00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

על חתולים: שימי שתום העין

04/01/2010

חתול הוא יצור מושלם. החל מתוי פניו, שפמו הגאה, גבותיו. אוזניו שנעות כמו רדאר לכיוונים שונים כדי לאתר מקורו של כל צליל. כלה בשפת גופו האצילית, הליכתו הנינוחה, הצורה בה הוא מלקק את כפותיו ורוחץ את פניו וגופו. ציפורניו שנשלפות כסכינים קטנות משויפות. אני מתה על חתולים.

 

אך נזר הבריאה הם גורי חתולים. אם היה אלוהים, הוא לא יכול היה לברוא יצור מקסים מזה. גוש פרווה קטן. שמהלך בזנב זקור, שובב ונמרץ. לגורים תנועות מיוחדות משלהם. למשל, בזמן התרגשות, הגור קופץ בארבעת גפיו לגובה. היללה שלו רכה. הוא אוכל מכף ידך ולשונו הקטנה והמחוספסת מלקקת את אצבעותיך.

 

את הסיאמי המיתולוגי שלנו טטיס, נאלצנו להרדים עקב מחלה. בן אחת עשרה היה במותו. הזמנו את הוטרינר הביתה, כי לא רצינו שימות בסביבה זרה. יואב, יונתן ואני בכינו. אני אישית התחלתי בדמעות שליש, שעד מהרה הפכו לברוהאהא גדול וקולני, שמהל נוזלים מהעינים, מהאף ואולי גם מאזורים סמויים יותר.

 

לא חדלתי מן הבכי הנורא, עד שיואב אמר לי בתמיהה, כי לא בכיתי כך כשאמא מתה. זה נכון. מצד שני לאמא לא היתה פרווה רכה, והשפם שלה היה דוקר. מצד שלישי, אם יש צד שלישי, את אמא לא הרדמנו ביוזמתנו.

 

החלטתי כי חתול נוסף לא ייכנס הביתה. הרהיטים שלי נראו כמו כותונת הפסים של יוסף – קרעים קרעים. קצות הוילון היה לעוסים. מנורות התנפצו. פסלונים שוברו. סוף סוף היה אפשר לסגור את דלת המקרר: טטיס היה נכנס למקרר ברגע שפתחנו אותו ואז סרב לצאת. עמדנו דקות ארוכות ליד הדלת הפתוחה וניסינו לפתות אותו לצאת. טטיס רק היה נכנס עמוק יותר מתחפר שם ומביט בנו בעיניו הכחולות הפוזלות.

 

יום אחד החלטתי ללמד אותו לקח. סגרתי עליו את דלת המקרר במטרה לפתוח אותה אחרי מספר דקות.

 

שעה לאחר מכן הייתי צמאה. פתחתי את המקרר. טטיס עמד קפוא ליד הדלת ויילל מיאו קטן. קיבלתי שוק :”בוא חמוד של אמא, מסכן שלי!” טטיס ברח לעומק המקרר והסתכל עלי בהבעה מנצחת.

 

אי אפשר לנצח חתול. וגם לא צריך לנסות.

 

אחרי מות – השתנו החיים לטובה. קניתי ספות של נאטוצי. החלפתי וילונות. ביקשתי מיונתן לזרוק לזבל את ארגז החול והצלחות של החתול.  התחילו חיים חדשים.

 

ערב גשום אחד אני יושבת בלתי חשדנית בעליל, וקוראת לי בספר להנאתי. יונתן מגיע לביקור, ובידו צעיף צמר קטן ומדולדל. הוא מצהיר כי הביא לי גור חתולים מהחצר, ומניח את הצרור הקטן על הריצפה.

 

זה גור החתולים הדוחה ביותר בעולם. הוא רזה מאד, מפוספס בשחור, ועומד בלי תנועה על הריצפה. יש לו זרבובית ארוכה כמו לשועל, זנבו ארוך ומתעקם במרכזו, ועינו הימנית עצומה בדלקת מוגלתית.

 

"יונתן, תסלק בבקשה את צרור המחלות הזה מהבית" אני מצווה.

יונתן מנסה לשכנע אותי כי הגור חמוד. אבל יש לי עיניים. ואני שואלת את יונתן אם לא מצא חתלתול נחמד יותר בגינה, למרות שאני לא רוצה שום חתלתול, חמוד או לא.

 

יונתן מודה לבסוף כי בחר בגור הזה כי האחרים נראים בריאים ויש להם יכולת לשרוד לבד, אבל הגור המאוס ימות אם לא יטופל.

 

אני לא רוצה לטפל במגעיל הקטן. מצידי הוא יכול למות ברגע זה, או רצוי יותר ברגע שיוחזר לגינה. יונתן קורא לי "רוצחת חתולים". וגם מודיע לי כי מותו הוודאי של הגור יעמוד על מצפוני לנצח. יונתן היה לוקח את המסואב הקטן לביתו, אלא שחתולי הבית שלו, סימבה וליירה יאכלו אותו.

 

מצידי שיאכלו אותו. מצידי שתדרוס אותו מכונית. אני בכלל לא אוהבת חתולים. חתול זה יצור דוחה. אני לא אקבל את הגור הזה ויהי מה. גם אין לי אביזרים מתאימים לטפל בו.

 

יונתן מביא מהמחסן את כל כליו של המנוח טטיס, שאותם לא זרק לזבל כפי שהתבקש בזמנו, ושמר לעיתות מצוקה כמו זו הנוכחית.

 

אני רואה את ארגז החול הריק. אין שום סיכוי ששוב אנקה צואת חתולים. “קח את החתול ולך מפה" אני אומרת ליונתן. יונתן הולך.

 

הגור שוכב עכשיו כמו פגר על ספת הנאטוצי שם הושכב על ידי יואב. ראשו שמוט. הוא מסרב לאכול.

 

 

משפחתנו אוהבת חתולים. לא משנה כמה חתולים כבר יש בבית, גור חדש מצריך "ביקור גורים" בו המשפחה מתכנסת לכבוד הגור החדש, ומתפעלת מיפי תוארו ואף מלבבת אותו במצמוצים ובחיבוקים.

 

כבר באותו ערב באים טומי`קה ונעמי וילדיהם, מלאי ציפיה לפגוש בבן המשפחה החדש. הגור שוכב במקום בו הונח. טומי`קה אומר "הבאתם את שמשון הגיבור". וכך מתקבע שמו ל"שימי". אף אחד לא מוכן לגעת בשימי, כי למרות שהדבר הודבר, נראה כי שימי נושא בקרבו שק נגיפים מלא הפתעות.

 

למחרת אנחנו מבקרים את בועז, הוטרינר, משאירים אצלו ים כסף, ושימי מטופל בחיסונים, אנטיביוטיקה, משחה לעיניים, נגד תולעים, נגד פרעושים ובקופסות מזון גורים מועשר.

 

שימי מתאושש מהר. הוא דוחף את זרבובית השועל שלו לתוך קערות המזון וזולל כאילו אין מחר. למעשה הוא מסוגל לשהות בסלון, לשגר את זרבוביתו הארוכה למטבח ולאכול שם. הוא לא שותה מים מן הקערית, אלא עומד על השיש ודורש ב"מיאו" נחרץ שיפתחו לו את הברז. פותחים, אלא מה.

 

אני לא אוהבת את שימי, אבל מטפלת בו יפה. שימי מת על יונתן. כשיונתן בא לבקר, הוא קופץ על ברכיו ומגרגר. הוא אוהב גם את יואב. ממני הוא מתרחק באינסטינקט, מביט בי בעינו האחת אורב לתנועותי כדי להקדים ולהתרחק ממני.  העין הימנית  של שימי נשארה עכורה, אך שמיעתו חדה להפליא. כשקוראים בשמו הוא בא, אלא אם הקוראת זו אני. אז הוא מניע קלות באוזניו, לאמור: שמעתי אותך, אבל אני מצפצף עליך.

 

שימי מגלה את נפלאות נאטוצי. הוא מחדד את ציפורניו על ספות העור הלבנות שלי. אני קונה לשימי משטח גירוד מיוחד לחתולים. שימי מתבונן במשטח, ואז יורה בי מבט של בוז כאומר "את בטח צוחקת עלי". הוא ממשיך לגרד את הספות. אני בטוחה כי אם מר נאטוצי היה רואה את הספות שלו, הוא היה עולה על מטוס ומגרד בעצמו את הספות, עד שהיה מוריד מהן את התג היוקרתי שלו.

 

אני קונה לשימי צעצועי חתול, אך שימי מעדיף לפרק את השרוך בו קשורים הוילונות, ולהוציא את הגדילים שבו. למעשה, הוא מבלה את מרבית היום כשהוא תלוי על גדילי הוילון.

 

שימי אוכל היטב, הוא כבר שוקל שבעה ק"ג. מאחר שמשקלו עלה, הפרצוף שלו מתמלא, וזרבובית השועל כבר פחות בולטת. למעשה, שימי הוא חתול נאה לכל הדעות, ואם בועז לא היה גוזם לו את האשכים, הוא היה הופך ליקיר החתולות.

 

יש לי סימפטיה מסויימת לשימי, אבל הוא חושד בי. כשאני מתקרבת אליו הוא משטיח את אוזניו על קרקפתו, אישוניו מתרחבים לים שחור הוא רושף לעברי. מי שחייו יקרים לו רצוי שיתרחק משימי במצב זה. שימי שורט, וגם נושך.

 

נראה לי שאני קצת אוהבת את שימי. אני אוהבת לשמוע את המיאו מיאו שדורש אוכל בבוקר. אני מעבירה יד מלטפת על ראשו אם הוא ישן. אגב, אז הוא פותח את עינו הטובה, בהבעה שאומרת "ראי הוזהרת".

 

כשאני אומרת לשימי לראשונה "בוא לאמא", אני מבינה שאני אוהבת את הנבלה בכל לב. אני מתחנפת לו בכל דרך. שימי מוכן לרצוח עבור טונה (נראה שהוא מוכן לרצוח גם על פחות מזה). אני שמה בכפי טונה מסריחה כדי לפתות את שימי להתקרב אלי. אני נותנת לו שניצל שטיגנתי עבור בני משפחתי.

 

שימי מקבל בהדרת מלכות את מה שמוצע לו, אך מקפיד לשמור על מעמדו כשליט הבית. כי אחרי שהוא אוכל הוא שומר את הביס האחרון לכף ידי שמאכילה אותו. כן, הוא בפירוש נושך את היד שמאכילה אותו.

 

למדתי שאין כללים באהבה. אני אוהבת והוא לא. אני מחזרת והוא אדיש. אני מאכילה והוא נושך.

 

אתמול בלילה, כאשר שימי קפץ והתיישב על ברכי מרצונו הטוב, וגם גרגר גרגורים עזים, הרגשתי שיש שכר לעמלי.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

69 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת