00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלוג בשלל צבעים

הפסנתר

את הרשומה אני כותבת לצליליו של הפסנתר שלי שנמצא ברגע תחת ידיו האמונות של מכוון הפסנתרים. הנה הצלילים המונוטוניים: דו -דו- דו- דו ואחריו  כל חבריו עולים בשורה. מדי פעם פורצים צליליו של שופן או מוצרט לאיזון ולבדיקת התוצאות.
 
את ההכרות עם הפסנתר האישי שלי ערכתי בגיל 12, הוא היה קטן יחסית לאחרים מסוגו.  היו בו פחות אוקטבות מן הנהוג אבל קיבל שבחים רבים מן המוכר והתאים ליכולת המימון של ההורים.
מאז, נכנסו ויצאו בביתי פסנתרים אחדים ובכל פעם גאתה ההתרגשות להופעתו של פסנתר חדש. גם בשנות השהות בניכר  עזר לי הפסנתר להעביר את השעות הלבנות של הלילה ואת שעות היום הפנויות מפעילות.
וכמו שנהוג בבית יוצאי פולניה, ניסיתי לחבב אותו גם על צאצאיי. הם שיתפו פעולה במשך כשנה. ואז  הודיע הבכור על ניתוק מגע מן הכלי ואחריו החרה הבן הצעיר שאותו ראיתי בעיני רוחי כפסנתרן ווירטואוז עתידני .
קשה לומר שקבלתי את הבשורות הנ"ל בשמחה. אלא שנזכרתי בימי ילדותי ונערותי - שבהם קלטה אזני את טריקת הדלת על חברותיי שהגיעו לביתי וזאת כדי  שחלילה לא יכנסו לקודש הקודשים - הוא החדר בו פרטתי על הכלי -   שמא  יפריעו לאימון המרומם על הפסנתר. לאור הזכרונות החלטתי שלא אגלוש לשוליים המסוכנים האלה. 
 
כי זאת עליכם לדעת:
בתגובה להחלטות החד צדדיות של הורי על חסימת דרכן של החברות בדלת, העזתי  והודעתי גם אני - באופן חד-צדדי - למורה, שאני מפסיקה ללמוד אצלה ואין זה מעניני שאבא התחייב לשלם עד סוף השנה. זו היתה תגובה מרדנית מלווה בחרדה לא קטנה. אלא שסדר העדיפויות של בת הנעורים באותה העת היה אחר. למותר לציין שהרסתי את חלומותיה של אמי לגבי עתידי ולא זכתה לראותני כ"פסנתרנית" או מינימום "מורה לפסנתר".
מאבק האיתנים לא נעזר בתקופה ההיא בעצות פסיכולוגיות או במורה יועצת....
וכך קרה שכפעולת תגמול, לא ניגשתי לפסנתר במשך שנים רבות.
 
                    
 
רק בחלוף עשור לתגובה האימפולסיבית חזרתי לאט ובהיסוס לפסנתר. גיליתי שאני מקרטעת עליו. המאמצים להטיב את ריקוד האצבעות על הקלידים הוכתר בהצלחה חלקית. "פסנתרנית" אמנם כבר לא הייתי אבל הנגינה הטיבה עמי בתקופות השונות והצלילים המקסימים לאוזן הביאו לשלוות נפש, לסיפוק ולתענוג בעיתות פנאי.
 
אילוץ ונסיבות מסויימות קטעו את התהליך המוסיקאלי הזה לפני שנים מספר.
בשנתיים האחרונות מתאמן עליו הבן הצעיר במסגרת לימודי המוסיקה שלו ויש בכך נחמה פורתא בעבורי וללא ספק גם בעבור הפסנתר.
 
 
ותודה לדיונה שבעקבות הרשומה שלה על "הפסנתר שנדם" עלו הזכרונות וכתבתי רשומה זו.  הלינק לכתבה של דיונה:
 
http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1598415
 
  
 
 
 
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

30 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אנימו אלא אם צויין אחרת