00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

המלצה על ספר- נהר הדם /טים בוצ`ר

 

 

 

מסע אל לבה השבור של אפריקה

301 עמ`

עם עובד- עולמות 2009

תרגום מאנגלית אורית הראל

עיצוב העטיפה : דורית שרפשטיין

 

לטים בוצ`ר, כתב "הדיילי טלגרף", היה חלום. הוא החליט לצאת למסע הרפתקני של אלפי קילומטרים באחד האזורים הקשים והמסוכנים בעולם-  לשחזר את מסעו של סטנלי לאורך נהר הקונגו האגדי במערב אפריקה.

 

חלומו נהפך במהרה לאובססיה, כולם הזהירו אותו מפני הסכנות. רבים טענו בתוקף שמדובר במסע בלתי-אפשרי בארץ טרופית מוכת מחלות, רעב, מלחמות אזרחים, טרור, שחיתות ואפילו קניבליזם. ולמרות האזהרות יצא בוצ`ר בשנת 2004, בתום כמה שנות תחקיר והכנות, לגדת אגם טנגנייקה והחל במסעו מערבה, לאורך נתיבו של הנהר העצום. ( מהכתוב על הכריכה האחורית)

 

הנרי מורטון סטנלי היה עיתונאי של "הטלגרף" שהצליח לאתר את לווינגסטון באפריקה והפך לעיתונאי המפורסם ביותר במאה ה-19.

בשנים 1874-1877 יצא למסע נוסף לאורך נהר הקונגו, מרחבים שאליהם לא חדר אף אדם לבן לפניו,שירטט את מפתו, וזכה לתהילת עולם.

 

כשליש מהספר – הפרק הראשון כ- 100 עמודים ראשונים, הוא פירוט ההיסטוריה של מרכז אפריקה לעיתים בפירוט יתר ותוך התעכבות על הפרטים הקטנים– אימפריאליזם, קולוניאליזם, מושבות, דיקטאטורים, הפיכות, שליטים צמאי דם וחמדנים שמות ותאריכים,  ובכל תקופה נימצא מי ששודד את הקרקע ומוצץ את דמה של הארץ הזו, ולפעמים הוא חוזר על עצמו. הייתה לי הרגשה שהסופר עצמו לא החליט אם לכתוב סיפור מסע טהור או לנסות להפוך אותו לספר "רציני" יותר.

 

לא שזה לא מעניין, נהפוך הוא, אבל היה מקום לפחות פירוט, כי הייתה לי תחושה שאני קוראת ספר היסטוריה ואני רציתי סיפור מסע מסוכן ובלתי אפשרי.

אבל הוא הרוויח מההקדמה השחורה הזו – הוא הכין את התשתית שעל בסיסה הצטרפנו למסע. בפרק השני הוא יוצא לדרך ומרגע זה קטעים גדולים מאוד בספר נקראים בנשימה עצורה. כל עיקול בכביש גורם לקורא להיות שותף לפחד מהנעלם, כל עצירה מעבירה את התחושה שעוקבים אחריהם מתוך הג`ונגל, וכל איתות לעצור ע"י מישהו על האין כביש – חשש לרצח קר וסדיסטי.

 

המסע בין היערות הטרופיים מתנהל ע"י אופנוע, סירה, קאנו וכל כלי רכב אחר שאפשר להתנייע איתו. "הוא נעזר באנשי ארגוני הסיוע הפועלים במערב אפריקה, באנשי האו"ם, במיסיונרים, במיליונרים שמפעילים מכרות למתכות יקרות ובגמד שמקדם את זכויות הננסים בקונגו." (מהכתוב על הכריכה).

 

במהלך מסעו הוא עובר בנקודות שבהן עבר סטנלי ומביא ציטוטים מיומנו וספריו ומשווה את התרשמויותיהם מהמקום. למשל סטנלי מתאר תיאור לירי של המפגש הראשוני שלו עם "הנהר הנפלא" , "זרם רב ההוד" ואילו בוצ`ר כותב "לשווא חיפשתי בנפשי את אותו אושר עילאי".

 

בוצ`ר מפרט גם מפגשים וסיפורים של אנשים שבהם ניתקל במהלך מסעו. כואב הלב לקרוא על הפער שנוצר בין המאה ה-19 למאה ה-21 . במהלך השנים קונגו רק נסוגה לאחור. "בקונגו הכל הפוך" .

 

ראש כפר מספר לבוצ`ר שלמד בבית ספר מסודר ונסע אליו באוטובוס. כיום ילדי הכפר זוכים לראות לראשונה אופנוע שעליו שמעו רק בסיפורים. לטענתו לא ראה מכונית לפחות 20 שנה.  ומוסיף -  "היום כשאנחנו שומעים  שהקרבות מתקרבים אנחנו בורחים ליער. למדנו שזה המקום הבטוח ביותר בעבורנו...כשאנחנו חוזרים הכפר שלנו כמעט תמיד הרס ועלינו לבנות אותו מחדש" עמ` 130.

 

ובוצ`ר תמה  "החוקים הנורמליים להתפתחות הפוכים כאן בקונגו. היער, לא העיר, מספק את המקלט הבטוח ביותר והסבים הם אלה שנחשפו לעולם המודרני יותר מנכדיהם" . עמ` 130

 

או -

" העיר קסונגו היא אטלנטיס של מרכז אפריקה- בעברה עיר מרכזית שטובעת ככעת בג`ונגל המתפשט, ממדי הריקבון בה מדהימים....כשפסעתי בשבילים המתפתלים בצמחייה, עוקפים עצים גדולים שצמחו באמצע מה שפעם היו שדרות רחבות, מועד פה ושם על יתד גדר ישנה, צינור שבור או שריד אחר לסדר הישן. ניסיתי לדמיין איך כל זה נראה בימים ההם של השלטון הלבן....בקסונגו ראיתי צאלונים רבים. הם ניצבו ודאי בגינות הקדמיות של הבתים אלגנטיים בעיר. אבל בעוד העצים שרדו, הבתים נרקבו והתפוררו לאין.."  עמ` 147

 

בשנת 1949 התגאו השלטונות הקולוניאליסטים ב- 111,971 קילומטרים של דרכים סלולות, ב- 2004 יש בקושי 1000 ק"מ. 

 

הסיפור מרתק, ארץ ענקית שפעם הייתה מדינה מסודרת ומאורגנת עם תשתיות שסיפקו שירות לכל אפריקה – נמלים, רכבות, ערים ראשיות ובתי מלון וכיום היא ארץ הרוסה, מסוכנת, אנרכיה שלטת בה. היא מחולקת לחלקים קטנים בשליטה של בעלי כוח, שבטים יריבים, מדינות אינטרסנטיות ובעלי אמצעים שמטרתם המשך ניצול משאבי הארץ – קובלט, יהלומים, נחושת ואורניום, מהמרבצים הגדולים בעולם. רק באפריקה תהיה מציאות שמדינה מהעשירות ביותר במחצבים נמצאת בנסיגה תמידית ובקריסה כלכלית של חוסר במזון, במים וחשמל, בביטחון, ושלא לדבר על חינוך והשכלה .

 

קשה שלא לתמוהה מדוע זה המצב באפריקה בכלל ובקונגו בפרט. שטחים נרחבים בעולם היו תחת כיבוש קולוניאלי, עברו משברי עצמאות ורובם הפכו למדינות במתכונת המוכרת לנו פחות או יותר.

או כמו שאומר לבוצ`ר איש כוח האו"ם המלזי המוצב בנהר:

 

"גם מלזיה הייתה במשך מאות שנים מושבה תחת שלטון קולוניאלי... זכינו בעצמאות בערך באותו זמן שבו זכתה קונגו בעצמאותה.... ואנחנו אף נקלענו ממש לתוך עימות המלחמה הקרה כששנה אחר שנה נאבקו מתנגדים קומוניסטים על השליטה במלזיה. אבל איך שהוא מלזיה עמדה בכך ועברה את זה וקונגו לא. היום מלזיה היא חלק משאר העולם. אנשים באים לחופשה במלזיה. קהילת העסקים העולמית עושה עסקים במלזיה... וכל זה לא קורה בקונגו. איך אתה מסביר את ההבדל?!" עמ` 268

 

הסיפור מעניין, וניכרת ידו המקצועית של הסופר והכנה מעמיקה שבוצ`ר עצמו מעיד שנימשכה כארבע שנים . חלקים רבים מהספר כאמור נקראים בנשימה עצורה. היה מקום לפחות פירוט בקשר להיסטוריה המקומית, פחות סיפורים ששמע מאנשים ויותר מחוויותיו האישיות שכשהם מובאים הם משאירים את הרושם הקשה ביותר,  החוויתי ביותר והמשאיר תחושה של החמצה אבל בעיקר מצליח להעביר את חוסר תקווה.

 

"לפי ההערכה האחרונה שפורסמה בינואר 2006...מתים בכל יום בקונגו אלף ומאתיים בני אדם כתוצאה ישירה מהאלימות הטבועה בחיי המדינה..." עמ` 297

 

הייאוש וחוסר התקווה באים לידי בטוי מעורר פלצות, בסיפור הבא. באחד המקומות פוגש בוצ`ר את אוגי,  השורד האולטימטיבי בקניה שללא מקור הכנסה ממשי מצליח להאכיל ולהלביש את משפחתו. תקופה קצרה לאחר שניפגשו הוא "השמיע באוזני תחינה קורעת לב. " בבקשה , מר טים, יש לי טובה גדולה לבקש ממך. לבני, בן הארבע, אין שום עתיד כאן.... בבקשה, קח אותו אתך לדרום אפריקה ותן לו חיים חדשים"" עמ`  250.

 

 

הספר התקבל לסקירה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

5 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת