00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מחשבה בהכחדה

איך אני וחברי צפנו במרק נקניקיות מיוזעות

"אוגי..."
שתיים בלילה. אוגר המחץ צריך לקום בשעה חמש בבוקר.
 - "מה?..." שאל דרך הכרית
 - "אני צריך להתוודות במשהו נוראי!"
 - "עכשיו?.. זה חייב להיות עכשיו?..."
 - "כן..."
 - "נו מה?..."
 - "תשמע... אני...", בליעת רוק, "אני האזנתי לחדש של נינט טייב!..."
שקט מתוח. אוגר המחץ לא הזיז את הראש מהכרית
 - "תקשיב," לבסוף ענה באיטיות, "אם לא הייתי כל כך עייף, הייתי עכשיו מעיף אותך מהבית!"
דממה.
 - "נו לפחות איך הוא?"
 - "אה.. תשמע, המלים לפעמים עילגות, אבל מבחינה מוזיקלית - זה דווקא לא רע. אבל לא ציפיתי למשהו אחר מרוקפור שהפיקו לה את זה" עניתי בחשש.
 - "אני שונא את רוקפור!" סיכם אוגי ונרדם.

נזרקתי ללילה אצל אוגר המחץ אחרי הופעה - כניסת הדלת של הבניין שלו נמצאת במרחק של 5 מטרים מול הכניסה לעבודה שלי.
קמתי עם כאבי בטן עזים. אוגי כבר מזמן נסע לצפון ואני קמתי דקה לפני שהייתי צריך לרדת החוצה ולהיכנס לעבודה. הרגשתי בחילה.
דרך עירפול מאוד רציני איכשהו הודעתי למנהל שאני חולה, למרות שאני לא בדיוק בטוח איך זה קרה - אם הייתי אחראי והודעתי על כך מראש, או שהוא חיפש אותי שעה ובסוף עניתי ועידכנתי אותו. אני מעריך שזה היה התסריט השני.
הרגשתי גרוע. קמתי בשלוש בצהריים, עדיין עם כאבי בטן. ניסיתי להבין מאיפה זה יכול להגיע, למה שבלי קשר תכאב לי הבטן. הרופא יאמר לי כעבור כמה ימים שיש לי וירוס. הוא עוד לא ידע שזה לא נכון, אבל זה לא משנה.

עשיתי 1+1 אחד והבנתי משהו. קודם כל שזה תמיד יוצא 2. ודבר שני - האשמתי את מה שקרה בהופעה בלילה שלפני:
הייתי בהופעה של גוגול בורדלו, זה סוג של פנק צועני מטורף עם סולן אוקראיני, בסיסט אתיופי, אקורדיוניסט רוסי, פרקשיוניסט לטיני, מתופף אמריקאי, גיטריסטים ישראליים ושתי רקדניות אסייתיות. דבר רע לא יכול לצאת מזה, ואני ואוגר המחץ חיכינו חודשיים וחצי להופעה הזאת וגם קנינו כרטיסים מוקדם בהתאם.
היה מטורף והיה מקפיץ, אבל באיזשהו שלב אמרתי לעצמי שאני חייב להגיע לשורה הקדמית - הפעם אני והסולן נזיע את אותה הזיעה! הוא ירק עלי ואני אמרח את זה על פניי!
אני פשוט מאוכזב מעצמי מאז ההופעה של דיפ פרפל שהייתי בה בקיסריה ולא העזתי לרוץ קדימה. אז הפעם הייתי נחוש בדעתי וסחבתי איתי גם את אוגר המחץ.
אז הגענו קדימה. היו שם בעיקר מלא רוסים בלי חולצה שהזיעו לכל כיוון. למעשה, היה כל כך צפוף ומיוזע, שבאיזשהו שלב הרגליים שלי התנתקו מהרצפה ופשוט הייתי דחוס בין מלא אנשים מיוזעים, זה הרגיש כאילו צפתי בתוך מלא נקניקיות מזיעות. אוגר המחץ התכופף לשניה בשביל להכניס חולצה לתיק, ואז האנשים שהיו מאחור כנראה הבינו שהמקום פנוי ופשוט נעמדו עליו.
באיזשהו שלב הבנו שמיצינו את העניין, קיבלנו את מה שרצינו וזחלנו לאחור.
כל הגוף שלי היה ספוג בזיעה מטפטפת, והיא אפילו לא הייתה שלי!



"אז שם חטפתי את זה!" זרקתי אגרוף בכף ידי

כעבור שבוע וחצי, אחרי דיאטה שגזר עלי רופא המשפחה, הגעתי לבית החולים איכילוב.
שם הכירורג, אחרי שליטף לי מעט את הבטן וחייך בזימתיות, הסביר לי שהם לא מצאו כלום בצילום ובבדיקות, אז כנראה שאין לי ברירה אלא לסבול את זה עד שזה יעבור. או ללכת לרופא מומחה - גסטרואנטרולוג. שזה מזכיר קצת אסטרולוג, רק בלי שום קשר אמיתי ביניהם.
אז החלטתי שאני עובר את זה, כי אני קשוח מאוד. בעבודה במוקד הטלפוני הבנות כל הזמן אמרו כמה שאני מיסכן ומחאתי על העניין: "אני גבר, כשכואב לי אני מרגיש חי!" צעקתי ודפקתי אגרוף בחזה. ואז הלכתי לצד להתקפל מכאבים.
הפכתי לג`אנקי של כדורים, כל היום זרקתי נורופן לפה.
ואז גיליתי שזה הדבר הכי לא בריא לבטן.
ואז הכירורג אמר שזה בסדר, אבל עדיין הפסקתי עם הנורופן.

עכשיו אני מסריח את עצמי בבית, אצל אמא.
מאז שעזבתי את הגרעין, קצת יותר מחודש, אני מגושש באפילה ומנסה להבין מה קורה ואיך ולמה. ניסיתי להפגש עם חלק מהם, אבל אז נהייתי חולה.
אני עדיין מנסה להבין את הקשר שלי לתנועת השומר הצעיר, ואתמול נפגשתי עם שותף לשעבר שהתעסק איתי בעיצוב האתר של התנועה.
הוא נוראי - ברגע שנכנסים, עלולים לקבל התקף אפילפסיה מרוב שהוא מכוער ומזיק לעיניים.
אז החלטתי שאני מחדש את האחריות שלי כלפי העניין ועושה הכל כדי לסיים את תהליך העיצוב מחדש, למען חולי האפילפסיה למיניהם וגם למען עצמי, שצריך מסגרת כלשהי שתהיה קשורה למסגרות הישנות שלי.
הדבר האחרון שעיצבתי לתנועה היה פוסטר לועידת העשוקים, הפגנה המתקיימת אל-מול ועידת העסקים השנתית:


גורדון אמר שהחזיר יותר מדי מזכיר לו את ביבי, עם החצי חיוך הממזרי.

לא סיפרתי לאמא על היציאה שלי מהגרעין משהו כמו שבועיים, כי לא רציתי לחוות את ריקוד הניצחון שלה. בסוף סיפרתי. והיא באמת רקדה אותו.
אז עכשיו אני סתם בן אדם רגיל - עובד, מתכונן ללימודים, וללא שום ערך מוסף.
אוגר המחץ לעולם לא יסלח לי על זה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל מכסח המדפסות אלא אם צויין אחרת