00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

ספורט, סופטבול וצרות אחרות

25/12/2009
אני שונאת ספורט מנעורי.שעורי התעמלות בבית הספר היוו עינוי קבוע. אולם ההתעמלות שכן בבית ספרנו בקומה הראשונה. דלת האולם היתה פתוחה וכבר בבואי ראיתי את מתקן העינוי שתוכנן לאותו היום. כאשר קלטתי את שני העמודים ביניהם מתוח חוט הגומי שמעליו צריך לקפוץ, נהגתי לקפוץ הביתה. לעיתים תכננה המורה שננתר מעל חמור או נזנק על סוס.אני הייתי רצה עד המתקן, ושם נעצרת כמו פרד. המורה דבורה שנאה אותי שנאה בראשיתית, כי היתה משוכנעת שאני עצלנית ועקשנית. אבל אני לא הייתי עקשנית. לא היה ביכולתי להסביר לה, שהגוף שלי אפילו לא יכול לדמיין בשריריו את האפשרות של הניתור. בקפיצה לגובה הייתי עוברת את החבל רגל אחרי רגל, וכמעט יכולתי להתחרות באלופת הכיתה, כי הייתי גבוהה מכל התלמידות.  ברגע שהייתי נדרשת לזינוק, יצאו לי תנועות משונות שסופן היה הפלת שני העמודים. הצעתי למורה שנגיע מיד לשלב הסופי, בו אני מפילה את העמודים, אבל למורה לא היה חוש הומור, אז היא הוסיפה לכינויי גם את המילה חוצפנית.

 

בבגרותי הבנתי סופית, שספורט נוגד את הטבע. אני מאמינה כי המצב הטבעי של הגוף האנושי הוא מאוזן. כלומר, הוא נועד לבלות בשכיבה. ואז באים ומעמיסים עליו מטלות שונות שצריכות להיעשות בישיבה ואפילו בעמידה. מאז שחובות החיים כבר לא קוראים לי, אני מיישמת את התיאוריה שלי בפועל.  אני מצמצמת עוד ועוד את תנועותי , כדי להגיע מהמיטה ישר אל הספה, ומשם בחזרה למיטה. למעשה, אם משהו נופל לי על הריצפה, לא שווה לי להתכופף אליו, ואז אני זורקת על הריצפה עוד שני חפצים, כדי להצדיק את המאמץ של ההרמה.

 

ברור שאני קוראת עיתונים. נראה שכולם עושים יד אחת כדי להפחיד אותי. את תשמיני (זה כבר קרה), את תחלי, את תמותי מדום לב, תקבלי אירוע מוחי. אני דוחקת את האינפורמציה הזאת לשולי המוח, ומדליקה עוד סיגריה.

 

באחד הימים, בעודי שרועה על הספה, מודיעים בטלביזיה שעומדים לשדר תכנית פעילות גופנית לקשישים נכים, שתתרכז בחלק העליון של הגוף, בעוד שהנכים ישבו. עולה על דעתי שאולי אנסה את הפעילות הזאת, ואאריך את חיי בשתי דקות. אני מכינה לי כסא מול הטלביזיה וממתינה. מגיעה מאמנת מלאת מרץ ומיד אחריה מתגלגלים ששה נכים קשישים על כסאות גלגלים. התרגילים מתחילים. להרים ידיים למעלה ולהוריד. להרים את הידיים לצדדים ולהוריד. קטן עלי. המתאמנים בני שבעים פלוס בממוצע, הזקן מימין בן תשעים. כשהוא נדרש להרים את הראש למעלה, הוא נשאר בפוזיציה וגם פוער את הפה, ואני חושבת לי שעוד מעט נצפה בשידור חי במותו בשיבה טובה. ועכשיו רק עוד שלוש פעמים ודי. בשלב זה אני לוקחת מנוחה קצרה, ומתבוננת בשקי העור שעל ידי הקשישות. זה נראה כמו שחיית העמלץ הלבן בתכניות הטבע: היד נעה ואחרי רבע דקה גם הקרום מגיע. עכשיו לסובב את כל הגוף שמאלה, בעוד הידים מונפות לצד השני. עוד ועוד ועוד.

 

המנוחות שלי מתארכות. בכל זאת, האנשים האלה במיטב שנותיהם, אני יותר מבוגרת. גם המבוגר ביניהם, זה מימין, לא יותר מבן ששים. וגברתן.

 

הפה שלי יבש. מוחי מסוחרר. הייתי קמה לשתות לו היה לי כח. ועכשיו נסובב את הראש ואחר כך את הידיים, עוד ועוד ועוד.  טוב, מי אמר שאני חייבת למות עכשיו. מצד שני, יש לי כח רצון, וכבוד עצמי. אני מחרחרת קלות וממשיכה.זה עוד מעט יסתיים.

 

ואכן, המאמנת מודיעה שזה עתה גמרנו. את תרגילי החימום!

 

תרגילי חימום?! את השתגעת גברת?! אני אישה מבוגרת, חוכמה גדולה להביא חבורת אתלטים צעירים מוינגייט, ובעיקר את השרירן מימין!

 

בערב הרגשתי קצת חדר מיון, אבל התגברתי. על טעויות כאלה לא אחזור יותר.

 

לבני, יואב ויונתן, לא היה סיכוי להיות ספורטאים מהגנים שלי.

 

אבא שלהם רון, היה דוקא מתעמל מבטיח עד גיל שתים עשרה. אז הוא החל לעבור שינויים. כתפיו התרחבו, על חזהו צמחו שערות, אחר כך על ידיו ורגליו. ואז החלו שינויים מואצים. כמו בסרט הנוסע השמיני, הוא היה קם בבוקר וחש למראה לראות מה קרה במשך הלילה. וקרה. הנצו לו שערות על הכתפיים, על הבטן ועל הגב. ואז פרצו לו שערות מהאף ומהאוזניים. הוא קיבל קול בס של פול רובסון, ובגיל שלוש עשרה כבר התגלח פעמיים ביום אם לא רצה להיראות באבל.

 

בזמנו היו מתעמלים במכנסיים קצרים ובגופיה. בשלב זה הוא נראה כמו המורה של שאר התלמידים, ואכן מורות מסוימות התייחסו אליו בהתאם.

 

המשבר חל כאשר הכיתה יצאה למסע מ"ים אל ים" שארך ארבעה ימים. התלמידים הלכו ברגל מים כנרת עד הים התיכון ובדרכם לנו בבתי ספר והתקלחו במקלחות מאולתרות. רון התקלח בבגד ים. התלמידים אמרו למורה להתעמלות כי רון מתקלח בבגד ים וגם הם לא רוצים להתפשט. המורה החליט להפסיק את המרידה, נכנס למקלחת ואמר לרון: "אתה לא תהיה פרימדונה, תוריד מיד את בגד הים". רון הוריד. המורה הבין מיד שלא מדובר בפרימדונה, אלא יותר בדון קורליאונה. הילדים פרצו בזעקות, וגם המורה נשנק. הוא אמר לרון: “אוקיי, אתה יכול להמשיך להתקלח בבגד ים". רון נעלב והודיע למורה כי הוא לעולם לא יבוא יותר לשעורי התעמלות. וכך היה. המורה לא רשם לו חיסורים, ובסוף השנה נתן לו ציון "עובר". ואני שואלת בפליאה: רק "עובר"?!

 

 

משם ואילך רון עסק אך ורק בפעילות גופנית מסוג אחד, שעליו לא נרחיב את הדיבור.

 

הילדים שלי גדלו להיות פדלאות. וחיינו עם זה בשלום.

 

בשלב זה יונתן הכיר את כרמית, וגם התחתן איתה. אנחנו אהבנו את כרמית מיד. היא חכמה, יפה, טובה, מקסימה (וגם קוראת בבלוג זה...) אבל אז התחילו להתבהר כתמים כהים בעברה, ואף בהווה שלה. הסתבר שכרמית היא ספורטאית. והיא ספורטאית מחוננת. למעשה, היא משחקת סופטבול בנבחרת ישראל.

 

אתם שואלים מה זה סופטבול? או, אז זהו, שאין לי מושג. זה משהו שדומה לבייסבול. אבל אני לא בדיוק יודעת מהו בייסבול.

 

לא היה מנוס, הלכידות המשפחתית חשובה לנו, אז נסעתי עם כרמית ויונתן לאחד המשחקים. יונתן נשכב על הספסל הקבוע שלו ונרדם. אבל אני הייתי נחושה להבין. קודם כל ראיתי כי המגרש מגודר מכל צדדיו עד לגובה של כשלושה מטר. ההמונים שבאו לצפות במשחק – כעשרה במספר – עומדים מחוץ לגדר.

 

השחקניות נמצאות בפנים בתוך הלול. במשחק מעורבים כדור, אלה, כפפה וקסדה. לא הצלחתי להבין מה תפקיד האביזרים הללו. תמיד חשבתי שאם במשחק נמצא כדור, כולם ירצו לתפוש אותו. אבל נדמה היה כי השחקניות משתדלות להמנע מכך בכל מחיר. לעיתים השחקניות רצות מהר, למרות שאף אחד לא רודף אחריהן. שחקניות אחרות עומדות על מקומן ולא עושות דבר, כנראה כדי לא להתקרב לאשה שנושאת אלה. אני מתחילה להבין מדוע בנו את הגדר: השחקניות שלא עושות דבר יכולות להצטער על שנקלעו למקום הזה, ויתכן שיעלה בדעתן להסתלק בשקט ולהעלם בין הצללים. אבל הן לא יחמקו! יש גדר!

 

עכשיו כרמית רצה כמו משוגעת בעיגול ודוהרת לעבר שחקנית שעומדת בסוף הסבוב ובידה כדור. אני צועקת לכרמית "גו, גו, גו! “ ומצפה שהיא תצליח סוף סוף לחטוף את הכדור, כפי שמצופה ממנה. והינה להפתעתי השחקנית עם הכדור דוקא מנסה לעזור לה וזורקת לעברה את הכדור מרצונה הטוב. אבל אז עושה כרמית דבר מוזר ביותר: היא מפילה את עצמה על החמרה האדומה ובכח תנופת הנפילה היא גולשת אל מתחת לרגליה של המוסרת הנחמדה.

 

כרמית קמה מהחמרה, ברכיה מדממות, והיא רוקדת ריקוד ניצחון. ההמונים (עשרה) מריעים בהתלהבות. גם אני מריעה כמובן. כרמית היא משפחה.

 

בדרך הביתה לביתם במושב בגליל, יונתן מתעקש לעבור בחדר מיון. כרמית מחסלת להם את מלאי  האנטי טטנוס, מצטלמת. אין שברים, רק שריטות, פצעים פתוחים, מכות יבשות ונקעים.

 

למחרת כרמית צולעת לעבר מכוניתה, חבושה במקומות הנכונים. פונה אליה שכנה, מציגה עצמה כעליזה, ואומרת לכרמית "תשמעי, אנחנו כאן, מוכנים לעזור לך ברגע שתגידי. אני חוזרת – את יכולה לקרוא לנו ביום או בלילה" כרמית מחייכת אליה, קצת קשה לה כי עין אחת שלה עצומה וסגולה.

 

 בבוקר מוקדם למחרת, יונתן מאכיל חמישה עשר חתולים בגינה, ועל ברכיו שני גורים, שאותם הוא מנשק מנשיקות פיו. השכנה עליזה עוברת, לא עונה על ברכת השלום שלו, כנראה לא שמעה. אבל אז היא סבה על עקביה נעצרת בשער הגינה ואומרת ליונתן:”תדע לך שבעלי מתאגרף".

 

יונתן עונה "שיהיה לו לבריאות". ואז נכנס ומשתף את כרמית. כרמית עושה אחד ועוד אחד ואומרת ליונתן: “אה, כנראה יש לבעלה מכון איגרוף והיא מנסה לרכוש לו לקוחות".

 

כרמית נוסעת הרבה לחו"ל . הנבחרת מתחרה באליפות אירופה, וזוכה למקומות מכובדים.בבלגיה זכו במקום החמישי המכובד (היו חמש נבחרות) היא שיחקה גם בהונגריה,שוודיה,צרפת,ואף בקנדה ובארגנטינה.

 

לאחר אחד המשחקים בחו"ל, כרמית מפתיעה אותי בחולצה של הנבחרת עליה מודפס באנגלית  "נבחרת ישראל בסופטבול" וכובע באותו כיתוב. טוב, אני מבינה בדיחה טובה.

 

בשבוע האחרון כרמית עסוקה במיוחד. הם מארחים את נבחרת סלובניה. מלבד האימונים לקראת המשחק כרמית גם מארגנת את ביקור האורחים בארץ, מסדרת להם טיולים בארץ ומקומות לאימון. כל השבוע היא שוהה במרכז הארץ.

 

יונתן מעודד אותה וגם הכין עצמו להיות לבד. הוא קנה אופנוע אימתני, איתו הוא מתכנן לחקור את מרחבי הגליל, ולהכיר בו כל גיא והר, כל ישוב ומצפה, כל סלע ואבן. יש לו מספר חברים שאף להם אופנוע, והתכנית היא לטייל בחברותא גברית.

 

ואכן, ביום ששי יונתן משכים קום בצהרים, עולה על האופנוע ויוצא לחקור את הגליל. אחרי עשר דקות הוא מגלה את מסעדת "אילנות" מנגב פעמיים חומוס ואוכל גם כמה צלעות, וכך הוא מכיר את חיות המשק של הגליל מבפנים.

 

לקראת שבת הוא חכם יותר והוא מארגן את חבריו ליציאת בוקר. הוא רוצה לצאת בחמש בבוקר, אך חבריו משכנעים אותו לא להגזים ועל כן קובעים כי יפגשו בשמונה בבוקר במושב.

 

בשעה אחת החברים מגיעים בזמן, מעירים את יונתן משנתו וחיש קל מתארגנים ליציאה. כולם לבושים במעילי עור שחורים, קסדה לראשם, כפפות ונעלי הליכה. עכשיו הם יגלו את הגליל. כבר באחת ורבע הם יושבים "באילנות", מה שמראה שיונתן בחש בגנים של אמא ולקח מהם את המיטב.

 

בשבת הזאת גם אני עושה מעשה יוצא דופן. באופן לגמרי חריג אני מסכימה לבקשת חברים לנסוע לגליל. בסתר לבי אני מקוה כי במקום צפוני כלשהו אתקל בארבעה רוכבי אופנועים ואיזו הפתעה נעימה זו תהיה. בשלב זה אין לי כל מושג כי  הגנים של בולסים ב"אילנות".

 

מאחר שנחה עלי רוח ספורטיבית במיוחד,  אני לובשת את חולצת נבחרת ישראל בסופטבול. וגם חובשת את הכובע של הקבוצה. את רוב זמני אני מבלה במכונית, אבל בסוף משכנעים אותי לרדת להצטלם. אני מסכימה, כי ברור לי שבעוד שבוע לא אאמין כלל שהייתי כאן. חברתי מכוונת אלי את העדשה, אבל אז נכנסת לפריים קבוצת תיירים. אני מחייכת בנימוס ומחכה שהם יעברו.  אחת התיירות מצביעה על חולצתי ושואלת באנגלית אם אני בנבחרת הסופטבול. אני מנענעת בראשי "לא". מה, אישה בגילי, לא ממש רזה, מה עולה בדעתה?   פתאום עולה בי רוח שטות. אני בגליל, אף אחד לא מכיר אותי, התיירות האלה יחזרו לארצן, מה איכפת לי? ואז אני אומרת בגאווה "קואץ`” (מאמנת).

 

עכשיו התיירות מוחאות לי כף ואף רוצות להצטלם איתי. למה לא. אני מרימה יד ומסמנת וי. אני מחכה שאחרונת התיירות תעזוב.

 

ואכן האחרונה נפרדת ממני בנשיקה ואומרת לי  "להתראות מחר במגרש. אנחנו הנבחרת מסלובניה.”

 

ואני רוצה לראות את ההבעה של כרמית כשהן ישאלו איפה המאמנת ויראו לה את התמונה שלי. שתלמד.  בפעם הבאה  - בושם.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

23 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת