00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

סתם כי בא לי לדבר

אהבה, שהיא שורפת לבבות

חזרתי מבלומפילד כועס, עצבני, צרוד ועייף, אחרי ההפסד 4:3 למכבי. הנה הרשמים.
 
עמיחי שלו, הבלוגר המעולה ואוהד ליברפול, כתב אחרי ההפסד של קבוצתו לפורטסמות שהוא מאוכזב מהתוצאה. שליברפול פיספסה הזדמנות להתבזות. שעדיף היה כבר להפסיד שלוש או ארבע-אפס, כדי שרפא בניטז ילך. אני לא מסוגל, ב-DNA, להחזיק אצבעות נגד בית"ר, אבל משהו בי התחיל לחשוב ככה אחרי המשחק הערב.
 
כי הארומה, הארומה הארורה של תוצאת המשחק, נותנת תחושה של "כמעט". כמעט ניצחנו. כמעט הוצאנו תיקו. 3:4 זאת תוצאה קרובה. תוצאה שבמבט ראשון אומרת לך "עוד קצת, עוד קצת והיית מצליח לצאת עם משהו". ובכן, אין שקר גדול מזה. הכמעט היחיד שהסתובב בבלומפילד היה כמעט שש למכבי. הגולים שהבקיעו טוטו תמוז וברק יצחקי העידו על יכולת אישית שלהם, לא יותר. אולי לטוטו וברק הגיע לצאת עם תיקו. לבית"ר ירושלים? ממש ממש לא. לבית"ר ירושלים, כקולקטיב, הגיע להפסיד אתמול 0:5. כדי שיהיה זעזוע. כדי שמישהו שם יחליט שהגיע הזמן להשתנות. אולי אפילו ששום יצחק סוף סוף יבין מה הולך
כאן וייתן לדוד אמסלם ללכד את החבר`ה ולנסות להוציא משהו מהעונה הזאת.
 
כי אנחנו נאיבים. כל כך, כל כך, נאיבים.
 
אין לי הסבר אחר. זאת המילה הראשונה שעולה לי בראש, חוזרת ומהדהדת. "נאיביות". הגולים שמכבי ת"א הבקיעה היום, עם כל הכבוד למכונה המשומנת שנמני בונה בקרית שלום (ויש הרבה כבוד) היו קלים. קלים מדי. הרבה יותר מדי קלים בשביל מועדון גאה כמו בית"ר ירושלים.
 
האווירה בבלומפילד היתה בעיקר מוזרה. לא היתה באוויר תכונה של משחק גדול. אוהדי בית"ר באו כמעט מכוח האינרציה. אחרי המשחק בשבוע שעבר, משחק שבו ניצחנו, חבר אוהד בית"ר רשם בשורת הסטטוס שלו בפייסבוק "איזה מזוכיסט חושב להגיע לבלומפילד?". כנראה שאת המסר הזה לא הבנתי עד הסוף. ביציע ישבו בעיקר מזוכיסטים. אנשים עם עיניים קרועות, מבואסות, כאילו ידעו שיפסידו עוד לפני שהמשחק בכלל התחיל.
 
לפני פתיחת המשחק התכנסו שחקני שתי הקבוצות למה שמכונה בעגת הפוטבול האמריקנית "Huddle", ההתכנסות בצורת מעגל שנועדה להעביר מסרים אחרונים - בעיקר בכל הקשור לנחישות ומוטיבציה.
להאדל של מכבי האמנתי. האדל עושים אנשים שקרובים אחד לשני, קבוצה שמשחקת ביחד, שמתכוננת להלחם תשעים דקות - לחיים או למוות. ובמכבי ה"ביחדנס" הזה קיים. מתחילת העונה אתה רואה את אותה קבוצה. אפשר לבקר אותם על יכולת טובה או פחות טובה, אבל הם ביחד. למכבי ת"א יש שיטה ויש דרך. אבל איך אפשר להאמין להאדל של בית"ר? כשמביטים על ההרכב, אי אפשר שלא להבחין שהוא מלא בעיקר באלתורים, חבורה אקלקטית של שחקנים שנמצאים ביחד רק במובן הפיזי. חיבור של קבוצת כדורגל הוא חיבור רוחני. כזה שגם אם אחד מהפרטים בו פצוע או מורחק, הדרך ממשיכה. כל אחד יודע
בדיוק את מקומו. מה לעזאזל עושה בהרכב תומר בן-יוסף? מי זה איתן טיבי? לא וויתרנו כבר על דנין כמגן שמאלי? אין לבית"ר הזאת עמוד שדרה מאחד. בתוך 11 השחקנים שעלו אתמול לדשא היו שלוש קבוצות פנימיות: בוגרי עידן גאידמק (גרשון, עידן טל), השחקנים הצעירים והמבטיחים (ורד, הרוש, ברוכיאן, יצחקי), ואלה שבאמצע. אלה שבאמצע הם האסון שלנו. אלה שבאמצע הם השחקנים האלה שעולים למגרש כשאין להם שום קשר למועדון. למשל, פאולו דה לה האסה. מישהו חושב שהאיש הזה יישאר מעבר ליוני 2010? יודעים מה, למה ללכת רחוק. מישהו חושב שהוא יישאר אחרי חודש ינואר הקרוב? למה שתהיה לו בכלל
מחויבות לקבוצה הזאת? ומה דה פאק בית"ר עושה בחולצות הלבנות האלה? אנחנו לא צהוב-שחור?
 
גם הגולים שהבקענו היו בעיקר מקריים. טוטו תמוז ניצל בדקה השמינית שגיאה קשה בהגנת מכבי, וגילגל את הכדור פנימה. ביציע קפצנו וחגגנו, אבל משהו עמוק בלב ידע שזה משקר. ואז ייני השווה ל-1:1, וכחלון עשה 1:2 באותה קלות. איך אנחנו מקבלים גולים כאלה, צרחתי. בלב, כמובן. רק בלב. מהפה יצאו רק קללות.
 
המספרת של ברק יצחקי היתה רגע נדיר של חסד. יצחקי יודע לתת רגעים כאלה, אבל גם הגולאסו הזה לא יכסה על העובדה שיצחקי היה פשוט בינוני ומטה. המקריות של הגול הזה התבהרה בדיוק כשנפתחה המחצית השנייה. בדקה ה-55 היבהב לוח התוצאות: מכבי ת"א 4 - בית"ר ירושלים 2. שבחון ומאיוקה ניצלו הגנה זוועתית והבקיעו גולים חופשיים, חופשיים מדי.
 
האוהד הוא אולי האדם הכי חסר אונים במערכת שנקראת "מועדון כדורגל". השחקן הוא בעל כוח ההשפעה הרב ביותר, הוא יכול להשתפר במצבים קשים, להתעלות. למאמן כוח ההשפעה הקרוב ביותר. הוא יכול להחליף, לשנות מיקום. להנהלה יש את כוח ההשפעה השלישי בחשיבותו. היא יכולה לעשות שינויים מבניים או לפטר את המאמן אם המשבר קשה מדי. מה האוהד יכול לעשות? לעודד ולתמוך זאת קלישאה. לא תמיד זה עובד. אוהדי בית"ר ירושלים מטריחים את עצמם שבוע אחרי שבוע לכל מגרש בארץ כדי לראות שזה לא מזיז להם, לשחקנים. הם בשלהם, המאמן בשלו. ורק האוהדים יושבים ואוכלים את הלב,
כמאמר אותו שיר ישן נושן של אריק איינשטיין.
 
ופתאום, בדקה ה-80, 3:4. את התחושה הזאת אני הכי לא סובל. כמו קבוצת סמרטוטים ענייה, כמו קבוצת תחתית, מחפשים לגרד תיקו בבלומפילד. שתי דקות אח"כ זה כמעט מגיע. טוטו תמוז מחטיא ממטר. ובסוף ניסינו עוד כמה גלים עייפים, שוב הניסיונות הגמלוניים האלה לשלוח את הכדור למעלה, אולי יצחקי ברוכיאן ותמוז יוכלו לעשות משהו. אבל גם לשקר יש גבול. לירן ליאני מוסיף ארבע ולא שש דקות, כמו שהיה צריך, כדי להמחיש לנו את זה. אסור היה לנו לצאת עם נקודה. לא רק בגלל שזה היה חוטא למשחק המעולה שמכבי נתנה, אלא בעיקר בגלל שזה היה חוטא לעצמנו. שהיינו יכולים להתמכר לשקר המתוק הזה, להתעלם מהפצע המדמם אחרי עוד זריקה של מורפיום בדמות שער שוויון. זה נגד האינסטינקט המיידי, אבל אני כמעט חושב: טוב שלא השווינו. טוב שזה נגמר בהפסד. אולי מישהו עוד יסתכל למציאות בעיניים, ויעשה משהו כדי לשנות.
 
ואז ליאני שרק, והמשחק נגמר. עוד הפסד בעונה ארוכה ומחורבנת. עוד ערב שבו אני אלך לישון בתחושה העכורה ההיא, שמכרסמת בבטן כמו נחיל טרמיטים. השיירה הארוכה והמאוכזבת, הקללות לעבר שחקני מכבי החוגגים, כאב הלב הבלתי נגמר.
 
השיירה הארוכה ההיא. המבטים הקרועים והמבואסים. לפני המשחק, ואחרי המשחק. תחושת חוסר האונים. זה מה שאני אקח איתי מהלילה השחור בבלומפילד. עוד לילה שחור בבלומפילד. יותר מדי לילות כאלה חווה אוהד בית"ר מודרני. יותר מדי מבטים מזוגגים על החגיגות של הקבוצה הביתית, יותר מדי פעם ששמענו את "ירושלים על הזין", את השירה הארוכה והמתריסה הזאת.
 
עצוב להיות אוהד בית"ר.
 
"...ולא כמו בעבר
ולא כמו שדובר
הכל עומד
לא זז
 
עצב, גשם, אהבה
לא משנים דבר
משהו מת
משהו נגמר
 
אהבה רחוקה ברכבת תחתית
שחוצה בלונדון איזושהי כיכר
לי כותבת
"קר עכשיו
מתי אתה בא?"
 
מיליוני אנשים לבד
ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה
שנתחמם,
שלא נקפא,
שלא נשתגע
 
זה משתנה, אבל לאט
ומשנה כל כך מעט
איפה אני
ואיפה את?
 
את לא כאן, את בראש
את ברכבת תחתית
ואולי את בכלל
לא אמיתית
והמצאתי ש...
קר וש....
אכפת לך
מתי אני בא
 
מיליוני אנשים לבד
ואם כבר לבד אז שיהיה בתנועה
שנתחמם,
שלא נקפא,
שלא נשתגע..."

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל RunNGun אלא אם צויין אחרת