00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

אבא ובת 7 - דייג אוהב דגים?



 





הרשומה הראשונה
שלי בבלוג הייתה על הדגים החריפים של אימא שלי, וכמו כל הילדים, גם אני אומרת – שהדגים של אימא שלי הם הכי טעימים בעולם. צרפתי מתכון וסדנא קצרה.

 

אבי בניגוד לאימי, היה איש חלומות ורצה להצליח בגדול. הוא היה איש מקצוע מעולה, זה נכון, אבל הוא לא היה איש עסקים. הוא היה ישר ונאיבי וכמעט תמיד נפל טרף בידי נוכלים ורמאים. שאיפתו זו גרמה לו, בין היתר, לחוסר יציבות בעבודה קבועה ומסודרת.

 

אחד הניסיונות להתעשר היה – להיות דייג. כן. כזה היה אבי. מישהו סיפר לו שבדייג אפשר להתעשר ממש ( מעולם לא שמעתי על דייג עשיר, באגדות הם תמיד מאוד עניים.. ) ומשהחליט, אי אפשר היה לשכנע אותו אחרת.
 
פתאום התמלא הבית סוגי ספינות דייג, שמות דגים, סוגי פתיונות, רשתות, חכות, סגנונות דייג ועוד. כדרכו של אבא, כן - קנה ספינת דייג. בלי ניסיון, בלי ידע ובלי כסף אבל – עם הרבה תקווה וחלומות. אין לי מושג איך הוא מימן את הרכישה שהרי חיינו במחסור תמידי, אבל העובדה היא שהייתה ספינת דיג, שכינויה בלשון הדייגים-לאנץ`.
 

דייג ותיק שימש לו כיועץ ולילות שלמים בילו בלב ים בחיפוש אחר להקות הדגים הגדולות שיביאו כסף רב. ובכל בוקר – מפח נפש ממספר הדגים המועט שעלה ברשת. היו המון הסברים - מזג האוויר הסוער, מזג אויר החם, מזג האויר הקר, עומק המים ועוד. ותמיד החשבונות והחישובים, עלויות, מכירה ורווח. "על הנייר" כמובן.

 

הויכוחים והמריבות מחדר השינה גרמו לי לכעוס על אימא. לא הבנתי איך היא לא רואה את המושלמות של אבא, את הרצון והמאמץ שלו שנהיה עשירים. לא הבנתי למה היא לא תומכת בו. שמעתי מילים שלא ידעתי היכן למקם אותם בחלום העושר הגדול – כסף, חסר, אין, אוכל, בגדים, בית ספר. אבל ראיתי גם עיניים נוצצות, דבקות ואמונה .

 

גם הניסיון הזה של אבי הסתיים במפח נפש, הוא נאלץ למכור את הספינה ולהתמודד עוד שנים רבות עם החובות שהצטברו כתוצאה מההרפתקה.

 

 אבל אני?

 

הייתי קטנה  ובעיני אבי היה הכי הכי - גדול, חזק, יפה, מושלם. נמל הקישון הפך לי לבית שני. אהבתי להיות שם בין הדייגים המחוספסים עם הפנים המחורצות והידיים המיובלות והגדולות. אהבתי את ריח הים והדגים, את הרשתות הענקיות והספינות מכל עבר, אהבתי במיוחד את הספינה "שלנו" שבעיני הייתה יפיפייה, נהגתי לטפס אליה ולשוטט בכל פינה. בעיני זה היה גן השעשועים המושלם. 

 

ההרפתקה סיפקה לנו דבר אחד חיובי - הרבה דגים לאכול.

 

אכלנו מכל סוגי הדגים הקיימים. נחשפתי לסוגי דגים שבאותה תקופה ובחסרון הכיס התמידי לא הייתי זוכה לטעום – מוסר, לוקוס, בורי, דניס, בארבוניות, סרדינים ועוד מיני דגים שעד היום לא נתקלתי בהם והיה להם שם אקזוטי ומסתורי – סרגוס, מרמיר, גומבר, אראס ועוד.

אחרי הקרפיון האפרפר פתאום מגוון של צבעים, גדלים וטעמים - הבורבוניות, שאבא קרא להן סולטאן איברהים, שככל שהיו קטנות היו טעימות יותר. אימא טבלה אותן בקמח, טיגנה בשמן עמוק ואכלנו אותן על קרביהן ועצמותיהן.  לוקוס מבושל בצורה מסורתית עם הרבה חריף והרבה כוסברה, סרדינים שאימא הוציאה מהם את האידרה, מילאה בתערובת של שום והרבה עשבי תיבול, טבלה בקמח וטיגנה בשמן עמוק וטעמם "טעם גן עדן" כדברי אימי. 

 

והכי הכי היו השרימפסים. זו הייתה הפעם הראשונה שהתוודעתי למאכל המיוחד והעדין הזה שגם היום נחשב יוקרתי. לפני חמישים שנה הוא לא היה מצרך זמין בחנויות, ובכל פעם שעלו ברשת הם הגיעו לשולחננו.

אימי כעסה, מדובר באוכל לא כשר ! אתה מקלקל את הילדה !

 

אבא התעקש – היא צריכה לטעום מהכל, כשאני הייתי ילד במלחמה אכלנו אפילו בשר סוס ! וזה אפילו היה טעים !.
לימים, כשבגרתי וטיילתי בעולם, הסתבר לי שאכן ישנן הרבה מדינות שבשר סוס נחשב בהן כמעדן - נקניקים, סטייקים ובשר טחון הנאכל נא.
 

אבא דאג להביא אותם נקיים הביתה ושם המתינה לו "ערכת השרימפסים" – מחבת, סכום וצלחות, שבשאר הימים נעטפה במספר שקיות ניילון והונחה בפינה מוסתרת במרפסת השירות. אימא המתינה אצל השכנה עד שסיימנו את הסעודה.

 

ואז התחיל הטקס.

 

קלפנו הרבה שום , קצצנו אותו גס וטיגנו אותו בגוש גדול של חמאה צהובה ומלוחה, הוספנו את השרימפסים, מעט פלפל שחור מעט מלח, מספר מועט של דקות – וזהו. טבלנו ברוטב פרוסות עבות של לחם לבן טרי – והתענגנו. אחותי הייתה קטנה, ואבא היה שלי, עם חוויות שהן שלי ושלו בלבד, הרגשתי מיוחדת. 

לפעמים בלל אבא מספר ביצים ושפך מעל. התקבלה חביתת שריפס ענקית שטעמה מלווה אותי עד היום, אך מעולם לא הצלחתי לשחזר.
 
זמן קצר לפני מותו, הוא הופיע בביתי עם חבילה גדולה של שרימפסים מנוקים ואמר- באתי לפנק אותך. דמעות ניקוו בעיני וזכרון ילדותי המאושרת התנגש בדמותו הנוכחית של אבי - שיער שיבה דליל, רזה, כפוף וגורר רגליים.
 
ושוב עמדנו ביחד במטבח, קלפנו וקצצנו הרבה שום, המסנו חבילת חמאה במחבת גדולה, הוספנו את השרימפס, מלח גס, פלפל שחור גרוס, ואפילו לחם לבן פשוט ופרוס גס היה שם.
 
אבל אני, הפרדתי חלק מהכמות למחבת קטנה  וביקשתי שיכין לי עם ביצים בלולות כפי שנהג בילדותי.
 
אכלתי לאט לאט בעיניים עצומות ולחות, וחמישים שנה נמחקו באחת מחיי.
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

29 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת