00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

ג`ונגל ישראלי בספארי

אני ידוע כאדם ששונא מקומות הומי קהל. אני נכנס ללחץ בכל פעם שדוחסים אותי עם עוד הרבה אנשים בתא שטח נתון וסגור. זה לא עושה לי טוב, האמת שדי מלחיץ אותי. לכן אני מנסה להמנע ככל האפשר מלשהות במקומות הומי אדם כמו לדוגמה קניונים במוצאי שבת או התור לסופר ביום שישי בשעה 11:00.
בשבת האחרונה איריס שכנעה אותי לנסוע עם דר לספארי ברמת גן. האמת שזה היה בעורמה. זכרתי משהו על עומס מבקרים בספארי, אבל הדחקתי את זה. כשהגענו לאזור כפר המכביה ונתקענו בפקק הבנתי שטעיתי. עם ישראל בהמוניו נוהר לספארי.
 
בקופות הספארי עוד היה בסדר. נכון שכמה עוקפים את התור דרך הנתיב הנגדי, אבל יש שישה טורי מכוניות, כל אחד מתקדם לאט לכוון הקופה, משלמים ומתקדמים. סדרנים עומדים ומפנים את המכוניות לטור הפנוי. אחרי הקופות מתחיל הבלאגן. הספארי מלא בשלטים שאוסרים להאכיל את החיות. יש לכך סיבה טובה - חיות הבר לא אמורות לאכול אוכל של בני אדם כמו ביסלי, במבה ופיתות כל היום. זה עושה להן בעיות קשות במערכת העיכול. בנוסף הן לא אמורות לאכול את הכמויות שאלפי מבקרים זורקים להם כל היום. עוד כלל חשוב בספארי זה להשאר בתוך הרכב ולהשאיר את החלונות סגורים. מה לעשות, יש חיות בר בחוץ, וממש לא נעים לקבל איזה ביס ממקור של יען או לקבל קרן של אייל בראש.
 
מיד אחרי הקופות מתגלה המחזה הבא: מספר יענים, שכנראה שמעו על הישראלים המאכילים, מסתובבים בין כלי הרכב. ההורים המוקסמים פותחים את החלונות ומגישים להם מכל הבא ליד: פיתות, חטיפים, גרעינים ומכל טוב הסנדביץ`. היענים דוחפים את הראש לרכב, אוכלים ואז האנשים ברכב נבהלים וסוגרים את החלון. הגדילו לעשות כמה אנשים שיצאו מהרכב כדי להצטלם עם היענים. תאמינו לי, לא נעים לקבל בעיטה מיען. עובד של הספארי הסתובב על טרקטור וניסה לשווא להבריח את היענים וקרא לאנשים לא להאכיל אותם ולחזור לרכב. מה עושים הישראלים? חוזרים לרכב, נוסעים חמישים מטר קדימה וממשיכים להאכיל את היענים. בנקודה הזו מצטרפים ליענים גם כמה איילים.
 
מה עוד עושה הישראלי בספארי? הרי זה מגרש משחקים לרכב, אז הורים רבים (ספרתי לפחות שישה כאלה סביבי) יוצאים מהרכב, מוציאים את הילד מהמושב האחורי, מושיבים אותו על הברכיים ליד ההגה ונותנים לו לנווט את הרכב במהלך הנסיעה בספארי. הלו? זה לא נראה לכם מסוכן? יש כרית אויר, אתם לא יושבים חגורים, סביבכם כלי רכב שלא ממש מצייתים לחוקי התנועה, מה יקרה במקרה ותכנסו ברכב מלפנים במהירות של 30 קמ"ש? ניחשתם נכון - כרית האויר תמחץ אתכם ואת הילד. אם הכרית לא תיפתח, המשקל של המבוגר ימחץ את הילד אל ההגה. מיותר לציין שהשליטה של הנהג ברכב מוגבלת מאוד עם הילד על הברכיים שמחזיק בהגה, כך שהוא גם מסכן את עצמו, את הילד, את יושבי הרכב שלו ואת כלי הרכב מסביב. אבל אנחנו בישראל והרי לנו זה לא יקרה.
 
בסיבוב הרגלי בספארי נתקלתי בהורים רבים שמסתובבים עם הילדים עם שקיות הבמבה והגרעינים ואף מעודדים את הילדים להאכיל את החיות כדי שלילדים תהיה חוויה והם יוכלו להתרשם מהחיות מקרוב, שנתלות על הסורגים כדי לאכול. מספר העובדים המצומצם שהספארי העמיד לשמור על החיות לא מצליח לעצור את ההשתוללות. נתקלתי אף באם אחת שאמרה לילדים: "הנה, תאכילו עכשיו, הפקח הלך לצד השני". הרי באנו לראות את החיות מקרוב, ולא נצא פראיירים, אז נאכיל אותם ולמה מי יגיד לנו אחרת?
 
האם זה מה שאנחנו כחברה מנחילים לילדינו הרכים? שבמקום שניתן לעקוף את החוקים, לתחמן, לעגל פינות, לעשות מעשה אסור רק כי מישהו לא מסתכל כרגע? זו התרבות הישראלית שלא לצאת פראייר בשום מקרה? כנראה שכן. ואחר כך נתלונן על אובדן הערכים של הדור הבא, המזלזל בחוקים. אותו אב שנותן לבן שלו לשבת על ההגה בספארי, שלא יתפלא שהילד לוקח אחר כך את הרכב בגיל 14 לסיבוב.
 
האם אותם ישראלים היו עושים את אותו הדבר בחו"ל? יתכן שכן, והם יצדיקו את הדימוי של הישראלי המכוער שנפוץ בעולם ושאותו הרווחנו ביושר. אני דווקא ראיתי ישראלים שמתנהגים אחרת בחו"ל, כי שם "ידברו עלינו". בישראל זה מותר כי כולם עושים זאת ולא דופקים חשבון לאיש.
 
מדוע לא לחנך את הילדים להשמע לכללים ולציית לחוקים כי יש מחשבה מאחוריהם? כי החוקים נועדו לשמור עלינו ועל בטיחותנו. כי זה ערך חשוב לציית לכללים ולא לנסות לתחמן ולעבור על החוק כשלא רואים אותי או כשאני לא צפוי לעונש מיידי. מדוע הישראלי המצוי מתנהג כאילו הוא מבין טוב יותר מה טוב בשבילו ורואה בחוקים משהו שיצרו בשביל `פראיירים`?
 
חבל.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

8 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת