00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

ההונגריה לועסת גת

08/12/2009

אני למודת מיזנטרופיה מילדות. אמי היפה טוסקה שנאה לארח אנשים בביתינו, ולמעשה לא הכניסה אף אדם שדפק בדלת מבלי שידעה על בואו מראש (ואם הודיעו לה מראש היא התחזתה לחולה). בקיצור, עם השמע הדפיקה הנוראה ידענו גם אבא וגם אנו הילדים שצריך להיות בשקט גמור עד שהפולש יתרחק. יתכן שבצעירותו אבא ניסה להתנגד למנהג זה, כי אוהב אדם היה ביסודו, אבל שנים רבות עם טוסקה חינכו אותו. אני וטומי`קה אחי היינו מדי פעם פורצים בצחוק חנוק, ואז היתה טוסקה מפליקה לנו, עד שלמדנו שלצחוק זה כואב.

 

בימים ההם בעיירה שלנו הדלתות היו פשוטות לחלוטין. גם עינית הצצה לא היתה בהן. לעומת זאת היה חור מנעול ענק, עם מפתח גדול בהתאם. אמא נהגה להוציא את המפתח אחרי שנעלה את הדלת מבפנים, שמא יעלה בדעתו של מי מהמבקרים להציץ בחור. אם הוא יראה מפתח – הוא ידע שאנו בבית. מצד שני, כאשר המפתח הוצא היה סיכוי שהאורח יציץ פנימה ויוכל לצפות בנפשות הפועלות.

 

כמובן נבנו אסטרטגיות שונות כדי למנוע את זה. היינו צריכים להתגודד בפינה מסויימת של הבית, שעין המציץ לא תשזוף אותנו.

 

לעיתים הבא היה עקשן במיוחד. אם הוא דפק יותר מכפי שהנימוס מחייב, אמא היתה מסתקרנת מיהו החצוף שלא מרפה. אז היתה מתכופפת ומציצה דרך חור המנעול. מטבע הדברים, מול החור עמד מפתח מכנסיו של הנישום. אמא היתה מיד מזהה את הבא. בבגרותי תהיתי איך בדיוק היא ידעה.

 

זכור במיוחד הביקור של דודי מנדי, שגר במרחק נסיעה של שעתיים מביתינו. הוא דפק בדלת (האם הזכרתי שאז לא היה פעמון?) אנחנו נכנסנו לכוננות ביקור, כל אחד תפס את מקומו הקבוע, אבא קרא ב"אוי קלט" וציפור לא צייץ.

 

והוא דפק ודפק. ודפק. טוסקה רכנה בשקט לעבר חור המנעול. ואז – שוד ושבר – היא הסתכלה ישר באישונו של דודי מנדי, שאז החליט גם הוא לבדוק מה העניינים. אמא נרתעה בבהלה מן הדלת ועמדה מתנשפת ושותקת. שאז אמר מנדי: “טוסקה, אני ראיתי את העין שלך!” היא ענתה: “לא נכון, זאת היתה העין של טיבי!” ובכך העבירה את האחריות אל אבא, שלא היה אשם בכלום. אבא נפגע מהטלת האשם, מה גם שהדוד מנדי היה אחיו, ואז הוא קרא במועקתו: “סליחה, אני בכלל לא בבית!”

 

הבנתי היטב שההתנהלות הזאת היא לא בדיוק נורמלית, אם לנקוט לשון המעטה. החלטתי כי בביתי, לכשיקום, הדברים יהיו שונים.

 

אך הם לא היו שונים. כי כל מיני זרים שאין לי כל עניין בהם היו מתדפקים על הדלת. מוכרי שטיחים, מקבצי נדבות, מתרימי תרומות, שכנים שרצו ללוות ביצה. מהר מאד הבנתי, מה מאד צדקה טוסקה אמי. הדלת נפתחה רק למוזמנים, ודאגתי שלא יהיו מוזמנים.

 

באחד הימים נשמע צלצול בדלתי. הייתי לבד בבית, לא לבושה במיוחד, וישבתי על הספה שאננה לגמרי בלי שום כוונה לענות. ואז סמר שערי: נזכרתי שרגע לפני הוצאתי ארגז קרטון אל מחוץ לדלת ולא נעלתי אותה!

 

עכשיו, תאמינו או לא, יש כאלה שאם לא פותחים להם, הם ממש לוחצים על ידית הדלת!כאילו מה? בכוח?!

 

קמתי מהר והטלתי את כל כובד משקלי על הדלת. האם הוא ינסה?

 

הוא ניסה. בתחילה עוד החזקתי מעמד. אבל האיש היה חזק. אני דחפתי מכאן והוא דחף משם. הדלת נפתחה מעט, אך אני הצלחתי לטרוק. וכך נלחמנו כאשר הדלת נפתחת מעט ונטרקת שוב. התפוצצתי מכעס. ואז צווחתי לפולש: “אתה לא מבין שאני לא בבית?!”

 

"אה, אז למה לא אמרת?”, אמר והלך.

 

עכשיו ברור שלא היו לי כל יחסי שכנות. אני לא הכרתי אותם אפילו במראה. כאשר ראיתי בלוח המודעות כי הועד יבוא בערב לקבל תשלום, פתחתי את הדלת לאשה נחמדה ושאלתי איפה היא גרה בבניין. היא אמרה לי "אני גרה מולך כבר שבע שנים".

 

הבית שלי שיווע לשיפוץ. הזמנתי בעלי מקצוע מכל הסוגים. ידוע הוא כי בזמן שיפוצים הדלת הראשית פתוחה לרווחה. זה היה נורא. הרגשתי מחוללת. כל עובר ושב הציץ לי במעיים.

 

ואז הכרתי שכנה חדשה, שגרה בקומה שלי שש עשרה שנה. זאת היתה נירית, שהחלה להשקות אותי ואת פועלי בקפה שחור, כיבדה אותי בעוגיות, והיתה נחמדה במיוחד. השיפוצים ארכו מספר שבועות ונירית נכנסה הרבה לבית, ולבסוף נכנסה לי ללב. התיידדנו. בפעם הראשונה בחיי היתה לי שכנה שאפשר היה ללוות ממנה ביצה (מאליו מובן שהיא התחילה).

 

נירית היא בת למשפחה תימנית ענפה שמתגוררת ברחובות. נירית מרבה לבקר את קרוביה ומספרת לנו על בילוייה איתם. מסתבר שאמא של נירית מגדלת בחצרה גת, ובני המשפחה לועסים להנאתם.

 

מימי נעורי אני פוחדת פחד מוות מכל דבר דמוי סם, מפני שהונגריה גאה לא מרשה לעצמה לאבד שליטה. אבל לפי סיפוריה של נירית, הגת עושה מצב רוח טוב ותו לא. ואני נורא רוצה מצב רוח טוב, שחשתי לאחרונה כמדומני ב 1988 בספטמבר.

 

נירית הבטיחה כי כאשר יהיה "בציר" טוב היא תביא לי עלי גת. בינתיים כבר נכנסתי ל"מוד" של דברים אסורים. הוצאתי מן המחסן את הנרגילה של בני יונתן, ויונתן הביא לי טבק בריח תפוח ולימד אותי לעשן. נחמד, לא משהו.

 

וסוף סוף נירית הביאה את הגת. הוא היה עטוף בניר חום, שנארז בניילון. הרגשתי מה זה נועזת. לעסתי גת כל הערב. לא הרגשתי כלום. למחרת הלנתי אצל נירית כי הגת לא משפיע. מאחר שהיא עצמה אינה בין הלועסים, היא התייעצה עם אמה. אמא אמרה שחשים בהשפעה רק לאחר מספר נסיונות. מאז לעסתי גת כל היום.

 

בני יונתן וחברתו, שכבר גרו ביחד, החליטו להתחתן. הדבר חייב מפגש הורים משני הצדדים, מהצד שלהם היתה משפחה תרבותית ונורמלית, ומהצד של יונתן הייתי אני. ידעתי כי לצורך המפגש אני אעשה כל מאמץ להיראות שפויה, אוהבת אדם ומארחת למופת. תכננתי מה ללבוש, תכננתי מה לקנות לכיבוד (כי בישול שלי יכול לקלקל את האוירה, שלא לומר הקיבה). בקצור, מחשבות רבות היו בלב אישה.

 

יום אחד צלצל יונתן מלמטה ואמר "אני עולה". ברור שלילדים שלי יש כניסה הביתה, לא משנה באיזה מצב צבירה אהיה.

 

ןזה מצב הצבירה שהייתי בו: לבשתי חלוק ישן שחסרו בו שני כפתורים בבטן. הבית נראה סדום ועמורה, ואני לעסתי גת.

 

כאשר פתחתי את הדלת ליונתן, ראיתי את חברתו כרמית וזוג הוריה ההדורים שהיו במקרה בעיר והחליטו להכיר את המחותנת.

 

המחותנת – אני – חייכתי בשיני השחורות מהגת, וכשברכתי אותם לשלום ירקתי לעברם זרזיפים ירקרקים של רוק מר. ומאחורי עמדה הנרגילה.

 

והם בכל זאת התחתנו.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

48 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת