00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ברבורה בהתהוות

עזה כמוות (ולא, זו לא אהבה)

16/12/2009
"אז עוד לא הבנתי. חשבתי שזה רומנטי, ואין אהבה יפה יותר מהאהבה שלה. הייתי בטוחה שלי בחיים לא תהיה אהבה יפה כזאת, אהבה סוחפת שבה האחד לא יכול לחיות בלי השני"

גלעד, בן קיבוץ מעגן, היה חייל בסדיר כשהשמיים נפלו עליו בפעם הראשונה. הוא נחשד ברצח (אחר כך בהריגה בשוגג) של נערה פלשתינאית במהלך האינתיפאדה הראשונה. הוא היה אז בן עשרים.
באותה תקופה הוא הכיר את עינב, בת קיבוץ שער הגולן. היא הייתה אז בת 17 וחצי, פורחת, מלאת חיים וכשרונות. היא אהבה לכתוב שירה, לצייר. היא למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, רחוק מהבית, בירושלים.

זו הייתה אהבה בין שני אנשים יפים, מלח הארץ. קיבוצניקים.
די מההתחלה היה ברור שגלעד אוהב מאוד את עינב. הוא דיבר על חתונה, על זה שהוא רוצה לחיות איתה לנצח. בכל רגע פנוי הוא היה מגיע אליה. גם עינב אהבה אותו מאוד, ליוותה אותו בכל מהלך המשפט (הוא הורשע בתחילה, ולאחר ערעור זוכה מחמת הספק). במשך זמן ארוך לאיש לא הייתה סיבה לחשוש, לפקפק.
עד ליום העצמאות בשנת 1991, לאותה שיחת טלפון מבוהלת שקיבלו מעינב.

כשהגיעו אליה, היא הייתה בבסיס. הם שאלו מה קרה, והיא ענתה להם "אם גם אותך היו מכים גם את היית מפחדת". באותו רגע הם כבר הבינו שמה שהיה כבר לא יחזור, ובזמן שניסו להוציא את עינב מהבסיס הגיע למקום גם גלעד. הוא רדף אחרי מכוניתם, ובסופו של דבר גם השתטח על מכסה המנוע, הכל כדי שעינב שלו לא תתרחק ממנו.
מכאן הכל הלך והסתבך.

גלעד לא הסכים לוותר עליה. הוא חיפש אותה אצל כל החברים, התקשר לכולם, הפתיע את כולם בבתים, העיקר למצוא את עינב. אבל עינב לא חזרה אליו. לקיבוץ שלה הוא כבר לא הורשה להיכנס.
והוא כעס. מאוד מאוד כעס.

במוצאי שבת, ה-29 ביוני 1991, בסביבות 23 בלילה, נכנס גלעד דרך מטעי הבננות, בכניסה האחורית, לקיבוץ. הוא חודר לחדר של עינב, יורה בראשה ונמלט מהמקום.

גופתה של עינב מתגלה רק למחרת, כשאמה מגיעה להעיר אותה. מתנוחת הגופה נראה כי היא ישנה בזמן הירי- כולה מכוסה בשמיכה, ורק כפות רגליה בחוץ, כמו תמיד.

בהתחלה טען גלעד שעינב רצתה לירות בעצמה, הוא נאבק בה ואז נפלט כדור. אחר כך טען ששעות קודם לכן פרץ לחדרה, וגילה שהיא יוצאת עם מישהו אחר.
הוא הורשע ב1991 ברצח ונידון למאסר עולם.

בשנת 1996 שמו עלה שוב לכותרות. הוא היה בין הראשונים שניסו לטעון כי היו במצב פסיכוטי בעת ביצוע הרצח. השופטים דחו את טענתו מכל וכל, לאור פעולותיו המחושבות לפני, במהלך, ולאחר הרצח.
אבל גלעד המשיך בחייו. הוא פגש בת זוג. יצא לחופשות. הביא ילד לעולם.
נאסר עליו להמשיך לצאת לחופשות לאחר שאם בנו התלוננה על איומים ומכות מצידו, בעקבות רצונה לעזוב אותו.

אכן, בחור נחמד. איך אומרים, ממש מלח הארץ:








כך לפחות חושב הנשיא שלנו, שמעון פרס, שקצב את עונשו. גלעד שמן יוכל להשתחרר מהכלא בשנת 2027. זה נשמע עוד המון המון זמן, אבל מזה צריך להוריד שליש על התנהגות טובה, ומכאן אנחנו מגיעים לעובדה שעוד חמש וחצי שנים הוא עלול שוב להסתובב בינינו.
טוב, אבל אולי הוא השתקם, אחרי הכל, בכל זאת- בחור טוב.

בשנת 1998 הופק סרט תיעודי העונה לשם "עזה כמוות", המתאר את ספור רציחתה של עינב רוגל, ואת המאבק המשפטי של גלעד לצאת לחופשי.
בשנת 2006 הולחן שיר לזכרה של עינב במסגרת "עוד מעט נהפוך לשיר", פרוייקט המנציח שירי חיילים נופלים. השיר, פעמונים, מבוסס על מכתב שכתבה לגלעד, מכתב אותו מצאו הוריה רק לאחר מותה. את השיר שר ההרכב "מטרופולין".

ולמה אני כותבת על זה פה?
גם כי זה עצבן אותי. מאוד.
דווקא היום, כשהאלימות פושה בכל חלקה טובה, לקצוב עונש לרוצח זה במקרה הטוב שיקול דעת קלוקל. במקרה הרע טפשות גמורה.
כי לשחרר אדם, שגם כשישב במאסר על רצח חברתו לשעבר, המשיך ואיים והרביץ לחברתו הנוכחית (אלוהים שיעזור- מי מתחברת לאדם שרוצח את בת זוגו???), זה לשבת ולחכות לרצח הבא.

אבל בעיקר, כי לפני שבועיים- שלושה נתקלתי בספר "מתאים לך ככה כשאת צוחקת", שכתבה יונה טפר בשנת 1999.
כשהייתה רוני בת 14 נרצחה ליה, אחותה החיילת, על ידי החבר לשעבר שלה. רוני, כמו כל נערה בגילה, מתמודדת עם אהבה ראשונה, כשמעל לראשה מתנוסס כל הזמן הפחד והחשש שהאהבה פירושה מוות, האם יכולה להיות אהבה אחרת?

למרות שלא כתוב בשום מקום בספר שהספר נכתב בהשראת סיפורה של עינב רוגל, לא קשה לעשות את ההקבלה (מה גם שגלעד שמן "זכה" להיות אחד הסיפורים היותר מפורסמים וידועים בתקופה ההיא, בין השאר בגלל גילו הצעיר ומראהו).
זה ספר לא פשוט, המדבר על נושא לא פשוט בכלל. הוא כתוב ללא ניקוד ומיועד לילדים החל מחטיבת הביניים.
בימים שבהם כבר לא בהכרח ברור מה טוב ומה רע, עד כמה האלימות מאיימת והאם יש מקום גם לאהבה ולכבוד, אפשר למצוא מקום חם לספר הזה.

לזכור את עינב רוגל, ואת כל הנשים שנרצחו רק כי מישהו שכח שהן לא רכוש.
לזכור את המילים שכתבה, מילים שהושרו מאוחר יותר:

פעמונים
מילים: עינב רוגל
לחן: עופר מאירי
ביצוע: מטרופולין

אני רוצה הפסקה כדי שאוכל לחשוב בשקט ולנשום.
כעסת עליי אתמול,
האשמת אותי ברוע ובקרירות וחשדת שיש לי מישהו אחר.
האשמת אותי בהשתגעות שלך.
אתה מבטיח לי כל פעם שזה לא יקרה שוב וכל פעם זה קורה,
והמילים הלא יפות לא נמחקות.
אתה מצפה אחרי ההתנצלות שהכול יחזור לקדמותו,
ההורים שלי לא יודעים שום דבר.
מרוב בושה אני לא מעיזה לספר להם.

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי

אמרת לי אתמול שנתחתן במרץ,
איזה חיים יהיו לי אחרי החתונה?
כל דבר קטן שאני אעשה ולא ימצא חן בעינייך אני אחטוף מכות וקללות.
כל פעם שאני ארים קצת את הראש תיתן לי עליו.
לא רוצה חיים כאלה‭!!!‬
כל מה שאני עושה לא טוב בעינייך,
כל דבר מתפרש אצלך בצורה מעוותת,
אתה חושב שרק דרך המחשבה שלך נכונה ושאני צריכה ללכת לפי הדרך שלך.
אז אני לא מוכנה יותר!


פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
מבחינתי כרגע לא עוד!

מתאים לך ככה כשאת צוחקת/ יונה טפר
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999 (מהדורה רביעית ב2002)
165 עמ`

עברתי דירה, מעכשיו אני באתר: http://www.barbura.org.il

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

97 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל עשבר אלא אם צויין אחרת