00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

הרסיטל של גניה

16/01/2010

במעברה שלנו בצפון התגוררו גם אנשים משונים ומטורפים קמעא. מאחר שהצריף שלנו שכן במרכז המעברה, היינו קרובים ל"מרכז" התרחשות העניינים: שם שכנו המקלחות המשותפות, ברזי המים הזורמים וששת בתי השימוש שהבאישו את האויר. על כן, בשעה זו או אחרת, כל אנשי המעברה נהגו לעבור ליד צריפנו.

 

במשך חופשת הקיץ נהגנו לשבת בחוץ על מיטת סוכנות בצל עץ זית ענף שקראנו לו העץ שלנו. טומי`קה אחי לימד אותי לטפס על העץ. ישבנו גבוה על ענפי העץ, ומשם זרקנו זיתים על ילדים שעברו מתחת, וקראנו קריאות גנאי למי שהיה זכאי להן. הכי אהבנו להתנכל לכינה.

 

שמה של כינה היה גברת קוגן. סיפרו שברוסיה היא היתה מורה ידועה לפסנתר, שהעמידה תלמידים מפורסמים אשר נפוצו בעולם.

 

לפני מלחמת העולם השניה היא ברחה מרוסיה כמו יהודים רבים לסין, ומסין עלתה לארץ כשהיא כבר מטורללת למדי.

 

מאחר שהיא באה מסין, כל הילדים כינו אותו "כינה" (בשפות מזרח אירופאיות קוראים לסין כינה).

 

כינה נראתה כמו מכשפה: היא היתה גבוהה וגרומה, לבשה שמלות שחורות שכיסו את קרסוליה. אפה היה ארוך, בפיה לא היו שיניים, היה לה גבנון קטן והיא צלעה נמרצות. על כן התהלכה עם מקל. לכינה היתה שומה ענקית וחומה על סנטרה, עליה היא גיננה מספר שערות מסולסלות. מה שמשך אותנו להתעלל בכינה לא היה מראיה, למרות שגם הוא תרם. כינה נהגה לשוחח עם עצמה בקול, אבל מאחר שהיתה מסוכסכת עם עצמה היא בעיקר רבה. ןכך היתה מהלכת במעברה וצועקת בקול עצבני ברוסית.

 

משום מה, השם "כינה" הוציא אותה מדעתה. יתכן שלא "כינה" עיצבן אותה, כמו עדת הילדים שרדפו אחריה עם הקריאה. אז היא רדפה אחריהם ברגלה הצולעת, הניפה את מקל ההליכה שלה והעשירה אותנו בהכרת רוב הקללות הגסות ברוסית.

 

אני וטומי`קה היינו ילדים מחונכים. לכן לא רדפנו אחריה בשבילי המעברה. אבל בשבתנו ברום העץ היינו אמיצים מאד ועל כן שאגנו "כינה, כינה" כשהיא רק התקרבה לעברנו.

 

כינה הרימה את המקל שלה וניסתה להכות בנו על העץ, אך למזלנו המקל שלה לא היה ארוך מספיק. אבל יום אחד היא הצליחה לאחוז בכף רגלו היחפה של טומי`קה, ןלמשוך אותה כלפי מטה. טומי`קה ואני פתחנו בצרחות "אמא, אמא!” ואמא יצאה בהולה מן הצריף להגן על גוזליה התמימים.

 

היא קלטה מיד כי הגוזלים לא היו לגמרי תמימים. כינה הרפתה מרגלו של טמי`קה ושאלה

 את אמא אם אנו ילדיה. ראינו לפי המבט שאמא תקעה בנו כי היא עומדת להתכחש לנו.

 

לכן צווחנו ביתר שאת "אמא, אמא!”

 

טוב, לא הותרנו לאמא ברירה, ולכן החליטה אמא להרגיע את המשוגעת בכל מחיר.

 

אמא אחזה בכתפה של כינה, דיברה אליה בקול מרגיע והבטיחה כי ילדיה לא עוד יקראו לה מעל העץ. בדיוק כאשר המכשפה נרגעה, אמא פנתה אליה בנימוס ואמרה "אז להתראות גברת כינה". אמא סברה כי זה שמה האמיתי. ואז אמא חטפה מקל בראש, שבא לה בהפתעה גמורה.

 

אמא התעשתה במהירות, חטפה דלי מים שעמד ליד הדלת ושפכה ישר על ראשה של כינה.

 

כינה נרגעה באחת. יתכן כי היתה רגילה לטיפולים כאלה במקומות בהם אופסנה בעבר.

 

היינו מאד גאים באמא. ובצדק.

 

בצריף הסמוך לשלנו התגוררה משפחת כץ, ולהם בת יחידה, גניה. גניה ישבה איתנו מדי פעם על העץ, היינו אוכלים כריכים יחד וקוראים בספרים.

 

כמונו, גם משפחת כץ קיבלה חבילות מזון מקרובים באמריקה. הקרובים שלחו מדי פעם גם בגדים ומתנות.

 

באחת החבילות גניה קיבלה פסנתר צעצוע אדום. הפסנתר היה מפואר מאד. לאף ילד במעברה לא היה כמותו. היו לו 24 קלידים וניתן היה לנגן בו מנגינות פשוטות. השתגענו על הפסנתר. כל הילדים עלו לרגל לגניה ורבו על התור לנגן בו.

 

גברת כץ היתה גאה בכך שבביתה עמד הפסנתר היחיד במעברה. ועל כן החליטה כי על גניה לקבל שיעורי נגינה בפסנתר.

 

המורה היחידה לפסנתר שהיא הכירה היתה כינה. על כן פנתה אליה וביקשה כי תתן שעורים לביתה.

 

הייתם מצפים שכינה, שראתה פסנתרים בימי חייה, תצחק לגברת כץ בפנים. אלא שבשלב זה בחייה, כינה כנראה כבר לא הבחינה בין פסנתר לחמת חלילים סקוטי, ולכן נרתמה למשימה.

 

גניה המסכנה פחדה מקרבתה הפיזית של כינה. וכינה הוכיחה שיש ממה לפחד. היא לא זכרה כל כך מה עושים עם הפסנתר, אבל זכרה היטב כי זה בא יחד עם משטר קפדני של רוסיה הצארית. היא דרשה מגניה להתאמן כל יום חמש שעות. כשהיא הדגימה לגניה איך לנגן, היא המשיכה לנגן באצבעותיה הגרומות באויר, משל היו שם עוד קלידים.

 

כינה ארבה לגניה בשובה מבית הספר. אם לא עלו צלילי פסנתר הצעצוע תיכף ומיד, היא היתה דופקת בחלונם של הכצים וצועקת "לנגן! לנגן!”. גברת כץ ניסתה ללמד זכות על ביתה: הילדה צריכה לאכול, הילדה צריכה לשתות.

 

כינה צעקה: “ לא אכלים! לא שתים! קודם מוסיקה!”.

 

גם גברת כץ פחדה מכינה.לגניה היו עיגולים שחורים מתחת לעיניה. על אצבעותיה צמחו יבלות.

 

מר כץ החליט לשים קץ להתעללות. הוא אמר כי יפנה בערב לפרופסור קוגן, ויסביר לה באומץ כי אי אפשר להמשיך ככה, כי הוא לא יכול לעמוד בהוצאה.

 

אבל באותו אחר צהריים קרה משהו ששיבש את התוכניות להצלת גניה הקטנה. אחרי השיעור היומי, שהיה אמור להיות האחרון, הפרופסור פנתה לגברת כץ ואמרה לה, כי בסוף כל סמסטר התלמידים שלה נותנים רסיטל מול קהל, כדי להראות עד כמה התקדמו בלימודיהם.

 

נעתקה נשימתה של גברת כץ: הבת שלה תיתן קונצרטֱ! הינה מתגשם חלום חייה של אם פולניה! היא חיכתה למר כץ ליד תחנת האוטובוס בשובו מן העבודה, כדי שחלילה לא יסכל את התכנית החדשה.

 

ילדי השכונה הוזמנו לרסיטל. גם ההורים הוזמנו, אך רק חלקם הגיעו. בצריף סודרו שתי מיטות סוכנות בצורת ריש. באמצע החדר ישבה גניה בשמלה לבנה וחגיגית. בשערה נקשר סרט אדום ענק. לרגליה נעלי לכה שחורות וגרביים קצרות לבנות. מולה עמד השולחן הביתי ועל השולחן עמד פסנתר הצעצוע האדום.

 

כינה עמדה ליד תלמידתה, גם היא היתה חגיגית. היא לבשה שמלה שחורה מנוקדת בלבן עם צוארון ענק ולבן. נראה היה כי כינה אפילו סרקה את שערה. גם שערות השומה הגדולה הודבקו יחד ונראו מסודרות מתמיד. כינה אחזה בידה שרביט מנצחים קטן.

 

אנחנו הילדים ישבנו מרותקים על מיטות הסוכנות וחיכינו.

 

אז הרימה כינה את שרביטה. הקונצרט התחיל. גניה ניגנה. כינה השלימה בתנועות אצבע את התוים שחסרו בפסנתר וגם שרה אותם לפי התוים המוסיקליים. אם גניה שגתה  לטעמה של כינה היא דקרה אותו בזרועה בשרביטה הקצר.

 

כינה שרה יותר משגניה ניגנה.

 

עיניה של גברת כץ זלגו דמעות אושר. גם מר כץ מחט את אפו באופן חשוד.

 

עכשיו רמזה כינה לגניה לקום. גניה קמה, אחזה בשולי שמלתה והרחיבה אותה לצדדים. היא שמה רגל אחת מאחור וקדה קידה חיננית.

 

עכשיו קדה גם כינה קידה מכובדת, כאשר היא מקפלת את גופה מהמותן ומורידה ראשה באופן מלכותי.

 

בטח שמחינו כף. בטרוף.

 

אז הוציאה גברת כץ מהמחבוא את זר השושנים שהיא הכינה למורה. וזה גם הרגע בו החליטה גברת כץ לשדרג את יחסיה עם המורה הקשוחה ולעבור לשמות פרטיים. היא מסרה את הפרחים לפרופסור קוגן ואמרה לה: “כינה, אני מודה לך מקרב לב".

 

נפלה דממה. גניה קפצה החוצה מן החלון. כינה לא לקחה את הפרחים, אך הרימה לאט לאט את הפסנתר האדום לגובה. ואז הטיחה אותו בריצפת הבטון וגם רמסה אותו ברגליה.

 

כינה אמרה: “לא מספיק לימדתי בת שלכם בלי טאלנט ובלי מטיבציה, לא מספיק ששמים פרפסור מנגנת פסנתר משחק, עכשיו גם קוראת לי "כינה" כמו ילדים ברברים במעברה!”.

 

כך הסתיימה הקריירה המוסיקלית של גניה כץ.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

43 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת