00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

סיפור לחנוכה - המיזנטרופית משחקת מתתיהו

בתחילת שנות החמישים גרנו בעיירת עולים. באותה תקופה היו במעברה צריפי עץ, שהיו "יוקרתיים", צריפי בדון, ואף צריפי פח. לא היה אפשר לבחור, קיבלת את המגורים שלך לפי מה שהיה פנוי בעת שהגעת.

 

בצריף לא היו מים זורמים, ואף לא שירותים. בשטח הציבורי היתה מין שוקת ארוכה שמעליה ברזיות. שם היו הנשים מכבסות ומביאות מים הביתה בדליים, לבישול. היו מקלחות צבוריות ובהן זמן נפרד לרחצת נשים ולרחצת גברים. ואף שירותים היו, בהם היה צריך לכרוע ולדייק  בפגיעה לתוך החור.

 

התקופה היא תקופת ה"צנע". לכל משפחה היו תלושי מזון, שרק על פיהם ניתן היה לקנות מצרכים שונים. לילדים עד גיל שמונה עשרה הקציבו חפיסת שוקולד קטנה אחת לחודש, והילד היה אף זכאי לחצי חבילת חמאה ולמספר ביצים טריות. המבוגרים הסתפקו באבקת ביצים.

 

מחלת הפוליו השתוללה, וכל יום שמענו על ילד נוסף שנלקח לבית החולים. לעיתים קרובות החולה נפטר, אך אם הגיע הביתה אחרי תקופה ארוכה, הוא ישב בעגלת תינוקות עד סוף ימיו.

 

בקיץ הצריף להט מחום. הצריפים היו מפוזרים במטע זיתים, ולכן נהגו התושבים להוציא מיטת סוכנות אחת אל מתחת לעץ זית סמוך, והילדים היו מבלים בחוץ לאורך כל היום. עם ערב, משנדלקו העששיות, היינו נכנסים הביתה ומתרחצים בגיגיות. ההורים לא רצו שהילדים יתקלחו במקלחות הציבוריות המטונפות. ראשנו היו נחפפים בסבון כביסה חום וענק, וסבון "שמן" היה מיועד לגוף.

 

זו היתה תקופת החבילות מאמריקה. לכל מי שהיה קרוב או מודע באמריקה, נאלץ, גם אם התבייש, לבקש עזרה. לנו היתה דודה אנה. היא היתה אחות סבי (וכפי שאנו מאמינים, גם אחות סבו של לארי דיוויד).

 

דודה אנוש, כפי שקראנו לה ,התגוררה בשיקגו, והיא היתה בעלת שני בתי מלון בעיר, אחד מהם ה"גרנד הוטל". דודה אנוש שלחה לנו חבילות מזון מכל טוב: שוקולדים משובחים, ואפלות, חלב משומר בפחיות, שמורי בשר דגים וירקות.

 

עם הזמן החלה לשלוח גם בגדים. מאחר שהבגדים היו במידות שונות ומקריות, הנחנו שאלה בגדים שאורחיה שכחו במלון. קיבלנו כובעים קטנים מקטיפה, עם רשת שחורה לפנים. היו תיקי ערב נוצצים. היה חלוק גברים ממשי אדום, שכנראה הושאר על ידי יו הפנר הצעיר. קיבלנו שמלות ערב ממלמלה ומטפטה. היו סיכות דש עם אבנים נוצצות. היתה שמלת ערב ממשי סגול עם שובל ארוך, ועליה רקומים טווסים צבעוניים.

 

הבגדים הללו לא התאימו לצעוד בהם במעברה. אבא דוקא אהב את חלוק הגברים האדום, ולפעמים לבש אותו בביתינו. ישב עם החלוק על מיטת הסוכנות, ואכל את ארוחתו שהוגשה על ארגז תפוזים שהורכבו לו רגליים. בערב היה עושה לנו מופעים בהם ניגן במפוחית ולבש בנוסף לחלוק את הכובע הנשי עם הטול. היה ממש ברודווי.

 

כמובן, היה גם בית ספר. סביב לחצר שחונה עמדו צריפי עץ, בהם למדנו. נראה כי הדרישה מן המורים היתה ידיעת קרוא וכתוב. נראה שחלקם לא עמדו בדרישה הזאת, אבל זה לא הפריע לאף אחד. היו לנו שעורי זימרה, שאותם אהבתי במיוחד. המורה שלנו, מר הורנונג (שאני קוראת לו כאן בשמו האמיתי, לעילוי נשמתו) לימד אותנו שירים אותם כתב תחילה על הלוח בכתב הפנינים שלו. ואז הסביר לנו את המילים הקשות. מאחר שבבית ספרנו לא היו כלל צברים,והילדים  באו משלל ארצות מוצא, כמעט כל מילה היתה קשה. אני חושבת שלמדתי עברית כהלכה ממר הורנונג.

 

מה שנחסך לנו בלימודים, ונחסך, לא חסכו לנו בטקסים. היה לנו חדר אוכל שם אכלו כל הילדים תמורת תשלום זעום. זה היה גם אולם הטקסים. זכור, למשל, הטקס שנערך לכבודו של תלמיד כיתה ה` שמואל, שנתפס גונב גירים מחדר המזכירה. הוא הועמד מול כל תלמידי בית הספר ונשא על גופו שני שלטים – מקדימה ומאחור – עליהם היה כתוב "אני גנב".

 

והיו כמובן טקסי החגים. הבאת ביכורים. יום העצמאות. ובעיקר זכורות ההצגות, שהעלינו בהדרכת מורותינו המסורות מדי חג ובסוף השנה.

 

היינו אז בכיתה ב`, ואני קיבלתי את כל התפקידים הראשיים. חשבתי אז כי אני מלוהקת כך עקב כשרון המשחק שלי. לימים הבנתי, כי הייתי אחת הבודדות בכיתה שידעה לקרוא היטב, ואף היתה לי יכולת לזכור טקסט בעל פה.

 

מטבע הדברים, לגברים במחזות היה תפקיד ראשי. שעל כן שיחקתי תפקידי גברים. מאחר שהייתי גבוהה בראש משאר התלמידים, התאים לי לגמרי להנהיג אותם.

 

והימים ימי חנוכה. המורה הלן כותבת מחזה על עלילות המכבים. היא מקצרת ומשנה מעט את הסיפור היסודי, שיתאים לכישורינו. הרעיון הוא כזה: מתתיהו החשמונאי נואם לעם על החשיבות לשמור על תורת אדוני, ושולח את בניו להלחם באנטיוכוס. הוא עומד כל הזמן על הבמה, ומספר את הסיפור, כדי שלשאר הילדים יישאר פחות טקסט. ואני, כמובן, מתתיהו.

 

ברקע הבמה נמתחו שמיכות סוכנות. המורה גם מחליטה שהיא רוצה פיל על הבמה, היא מצליחה לצייר ראש ענק של פיל עם חדק גדול, אבל אין לה די קרטון לצייר את גופו. על כן הפיל מוחזק מאחורי הקלעים על ידי תלמיד, ובבוא העת הילד שמשחק את תפקיד יוחנן צריך לדקור את הפה של הפיל, ואז לרוץ אל מאחורי הקלעים כדי שיספיק לזרוק את עצמו מתחת לבטנו של הפיל ולמות כהלכה.

 

בחזרות מתחילות הבעיות.  בכתתנו תלמיד בשם גבי, שהוא אידיוט גמור. גבי יושב בשיעורים ומדי פעם קורא כתרנגול "קוקוריקו". אמו מתלוננת למורה שלגבי אין תפקיד במחזה. המורה מסבירה כי גבי אומר רק קוקוריקו. אמו הטובה אומרת: “נו, את יכולה להחליט שהסיפור מתחיל בבוקר מוקדם, ואז יוכל גבי לקרוא ולהתחיל את היום.” המורה לא רוצה, אבל היא נוטלת על עצמה תפקיד חינוכי: היא מחליטה כי ללמד את גבי איך עושה פיל. המורה מלמדת את גבי לעשות אהאהההה גדול, ולמרבית ההפתעה גבי מצליח. המורה מסבירה לגבי כי עליו הלשמיע את הצליל כאשר יוחנן ידקור את ראש הפיל.

 

החזרות הולכות כסדרן. כל הילדים יודעים את מיקומם ושורותיהם. ועכשיו צריך לעשות את החזרה הגנרלית, עם תלבושות. המורה מסבירה לנו כי מדובר ביהודים עתיקים, ולכן יתאים כי המכבים ילבשו פיג`מות. הילדים העירקים לא מבינים מדוע מדובר ביהודים עתיקים? זוהי תלבושתו העיקרית של אבא שלהם גם היום. אבל כולם מקבלים את דבריה ואנו מופיעים לחזרה בפיג`מות מפוספסות כדין.

 

עכשיו המורה נטפלת אלי: “את מתתיהו, את סוג של מלך, את צריכה גלימה ארוכה והדורה. וגם זקן ארוך ולבן".

 

נו, רק זה חסר לאמא טוסקה. עכשיו היא יוצאת בהולה לקנות כמה חבילות צמר גפן, שיהפכו מחר לזקני ההדור. לגבי הבגד, אני מתרגמת לאמא להונגרית את המילה "גלימה" ל"שמלה". היא לא מבינה למה מלך יהודי צריך ללבוש שמלה הדורה, אך מאחר שאינה בקיאה בהסטוריה היהודית, היא חושבת בליבה, שזה לא הדבר הכי מוזר שיהודים עושים.

 

 שעל כן אמא פונה לחבילות של דודה אנוש, ומוצאת את שמלה הערב הסגולה עם השובל והטווסים.

 

למחרת, הסדינים שהובאו על תקן מסך נפתחים, ושם אני עומדת, מתתיהו החשמונאי בשמלת ערב אמריקאית, סגולה, שעליה משתפל זקני הלבן והארוך. לידי כל בני המכבים בפיג`מות של אתא. אני רואה את המורה שלי בשורה הראשונה והיא מכסה את פניה. הקהל אוהד ומוחא כף אחרי כל נאום שלי. הם מעריכים במיוחד את כישרוני  להתנהל עם השובל הסגול ועם זקני שנופל מדי פעם, בעוד אני מחזירה את הזקן למקומו ומדברת בלהט.

 

ואז מגיע זמנו של הפיל. הילד מאחורי הקלעים תוקע את ראש הפיל מבין הקוליסות של שמיכות הסוכנות, ויוחנן מתכוון לדקור את הראש בחרב העץ שלו. גבי עומד אף הוא מוכן להשמיע את תרועת הפיל הנוראה. אבל אז קורים כמה דברים: יוחנן מועד ומשתטח על הבמה. הילד האוחז בפיל נבהל ושומט את הראש חסר הגוף של הפיל על הבמה, ואז גבי, שהיה אמור להשאר מאחורי הקלעים רץ אל הבמה בפאניקה וקורא "קוקוריקו!”

 

ואני, כדי להחזיר את הסדר על כנו, רצה בשמלת הערב שלי, אוחזת בראש הפיל וזורקת אותו מאחורי הקלעים, ואז עושה בעצמי את התרועה הנוראה של הפיל  "אהאההההה !”

 

שנים לאחר מכן, היו מכרים מזכירים לטוסקה את משחקה המשובח של ביתה בתפקיד הפיל הסגול.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת