרה שהיא אוהבת אותה. כשהיא עזרה לה להוריד את המעיל, כשהיא ליטפה אותה ובקשה ממנה דברים מוזרים, ואמרה לה שאסור לספר לאחרות שגילה נפגשה עמה, בכדי שלא תקנאנה, היות וזוהי מידה מגונה מספר תרצ"ב בספר המצוות.
 
***
מעולם לא התביישה גילה כמו באותו היום, מצפונה הכבד ליווה אותה בשלל הימים הבאים לכל אשר הלכה (וכאן ממש מתבקש להוסיף "ועד זקנה ושיבה", אך אני ממשיכה להצמד למציאות)
 
כל הדברים הרעים שקרו לה בהמשך  של אותה השנה, נדמו בעיניה כעונש משמיים על אותו מעשה תמוה ולא טוב שעשתה, ובלילה בלילה, מתחת לכרית, ניקבו דמעותיה את הסדין הירוק, וכמו אם שכולה היא ייללה בשיניים חשוקות, מייחלת לחזור לשעה שלפני, ולשנות את המציאות.
 
מאז שתקה גילה כשאלוהים מרק אותה בייסורים. היא עצמה עיניים בצדקנות כששתתה בטעות מהכוס האיומה שהיתה על השיש, והכילה חומר ניקוי ואת שיניו התותבות הזוועתיות של סבא (זה היה אלוהים יצירתי, תודו) שתקה בקשיחות כשהחצאית הכי יפה שלה נקרעה עקב כפיס עץ מרושע, והצדיעה במועל יד כמעט למורה שהעיפה אותה משיעורי לשון , למשך כל שנת הלימודים, כי אכלה בשיעור שלה חמצוץ.
 
^%$^%$
 
סיפורה של גילה עזר לי להבין ולראות, כיצד מדברים קטנים ובלתי מהותיים , נוצרים להם תילי תילים של חרדות, של פחד עצום, ושל מצפון מכורכם, שנולדו בגלל פעולות קטנות ובלתי מזיקות, שההורים והמחנכים השכילו לעשות מהם מפלצות ארגמניות ויורות זיקים.
 
רק כך הצלחתי להאמין לסיפור של חברתי, שכל שבת אופה חלות למשפחה במצוקה, היות והיא עברה הפלה, וזה היה לה לסימן שהשם כועס עליה , ועם המעשה הטוב שבאפיית החלות היא מאמינה שתצליח להניס מעליה את כעסו.
  
באותה רצינות התייחסתי לוידויה של ילדה שהדליקה את האור בשבת בטעות,  ונכנסה ללופ של תעתועי אימים, כאשר היא מכה על חטא שאיננו, ועל עוון שאין לו מספיק אחוזי קיום,  בכדי שיוכל להכנס בכלל לקטגוריה של סליחה ומחילה.
   
אין פה דיון באלוהות והלכה, אלא דיון באטימות כל כך איומה, שלקחה את החיים הפשוטים והטובים, שאליהם לכאורה שואפת היהדות להגיע, ועשתה מהם רעים ומסובכים ומורכבים וחרדיים ומתסכלים כלכך, עד שאי אפשר להיות שם ולו עוד יום אחד.
 
בברכה,
היצר הרע
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

33 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מקודשת לו אלא אם צויין אחרת