00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

אל תוציאו את המת מן הארון

בימים אלה יצאה יהודית רביץ מן הארון. אחד מן הטוקבקיסטים כתב (לפי הזכרון) : “טוב, יהודית רביץ. אבל הבת של קניוק?!” כן, כולנו ידענו, עוף השמים הוליך את הקול. זה לא משנה את העובדה שליהודית רביץ יש זכות מלאה לשמור את חייה הפרטיים לעצמה. אני מתקוממת נגד הצדקנות של גל אוחובסקי, שמנסה להוציא הומוסקסואלים ולסביות מן הארון בטענה שעליהם להיות דוגמא ומופת לצעירים שמגלים זה עתה את מיניותם השונה, ולחזק אותם. זו טענה מופרכת, מפני שאדם בוחר בעצמו אם הוא רוצה להיות דוגמא למישהו  או להלחם במלחמות כאלה ואחרות.

 

למעשה, אני חושבת שלהוציא מישהו מן הארון בניגוד לרצונו הוא מעשה בזוי לפי כל קנה מידה. יהודית רביץ ואחרים עשו את השיקולים שלהם ומצאו מה טוב עבורם. למה חושב אוחובסקי שהוא יודע טוב יותר מהם עצמם, מה טוב עבורם.

 

אם קיים "הסכם" כלשהו בינינו לבין האמן, זה שהם צריכים לתת לנו את המיטב האמנותי שלהם. לנו, מצידנו, מותר וצריך לבקר אותם על אמנותם בלבד.

 

מה איכפת לי מה עושה יהודית רביץ בביתה?

 

אני מברכת את רביץ על הצעד שעשתה, ולו כדי שאוחובסקי יפסיק לאיים עליה שיוציא אותה מן הארון, תוך רמיזות יותר מעבות על מי מדובר.

 

נדרשתי לסוגיה הזאת בגלל שהנושא עלה ב"האח הגדול". כן. אני רואה ולא מתנצלת.

גואל סיפר על חבר שלו, שחי ארבע שנים עם "בעלו". הבעל נהרג במלחמה, ולחבר (שלא היה לו מעמד רשמי) נודע על מותו מאמצעי התקשורת.

 

כן, זה נורא. גואל אומר כי חברו שוקל ללכת להוריו של הנפטר ולשתף אותם בכך שהוא זה שחבק את בנם במשך ארבע שנים. העצורים בבית הביעו הסתייגויות ממעשה כזה, ושאלו את גואל מה מטרתו של הבחור.

 

שאז אמר גואל "הוא רוצה לקבל לגיטימציה על הכאב שלו". מה אגיד, גואל אדם חכם, ומתנסח נהדר. אבל בואו נתבונן שוב במשפט הזה. אם אני מבינה מה זאת פלצנות, אז זאת פלצנות במסווה פילוסופי.

 

ממתי צריך לקבל לגיטימציה על כאב?!  כואב זה כואב. אם מרשים לי או לא. אם יודעים על כך ואם לא.

 

גואל אף טען כי אם היה מדובר בבחורה שההורים לא הכירו, העצורים היו מגיבים אחרת לגמרי. להפתעתי – הם הודו שכן.

 

אז תנו לי להגיד משהו. גם אם זו היתה בחורה, שהנפטר העלים אותה בחייו במשך ארבע שנים, הוריו לא היו שמחים לפגוש בה. ובצדק.

 

הבא נבחן זאת מהצד של הנפטר. הוא בחר לא לשתף את הוריו בעובדה שהוא הומוסקסואל. היו לו שיקולים שהיו רלבנטיים להורים שהוא הכיר. יתכן שאם היה חי שנים נוספות הוא היה מחליט אחרת. אבל למרבית הצער, לא נוכל לבחון זאת.

 

ברגע מותו הוא ידע בוודאות שהוא לא רוצה לשתף את הוריו.

 

אם החבר השכול יבקר את הההורים , הוא יעשה מעשה מנוגד לחלוטין למה שהנפטר רצה.

 

הנפטר לא נתן לו לגיטימציה לעשות את זה.

 

ומצד ההורים:  הם מתאבלים על בנם. וברור שכאבם הוא ללא נשוא. כשהנפטר בחר לא לספר להם על נטיותיו, הוא ידע היטב, מהיכרות הכי אינטימית, שהם לא יוכלו  לשאת את זה. מסיבה זו או אחרת. אין לנו זכות לבקר אותם אם הם נאורים או לא. הם מה שהם.

 

אני חושבת שאם לאחר מותו היה נודע להם על נטיותיו, זה היה מעצים את כאבם לרמה בלתי נסבלת. ומאד מיותרת.

 

אני מבינה מאד את החבר השכול. הוא היה רוצה בקשר עם קרוביו של היקר לו מכל, כי הוא יודע שרק כאבם של ההורים גדול כשלו, והוא מדמיין שיוכלו להתאבל ביחד כנהוג במשפחות, בה הפרטים מחזקים ומנחמים זה את זה.

 

אני חוששת מאד, או כמעט בטוחה, שהוא לא היה זוכה לחיבוק משפחתי.

 

עצתי לחבר האבל היא להניח למת בארונו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת