00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מציאות מתולתלת

במבט לאחור- אחי בנעליים שלי

 
מבט מבולבל חסר סבלנות בעיניים שמסתתר בין ערימות תלתלים שכוח המשיכה פסח עליהם. הוא כועס על כל מי שמנסה להאיר קצת ידע ופרספקטיבה בוגרת ממה שנראה כל-כך בטוח וצודק בעיניו, וכל השאר טעות אחת גדולה.
 
ארוחת הערב של יום שישי היא אחד היסודות הקבועים שקדושים למשפחה שלי. הזמן היחידי שאני, אחותי ואחי מסונכרנים עם הוריי ומאפסים שעונים כדי להקדיש לזמן איכות משפחתי שחסר לנו בין שיגרה- לימודים ועבודה- וחוסר שעות שינה שבועיות. החוויות שהצטברו במהלך הימים שעברו מקבלות במה וזמן מוקדש לדיעות אחד של השני.
הוא יושב ביננו ומדבר, קטן ורועש, בדרך כלל רוטן על כל הערה או הארה שנשמעת על דיעותיו. וכל דיעה שלא תואמת את שלו זוכה לטריקת דלת.
אם היתה לי מכונת זמן, הייתי לוקחת אותו לטיול בזמן. עשר שנים לאחור בדיוק, לא פחות. הייתי ילדה בתחילת שנות העשרה, אחות בכורה לשני אחים קטנים פי שניים שבקושי צמחו להם שיניים. דעתנות ומרדנות שלא היתה מביישת את תחילת גיל ההתבגרות. מילים שהייתי מוציאה מהפה היו מלוות ב"אוף!" כשאחרים היו מביעים דעה אחרת משלי או מנסים לחנך אותי.
אני מסתכלת עליו ורואה את אותם תלתלים מקורזלים ואותו מבט המום ומבולבל שמתווכח עם הפחד מהעתיד של עצמו. כמה מוכר.
"את לא אמא שלי!" - הוא אחד המשפטים שהוא הכי אוהב לצעוק עלי בכל פעם שאני מנסה להזדהות בדיעה שונה בתפיסה. הייתי בדיוק במקום שהוא עומד בו. (ובכל זאת יש רגעים בהם אני מעדיפה לשתוק) כשהייתי בגילו, אם היו לי אח או אחות גדולים שהיו מכוונים אותי ברגעים קשים בתחילת דרכי אולי גם אני היתי מתעקשת ורוצה לבד- לטעות, להיכוות ולהסתבך. אבל לא היו לי, אז אני לא יודעת איך זה ומנסה בכל זאת, להשריש בו דרך מעניינת, מגוונת ונכונה יותר בשבילו. לחסוך וויכוחים וחיכוכים מיותרים- לטובתו.
 
המילים מוכרות והכתוביות כבר קבועות. אני מביטה בו ומכירה את הפסקול ברקע כמעט בעל-פה. רק שאצלו המוזיקה רועשת פי שניים והדיסטורשן מחריש אוזניים.
הפגישה עם עצמי של לפני עשר שנים היא כמעט בכל שבוע מחדש, להביט בו ולהרגיש את עצמי בנעליים שלו. איזו דרך עברתי, וכמה הוא עוד צריך יעבור.
אני משתדלת שלא לחנך אותו אלא רק ללוות. להיות לו לאחות גדולה ששם לצידו. אותה אחת שלי לא היתה כשהייתי בגילו. לתמוך ולהקשיב, לתת דיעה, ולפעמים רק לשתוק- אני יודעת כמה מעצבן זה כשמגלים לך את הסוף.
אני לא אהרוס לו את המשך הדרך ולא אספר מה צפוי לו עוד לחוות. כמה נפלא זה להתאהב וכמה פרידות זה כואב.
ההתרגשות של לסיים את חטיבת הביניים ולהיות הכי גדול מכולם. לעלות לתיכון ולהיות שוב הכי קטן בעולם. לבחור בעצמו מה רוצה ללמוד יותר מהשאר ולהבין שעדיף ללמוד עכשיו מאשר מחר.
אני לא אגלה לו שאת הגעגוע ללימודים הוא יכיר כבר ביום הראשון בצבא. (גם אני לא האמנתי שאמרו לי..)
אני גם לא אהרוס ואספר לו כמה מפקד בטירונות זה דבר נפלא- רק אחרי שהוא כבר לא המפקד שלך.
את ההתרגשות ביום השחרור מהצבא הוא יכיר לבדו ואת תחילת דרכו שאחר כך..
טוב, יש עוד הרבה זמן עד אז..
 
בדיוק כמוהו בגילו ובפער של עשור, אני מתמודדת עם החיים בפעם הראשונה. להיות אחות גדולה הוא תפקיד שמתחדש כל יום, אי אפשר לדעת בלי לנסות ולהיכוות, לריב ולצעוק ולשנוא באותו רגע, ואז גם להשלים ולאהוב ולהתחבק ולצחוק על הכל בצחוק גדול.
 
את אותו מבט מבולבל בעיניים בין ערימות של תלתלים אני עדיין מכירה הכי טוב. אני גם חושבת שכח המשיכה בכל זאת מתחיל להשפיע. 
עשר שנים אחרי, עם רגליים על הקרקע בנעליים אחרות, אני משתדלת ללמד את אחי את הדרכים הטובות שהלכתי בנעליים שלו.
אני אפילו קצת מקנאה בו שיש לו אחות שגדולה ממנו. לי לא היתה..
 

נשאר לי רק להקדיש לאחי קצת חומר למחשבה.. את השיר שלי מהעשור הקודם (מקום 90 בגלגלצ, אגב), אי שם בשנת 2006, כשהוא היה בדיוק בן 10.

 

צעיר...

אין לקדם פוסט זה

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

2 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל טולה הורוביץ אלא אם צויין אחרת