00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

rachely111

כמה גולשים בבלוג שלי
הצגת מספר הגולשים באתר
הערת המחברת !

כל התמונות ברשומותיי ובשיריי

הן לא שלי הן מהאינטרנט ומגוגל,

 למעט ציוריי ותמונותיי שציינתי. 

בית מספר 47

הנה כפר הולדתי, אני כבר רואה אותו, עוד מעט הרכבת תעצור ואני ארד.
שלוש שעות אני ברכבת הזו, ושעתיים המתנתי ברציף, אמרו שכבר כמעט אין נוסעים רבים לשם, והרכבת לא נוסעת כל יום.
אני מפשפש בכיס מעילי, המכתב עדיין שם, אני נזהר לא לקפל אותו יותר מדי, כדי שתהיה לו צורה מכובדת, כי זה מאד חשוב.
יש לי גם מפת הכפר והבית מסומן בחץ, ושביל הגישה כמובן, ומספר הבית הוא 47, גם אני בן 47, איזו מקריות.
הרכבת החלה להאיט, ואני מביט בכל הסביבה וגופי נעשה חידודים חידודים, ופתאום הכל חוזר אלי.
 
אנחנו גרנו בבית על גבעה בקצה הכפר שמספרו היה 13, אבא עבד בדואר ואמא הייתה עקרת בית, ואם לחמישה ילדים, ארבע בנות ובן, וכמובן אני הייתי הצעיר שכל כך יחלו לו.
אבא הכיר את כל אנשי הכפר בגלל המכתבים והחבילות שהגיעו, וכל חבילה סיפור משלה.
אני זוכר את אדריאן הגיבן שגר בבית ישן, לבדו, והיה מקבל חבילות מסתוריות ממישהו מהעיר, אף פעם לא ידענו מה שלחו לו.
ורינה היפה שהיתה מסתובבת בכפר בנעלי עקב וחצאית מתנפנפת, וכולם היו מביטים בה בערגה, עד שהתחתנה עם רופא הכפר.
ואני עוד זוכר את האשה שעבדה במכולת דינה הדתיה עם הפיאה, לא היו לה ילדים, והיא כל כך אהבה אותי, ותמיד שהייתי הולך למכולת לקנות לאמא מצרכים, היא הייתה דוחפת לי ממתק לכיס וקורצת לי, לפעמים היא הייתה מזמינה אותי לארוחה ואני הייתי עוזר לה קצת בבית בדברים שהיו קשים לה.
בעלה היה עובד בעיר ותמיד אמרו שהוא מביא לה הרבה כסף, אבל מעולם לא ראינו שהם עשו משהו עם הכסף,  הם כל הזמן אמרו שיהיה להם ילד יתנו לו כל מה שהוא ירצה.
 
הרכבת האטה לגמרי ועוד מעט יפתחו הדלתות וכולם ידחפו החוצה, שלוש שעות ישבו בשקט וכשצריך לרדת הם ממהרים.
חריקת הבלמים נשמעה חזק והרכבת נעצרה סופית, הדלתות עדיין סגורות אבל כולם כבר קמו והתקרבו אליהם, אני עדיין נשארתי במקומי, אני לא ממהר.
אני לא אוהב להדחף.
במושבי, אני מביט מחלון הרכבת, ורואה את הרציף הישן, שכלל לא חודש, מעט אנשים יושבים על ספסל וממיתינים לרכבת.
איש בגיל העמידה וארבע גברות גם לא צעירות במיוחד, כולם יושבים חוץ מאחת שעומדת ורוקעת ברגלה בחוסר סבלנות.
דלתות הרכבת נפתחו וכולם נהרו החוצה, אני קמתי לאיטי, מתקרב לדלת, ופתאום פונה אלי ילד ואומר לי "איש נפל לך מכתב, זה שלך .", הוא מנפנף לי במעטפה חומה ומושיט לי אותה, אני חוטף אותה במהירות ומודה לו ופונה לדלת הרכבת לרדת, את המעטפה הפעם אני מכניס לכיס המעיל הפנימי שלי, מה שיותר בטוח.
 
ברציף אני לא כל כך זוכר לאיזה צד לפנות,פתאום הכל התבלבל לי, ניגשתי לגברת חסרת הסבלנות ושאלתי אותה, "התוכלי לעזור לי,אני מחפש בית מספר 47 ברחוב הורדים?", "מה יש לך בבית זה, אף אחד לא שייך לו", ושוב רקעה ברגלה וסימנה לי בידה לצד ימין ופנתה לעלות לרכבת.
 
אני התחלתי צועד לצד ימין, הרחובות כמעט שוממים מאדם, הבתים ישנים והחנויות עם חלונות הראווה שלהם דהויים ולא מושכים את העיין.
הנה החנות של הסנדלר, יצחק, אני נעצר להביט קצת ופתאום יוצא אדם זקן עם מקטרת בפה ומטאטא ביד, ומוציא את הפסולת מהחנות החוצה ומערים אותה מאחורי החנות, אני נשאר במקומי מביט בו והוא מביט בי, אני אוזר אומץ ושואל "אתה יצחק הסנדלר ?", הוא מביט בי דקה ארוכה, ושואל," ומי אתה?", "אני בנו של שמואל הדוור" עניתי, והאיש עמד על מקומו כלא מאמין, "אמרו לי שעזבת את הארץ לתמיד והתחתנת עם גויה שעבדה בקיבוץ בצפון הארץ, והיא עשירה מאד", זיעה הציפה את גופי, ונאלצתי להוריד את המעיל ולהחזיק אותו ביד, "לא בדיוק, התחתנתי עם גויה ואחר כך התגרשתי, היא לקחה את כל כספי, ואני חושב לחזור לארץ לתמיד".
האיש הסתכל עליי ועשה תנועה עם היד ונכנס לחנות. אני המשכתי בדרכי.
 
אני זוכר את אמא לוקחת את הנעליים שלנו אליו לתיקון, והייתה מתמקחת איתו על המחיר, והוא היה צועק עם המקטרת בפה ולא מסכים להוריד מהמחיר. איש רע, הייתי חושב עליו ושונא אותו, וגם עכשיו אני שונא אותו.
אמא הייתה כועסת מכניסה יד אחת לכיס שמלתה, ויד שניה אוחזת בי חזק כדי שלא אברח לשחק עם הילדים של יוחאי, יוחאי הוא בעל החנות השניה ליד יצחק, חנות צעצועים, והייתי משחק עם הבת שלו שהייתה לוקחת כמה צעצועים משם ומתחבאת מאחורי החנות.
 
המשכתי בדרך , הרחוב התעקל כמה עיקולים, המדרכה בצד הדרך ,בחלקה הייתה שבורה וחסרה כמה מרצפות, דילגתי מעליהם כמו פעם ששיחקנו קלס, כל כך אהבתי את המשחק הזה, ולא הייתי רוצה לחזור הבייתה עד שעות החשכה.
 
לקראת סוף הרחוב נתגלתה לעיניי הגבעה שביתנו היה ממוקם עליה, החשתי צעדיי, ליבי דפק בחוזקה, והמעיל שלי נפל ודרכתי עליו, מהר הרמתי אותו ובדקתי שהמעטפה עדיין נמצאת בכיס הפנימי.
הגעתי לבית, הכל נשאר אותו הדבר מאז שעזבו הוריי לעיר, הוא לא שופץ אפילו, הגינה מוזנחת והכל שקט כאילו אין נפש חיה בו.
אני מביט למעלה ופתאום רואה שמספר הבית שונה, מ-13 ל-47, לרגע לא הבנתי למה, התחלתי לצעוד לעבר הבית הפינתי לראות באיזה רחוב אני, עברתי על פני ביתם של שכננו שמודעת אבל תלויה על השער, זבולון האבא והסבא, הלך לעולמו, כולם נעלמים לאט לאט, ואני כבר לא מכיר אף אחד.
הגעתי לבית הפינתי וקראתי את הכתוב, "רחוב הורדים", מה זה? אני שואל את עצמי, ומתחיל לצעוד חזרה לבית.
 
אני דופק בדלת, רחש קל נשמע, כמו מישהו מדדה אל עבר הדלת, איש נמוך קומה, מזוקן ומקופף, פותח לי את הדלת ומזמין אותי להכנס פנימה.
בפנים כמעט לא שונה דבר, רק הרהיטים לא שלנו, אני יושב על הספה ומוציא את המעטפה, האיש מביט בי ואומר,"אני הזמנתי אותך היום, כפי שאתה יודע דינה הייתה ערירית ללא משפחת והפקידה בידי צוואה", עיניי נפערו לרווחה ואוזניי הזדקפו, דינה עברה לגור בביתנו, למה לא הבנתי,שזאת הסיבה ששונה המספר, והוא המשיך, "היא מאד אהבה אותך וראתה בך כבנה ", הדם בעורקיי געש בגלים גבוהים ופניי התאדמו, הוא החזיק במעטפה גדולה, הכניס את ידו והוציא דף נייר והתחיל לקרוא את שדינה פירטה, עד כמה אהבה אותי.
 
האיש הגוץ המשיך לקרוא כשבעיניו משקפיים עבות מתחלקות לו לאט לאט על אפו, " דינה לא וויתרה, היא מאד רצתה בן, ובסודי סודות  נכנסה להריון ויצאה מהכפר עד הלידה, היא פנתה להוריך וביקשה שיגדלו אותך כאילו בנם כי באותה עת אימך ילדה ילד מת, והם הסכימו לאמץ אותך. לכן כבנה הביולוגי היא מורישה לך את כל הונה, הבית, המכולת, והכספים הרבים שהיו לה ואף פעם לא ביזבזה", התאבנתי מרוב הפתעה, דינה היא אמא שלי, וכל השנים האלה לא ידעתי.
 
עברו דקות מספר וצהלת שמחה חרישית נפלטה מגרוני, רציתי כבר לחטוף את הנייר ולרוץ לבנק, שהרי כספים אלו יסדרו לי מחדש את כל החיים בלי חובות, אבל האיש המשיך לקרוא באותה איטיות כמו שהוא דידה לדלת.
 
" דינה עוד הוסיפה פיסקה אחת, שאת כל זה תוכל לממש רק אם נישארת יהודי עד זמן קריאת הצוואה".
 
עיניי התמלאו בדמעות, ראשי היה סחרחר עליי, ידיי רעדו והמעטפה נפלה למרגלותיי.
 
 
רחלי
2005   
 
 
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

28 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
מפת מבקרים
דגלי מדינות שמבקרים
free counters
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rachely111 אלא אם צויין אחרת