00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

אב במשרה מלאה

עברנו דירה

מילואים. ומה עם הילדים?

חזרתי ביום חמישי משבועיים מילואים בגבול מצרים. שבועיים של רדיפה אחרי סודנים וסוחרי סמים שמעבירים מה שבא להם דרך הגבול הפרוץ. מדובר בשטח הפקר מסוכן מאוד של מדינת ישראל, אבל זה כבר נושא לפעם אחרת.
 
מה שהיה לי קשה בעיקר עם המילואים האלה זה הניתוק מדר. בת שנה ושלושה חודשים, כבר מדברת, הולכת, מתעקשת אילו בגדים לבחור בבוקר ואני נעלם לה לשבועיים. את החיילות שיולדות פוטרים משירות מילואים כי לא יעלה על הדעת לנתק אותן מהילדים, ומה עם החיילים?
 
בעבר הכל היה ברור. הנשים נשארו בבית וטיפלו בילדים, הגברים יצאו לעבוד וחזרו מאוחר בערב. מדי פעם הלכו למילואים לחודש והנשים והילדים חיכו להם בבית. והיום? היום אנחנו הגברים מעורבים יותר מתמיד בגידול הילדים. יוצאים מוקדם יותר מהעבודה לקחת אותם מהגן, מתחלקים בשמירה עליהם כשהם חולים ולא הולכים לגן, מבלים איתם יותר שעות אחרי הצהרים. מצד שני, יותר חיילות וקצינות משרתות במילואים, עושות תפקידים קרביים ונקראות לשירות. אלא שלרשויות המדינה המידע הזה טרם הגיע. אנחנו עדיין נדרשים להגיע למילואים, לא משנה שמשאירים מאחור ילדים קטנים שלא מבינים למה אבא נעלם להם.
 
אחד הקצינים אמר שברור לו שהוא גורם נזק לילדה שלו, שזה גורם לחרדת נטישה, כשאחד ההורים פתאום נעלם. הוא סיפר שכשחזר הילדה שלו בת השנתיים התעלמה ממנו לאות כעס. כולנו שמענו מהנשים שלנו אילו צרות הילדים עושים כשאבא לא נמצא. ברור שיש נזק לילדים, אף איש לא חקר אותו מעולם ודי מתעלמים ממנו.
 
חזרתי ביום חמישי ודר די נצמדה אלי, כל הזמן מוודאת שאני בסביבה. כל הזמן בודקת: "אבא?". לפני השינה, היא רצתה שגם אני אשב ליד המיטה שלה ושאלטף אותה בגב. זה די טבעי, אבל הרגשתי שהייתי חסר לה מאוד, ואני מקווה שהיא לא תפתח חרדות בגלל זה.
 
חלקכם שקוראים זאת מגחכים ואומרים "נו יאללה, ההורים הכאילו רגישים האלה, מה קרה? כולם הולכים למילואים". ובאמת, קורה שאחד ההורים נאלץ לנסוע לתקופה מסוימת לחו"ל, לצבא, לצרכי עבודה וכו`. עדיין אני מרגיש קשה עם זה, באותה מידה הייתי מרגיש קשה אילו הייתי צריך לנסוע לחו"ל לצרכי עבודה לשבועיים. קשה לעזוב ילדה כל כך קטנה בבית. כשהייתי במילואים השתדלתי לדבר איתה בטלפון, היא דיברה איתי ואפילו עשתה שלום לטלפון ואפילו נתנה לי נשיקה דרך הטלפון. באחד הימים איריס מצאה אותה לוקחת את הטלפון ואומרת "הלו". "עם מי את מדברת", היא שאלה את דר. "אבא", דר ענתה. היה ברור לה שאבא נמצא בטלפון והיא יכולה לדבר איתו מדי פעם שם. הגעגועים שלי היו קשים.
 
כשחזרתי שמתי לב שדר גדלה קצת, אפילו נהייתה כבדה יותר בשבועיים שלא ראיתי אותה. היא נראתה לי בוגרת יותר, נדמה שהיא מדברת יותר ולמדה עוד כמה מילים. לא יאומן כמה מפספסים בשבועיים בגיל הקריטי הזה, שכל יום הם לומדים מילה חדשה.
 
ביום שישי בבוקר, למרות העייפות המצטברת, לקחתי אותה לגן. לא נרשמו דרמות מיוחדות בגן, היא ראתה את הגננת ורצה אליה. נשמתי לרווחה. אין סצנות בכי וקריעה. נקווה שהכל יהיה בסדר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל דרור כהנוביץ אלא אם צויין אחרת