00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

המלצה על ספר - הדבר היה ככה / מאיר שלו

 

 

 

 

 

 

2009
הוצאת עם עובד
ספריה לעם
226 עמוד
עיצוב העטיפה : דוד פולונסקי

 

אני אוהבת את מאיר שלו, או יותר מדויק להגיד שאני גרופית שלו. מבחינתי הסיפור הוא לא המרכז אלא הכתיבה שלו. אני אוהבת את השימוש שלו בשפה כמין אומן- להטוטן שלוקח מילים רגילות, מנסח אותם למשפטים ופסקאות ויוצאת יצירת מופת – של אהבת השפה, שליטה וירטואוזית בניואנסים, מתובלים בציניות והומור עצמי וקריצה.

 

וכמו כל גרופית ספר חדש שלו הוא חגיגה לנפש. לפנות את הזמן, להתכרבל בשמיכה, לקחת את הספר ולשקוע.

 

כשהתחלתי לקרוא את הספר, התאכזבתי ממספר הדפים המועט והשתדלתי לקרוא לאט שלא יגמר. ..

 

אין פה עלילה, הספר דומה לדיפדוף באלבום משפחתי וכל תמונה מעלה זיכרונות, וכדרכם של זיכרונות הם קשורים או לא קשורים לתמונה. במכלול, מעלים הזיכרונות תמונה משפחתית עם השפה שלה, הדמויות והטיפוסים שלה, המנהגים והבדיחות שלה. סיפור משפחתי קטן.

 

כדוגמת סיפור שתילת המלפפונים כשיצחק (אביו של שלו) מגיע בפעם הראשונה לנהלל לבקר את בתיה (אימו) 

 

"האורח ביקש לעזור במשהו וסבא אהרון שלח אותו אל מאחורי הלול לזרוע מלפפונים. .... סבא אהרון אמר  לו שבין מלפפון אחד למשנהו צריך להיות רווח של 30 סנטימטר, והוא ירד אל השדה מצויד בסרגל, ביתדות ובחוט. לפי גרסה מלעיגה אף יותר לקח גם פלס ומד זווית, ולפי המהדרין, גם מחוגה וסקסטנט, כי רצה לעשות רושם טוב, למדוד ולזרוע כמו שצריך. הרווחים אכן היו מדויקים מאד, והשורה ישרה כחץ, אבל בשעתיים הצליח האורח לזרוע רק 10 מלפפונים. (עמוד 47)


או :

"אמא שלי, כשהיה מישהו מתגאה לפניה שאחד מאבותיו היה אדמו"ר או צדיק או חכם-באשי או גאון, הייתה עונה לו ביובש מלגלג : " גם אנחנו לא סתם אנשים, אנחנו מצאצאי הגולם מפראג" (עמוד 62)


 

אם בספרים הקודמים שלו מדובר היה בדמויות דמיוניות ובמקום דמיוני, הפעם הוא מציין במפורש את שמותיהם של סבא וסבא, דודים ודודות, בני דודים, נהלל וירושלים. והסיפורים? סיפורים המסופרים בכל מפגש משפחתי של כמעט כל משפחה, סיפורים שלכל אחד מבני המשפחה יש את הגירסה שלו, סיפורים שברוב משפחות נותרים כסיפורים קצרים שהולכים ונישכחים, אבל אצל מאיר שלו הופכים לרומן. סיפורים וזיכרונות שתמיד מתחילים במילים "הדבר היה ככה.."

 

הסיפור הוא על משפחתה של סבתו מצד אימו, סבתא טונייה, שהייתה "משוגעת" לטענת שכניה ו"שונה" לטענת נכדה.  בת העלייה השלישית, שכל חייה היו קשים –המשק, הפרנסה, המשפחה. דמותה, עם סמרטוט גדול על הכתף וסמרטוטים קטנים על כל ידית וידית בבית כדי שלא יהיו עליהם סימנים, הדרך שבה שלטה בבני המשפחה, שיבושי הלשון שלה ("אתה נִירֶה יוֹרוּד", "הייתה לו מוות איומה"- בהגייה רוסית כבדה), מלווים את כל הספר.

 

 אבל אין ספק שהתכונה הבולטת ביותר שלה היה שיגעון הניקיון שלה ומלחמת החורמה שהכריזה על האבק הארץ ישראלי וניסיונותיה להשאיר אותו מחוץ לבית.

 

"...האדמה היא אינה רק נחלת אבותינו וקרקע בתולה... בנסיבות מסוימות, לא נדירות כלל, אין היא אלא לכלוך"(53). 

 

שגעון הניקיון שלה הגיע לכדי כך שכמעט כל הבית היה סגור והחיים התנהלו במרפסת הצמודה, שירותים ליד העץ

 

"כשהייתי בן 4 או 5 והתארחתי אצלה, תפסה אותי סבתא ליד דלתו של בית השימוש ודרשה לדעת לאן , לדעתי, אני הולך. "לפה" הצבעתי על הדלת הסגורה, לא מבין את הבעיה. "יש לך דבר קטן או דבר גדול"? "דבר קטן". היא נשמה לרווחה , והודיעה שאת זה אפשר לעשות גם בחוץ" (עמוד 27-28)

 

ומקלחת מאולתרת בקיר הרפת .

 

 "דווקא הם שתכליתם המוצהרת ניקיון, מפליאים להתלכלך וללכלך... לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שמי שנכנס למקלחת הוא אדם מלוכלך, אחרת לא היה נזקק לה" (26).

 

כמחצית מהספר הינו הבטחה להביא לנו את סיפורו של שואב האבק,  ה"סוויפר" "בריש רוסית מתגלגלת ויוד רוסית עמוקה" (12),  שנשלח לטונייה בשנות השלושים, מתנתו של ישעיהו, אחי בעלה,  שירד לארה"ב במקום לעלות ארצה

 

"הוא שינה את שמו העברי ל"סם" לועזי, הקים "ביזנס" והרוויח כסף מתוך ניצול עמלם של בני מעמד הפועלים." 

 

  "הבוגד הכפול, לא ציוני ולא סוציאליסט"

 

אבל כשסיפור שואב האבק מגיע לבסוף הוא אינו מצליח לקיים את ההבטחה ואינו ממשיך את רצף העניין שהצליחו לייצר שאר האנקדוטות והסיפורים הקטנים ומדי פעם תפסתי את עצמי, מאבדת ריכוז ועניין.

 

עם התקדמות הקריאה ברומן, גדלים המרווחים שבהם צוחקים, אח"כ רק מחייכים ובסוף בקושי מרימים את הקצה הימני של השפתיים. חזרות מעייפות על שיבושי הלשון ואימרות השפר של סבתא, שוב ושוב זיכרונות המדגישים את "מוזרותה" ו"שונותה". ישנה צניחה, כמעין עייפות החומר או מיעוט החומר, מכדי להיות רומן שלם.

 

אבל ועדיין, אני אוהבת את מאיר שלו את השימוש המיוחד שלו בשפה, את העולם הניכחד שהוא יודע להעלות באוב ולתאר בכישרון רב, ובשבילי גם ספר בינוני שלו הוא טוב יותר מהרבה אחרים.

 

ספר נעים, ברובו קריא, זורם ומאיר שלווי. במהרה הוא תפס את המקום הראשון ברשימת רבי המכר. אני נותרתי מעט מאכזבת.

 

הספר מסתיים כך :

"כאן מסתיים סיפורי. הדבר היה ככה, כל גרסה כהווייתה. כי כך אנחנו נוהגים : משתמשים בשפה ובביטויים של המשפחה, וזוכרים את זיכרונותיה, ולא הולכים לשום מקום בידיים ריקות, ואוכלים סליודקה, והמהדרין גם חולודיץ. כי מה זה חשוב : להיות נאמן לאמת, גם אם היא לא נאמנה לך, לסחוט אותה בשכל, לא כמו גבר, אלא כמו אשה, ולספר אותם סיפורים, ולבדוק אותם טוב טוב מול האור שוב ושוב, עד שיהיו כמו שצריך – צלולים ונקיים ממש " (עמוד 226)

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת