44
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

הייתה אחת ה`

[1]

כשעלינו לכתה ה`, עברנו כולנו מבית הספר באפרידר לבית הספר החדש בברנע. הילדים של משפרי הדיור מרחוב הטייסים, ילדי העולים מרחוב בר כוכבא, ילדי שיכון צבא קבע בברנע למעלה, הילדים מהוילות. משלוש כיתות ד` בבית הספר באפרידר, התקבצנו כל ילדי ברנע לכיתה ה` גדולה אחת. הצטרפו אלינו ילדים שעברו לברנע רק בקיץ האחרון, שלא למדו איתנו בשנה שעברה בבית הספר באפרידר. שניים מהם למדו בבית הספר שניהל אבא. ה` הייתה אחת מהם, עופר היה השני. במהרה נודע לי היכן ה` גרה. היא גרה בפנטהאוז של אחד משני בנייני הענק שצמחו בברנע למעלה, סמוך לשיכון צבא קבע.

בית הספר עוד היה בשלבי בנייה והתארגנות. לא היה לנו חשמל בכיתה, החצר החולית הייתה זרועה פסולת בניין, כדורגל שיחקנו במגרש החניה המאולתר, בין המכוניות. בתחילת שנת הלימודים לא היה עדיין שם לבית הספר, וגם תלבושת ספורט תקנית לא הייתה. לפיכך, ניתנה לנו הוראה לבוא בתלבושות הספורט מהשנה שעברה. כולנו לבשנו לשיעורי ההתעמלות את התלבושת הירוקה-צהובה של בית הספר באפרידר, וה` לבשה את התלבושת הכחולה לבנה של בית הספר שניהל אבא. בשונה מרוב תלמידיו של אבא, ה` מעולם לא אמרה על אבא שלי מילה רעה ולא לגלגה עליו באוזניי. אלמלא תלבושת הספורט, אולי לא הייתי יודע ששם למדה.

כך אני זוכר אותה לראשונה: גופיה לבנה עם סמל כחול, מכנסי התעמלות כחולים, שיער שחור ארוך חלק עם שביל באמצע, עור פנים לבן וקצת מחוטט, אף קטן עגלולי בקצהו, עיניים קטנות חומות כהות, ובהן בת צחוק שמתכתבת עם זויות השפתיים הדקות. כאשר הרצינה, הצטופפו גביניה, ובסנטרה התהוותה גומת חן קטנה ועגולה. היא לא הייתה מאד יפה, אבל היה משהו מאד מעודן ואלגנטי בהתנהלות שלה. טון הדיבור, שפת הגוף, המבט בעיניים.

נדמה לי שזה היה ביום ההורים הראשון של כיתה ה`, כשראיתי את אמא של ה` ויכולתי לראות מאיפה ירשה ה` את העידון והאלגנטיות. ה` הייתה בתה הבכורה, והיה לה עוד בן בכיתה א`. גם אמא שלה לא הייתה איזו יפהפיה עוצרת נשימה, אבל ניכר היה שהיא חושבת עצמה לכזו. שיערה המאפיר היה גזוז בתספורת נערית וחשף עורף דק ושזוף. היא הייתה לבושה ברישול אלגנטי. קולה היה רך ומאנפף. היא צחקקה בקוקטיות עם ההורים האחרים, שנראו מהוהים ובלויים ביחס אליה. לימים הבנתי, שכך מתנהג הורה שמצפה לשמוע מהמורה רק דברים טובים על ילדיו.

היה ברור שה` תלמידה טובה, למרות שהיא לא דיברה הרבה בשיעורים. גם בהפסקות היא לא נשמעה מצטווחת במסדרונות, ולא נראתה נדחפת למוקדי התרחשות ועניין. תמיד חביבה, תמיד מנומסת. היא לא הייתה חלק מהחבורה של קארין מלכת הכיתה, וגם לא מאלה שקראו על קארין תיגר. היא גם לא הייתה מהילדות הדחויות, אלו שהבנות מחרימות אותן והבנים מתעללים בהן. היא כאילו הייתה מעל כל זה. וזה הקסים אותי. אני זוכר, שבאותה שנה החלטתי שהגיע הזמן שאתאהב במישהי, והחלטתי שזו תהיה ה`. היא נראתה לי הכי מתאימה. ניסיתי לאלץ את עצמי להרהר בה ואפילו לכתוב עליה שירים, אבל זה לא תפס וירדתי מזה. לא שיתפתי אף אחד במחשבה הזו, גם לא את אלכס, וודאי לא את איציק.

אני הייתי בדיוק ההיפך ממנה. מדבר בלי סוף בשיעורים, בהרמת אצבע ובלעדיה, מנפנף בידיעותיי איפה שצריך ובעיקר איפה שלא, מתחצף למורים, עוקץ ומקנטר חברים לכיתה ותלמידים מכיתות אחרות, מסתבך עם הילדים שמוטב לא להסתבך איתם, מדבר גסויות, מחפש לעצמי מקום. יחסה של ה` אלי, שבתחילה היה אוהד וחביב, הלך ונהיה מסוייג עד עויין. היא התחילה להעיר לי על ההתנהגויות שלי ולנזוף בי על ההקנטות וההתגססויות, למרות שהן מעולם לא כוונו אליה. הידידות שהחלה מתהווה בינינו התחלפה בעוינות גלויה.

לקראת סוף כיתה ה` הודיעה לנו המחנכת שבשנה הבאה נתחלק לשתי כיתות ו`. היא בקשה מכל אחד לרשום על פתק שמות של שני ילדים שאיתם ירצה להיות בכיתה ושמות של שני ילדים שאיתם לא ירצה להיות. סיפרתי לאלכס שרשמתי את ה` ברשימה השניה. כנראה שמעו אותי, או שאלכס בעצמו הפיץ את זה, כי באותו יום שמעתי את קארין מספרת על זה לה`. "זה טוב מאד", הזדעקה ה`, "כי גם אני רשמתי שם אותו!".

[2]

ואכן, בכיתה ו` כבר למדנו בכיתות מקבילות, אבל בשיעורי חשבון ושפה צירפו את תלמידי שתי הכיתות וחילקו אותם מחדש להקבצות לפי יכולותיהם הלימודיות. ה` ואני שובצנו להקבצה א`, זו של התלמידים החזקים, ושם דווקא התחלנו להתידד. כשאני חושב על זה במבט לאחור, זה דווקא נראה לי הגיוני. נראה לי הגיוני שהכיתה הגדולה והרועשת הוציאה ממני את הצד הצעקני, הבדחני והקנטרני, את הניסיונות הפתטיים להצחיק את פרוספר מלך הכיתה, את ארון הטוען לכתר, ואת שאר הבנים הפופולאריים, שבחסדם קיוויתי לזכות. הבנים האלה לא הגיעו להקבצה א`, ולכן הגיוני להניח ששם יצאו ממני צדדים אחרים, צדדים אותם יכלה ה` להעריך ולחבב. היצירתיות שלי, הסקרנות שלי, הידענות שלי, וכן, גם ההומור שלי. אני בהחלט זוכר במעורפל כמה פעמים שהצלחתי להצחיק אותה. אני זוכר שהיא שוב הייתה נחמדה אלי.

וזה לא היה רק בין שנינו, באופן כללי זו הייתה תקופה של התקרבות בין הבנים והבנות, סיומו המאוחר של שלב החביון. אני זוכר איזה יום, צעדנו חזרה מבית הספר לרחוב הטייסים, ופרוספר הודיע לנו שזה לא עסק, אנחנו כבר לא תינוקות, אנחנו צריכים להפסיק להציק לבנות ולהתחיל להיות חברים שלהן. אולי לא אלה היו המלים שפרוספר השתמש בהן, אבל זה היה הרעיון, ורעיונות של פרוספר בדרך כלל יצאו אל הפועל. מסיבות יום ששי של הכיתה התחדשו לאחר הפסקה ארוכה. אבל, בעוד שבכיתה ה` הן היו התכנסויות מקריות ללא תוכן וללא סדר, עכשיו התוכן העיקרי שלהן היה התקרבות בין בנים לבנות. היו משחקי "בן לוקח בת" ו"אמת או חובה", היו תישאולים על רגשות אמיתיים או מדומים, שבהם נהגתי להצהיר שאני מחבב את ד`. לפעמים היו גם ריקודי שייק וסלואו.

ה` איחרה להצטרף לטרנד החדש. אולי חשבה שהמסיבות האלה הן לא לרמה שלה, היא הייתה בין הבנות המבוגרות בשנתון. כשכבר החלה לבוא אליהן, כבר לא היו בהן משחקי חברה ותישאולים, רק ריקודי שייק וסלואו. משום כך, איני זוכר ששאלו את ה` אי פעם את מי היא אוהבת, את מי היא מחבבת ואת מי היא מסמפטת. לו נשאלה וציינה שם של מישהו, אולי זה היה מפזר את המיסתורין שדרכו ראיתי אותה.

ה` הייתה מגיעה למסיבות עם חברה או שתיים, שכנות שלה מברנע למעלה, ונעמדת לפטפט איתן באחת מפינות החדר. היא הייתה מסבה את מבטה מהן רק כשהיו מתחילים להשמיע את אחת הבלאדות הקיטשיות שהיא אהבה. "איזה שיר, איזה שיר", הייתה קוראת בשמחה. במיוחד אהבה את הזמר היווני כבד הגוף והשעיר דמיס רוסוס, שלצלילי שיריו היינו רוקדים סלואו דקות ארוכות. כן, היה לה טעם זוועתי במוסיקה, אבל אהבתי לרקוד איתה סלואו. המגע שלה היה נעים, רך, שקט.

ולא רק במוסיקה, במסיבות הללו נחשף גם הטעם הזוועתי שלה בבגדים. היא נהגה להופיע אליהן בחולצות צווארון מפוספסות או משובצות, ובמכנסיים רחבים דמויי ג`ינס, שטשטשו את קוי המתאר של גופה. ודווקא היה לה גוף יפה. לא שופע מדי ולא צנום מדי. ראינו אותה בקיץ בים, ראינו אותה בגופיית ספורט, יכולנו להתרשם. גם בעניין הזה הייתה ה` במקום טוב באמצע, לא בולטת לכאן ולא לשם. מידותיה הבינוניות של ה` חסכו ממנה את תשומת הלב הבלתי נעימה שהייתה מנת חלקן של כמה בנות אחרות בגיל הזה, בנות שהקדימו או איחרו להתפתח. בכל זאת זכתה ה` שיודבק לה הכינוי הבלתי מחמיא "פרה".

זה קרה בבוקר חורפי אחד, לפני הצלצול הראשון. ישבנו על מדרגות האבן בשולי מגרש הכדורגל, ופרוספר בא מכיוון שער בית הספר, שוחק ומגחך. "סמאללה", קרא לעברנו, "ה` הסתפרה כמו פרה". ואכן, שיערה הארוך והחלק של ה` היה גזוז מעל הכתפיים, ומה שנשאר היה מפוזר סביב ראשה ללא סדר ושיטה. שיערתי שזו הייתה אמורה להיות תספורת מתוחכמת ושיקית. לא שאלתי את ה` מה פשר השינוי הזה. כנראה חשתי שמדובר בעניין טעון. מצד שני, גם לא הקנטתי אותה על כך. בשבועות שלאחר מכן, הרבה בנות בכיתה הלכו בעקבותיה והסתפרו קצר, אבל רק את ה` המשיכו לכנות בכינוי שנתן לה פרוספר.

אני זוכר את המסיבה שהייתה אצל ה` בבית, בפנטהאוז בברנע למעלה. אני לא זוכר בדיוק מה התקלקל שם, מה לא עבד. אולי הרמקולים היו חלשים מדי, אולי לא היו תקליטים לריקודים. אני זוכר את ה` עוברת בינינו ושואלת מה אנחנו רוצים לעשות. אני זוכר את אבא שלה מושך כורסא ומדגים לנו איך הוא עושה עמידת ידיים על מסעדיה. הוא נראה קצת בוק, אבא שלה. גבר ארוך וגרום עם שפם שחור, רק כובע טמבל היה חסר לו. מישהו החליף תקליט, ופתאום אבא ואמא שלה יצאו במחול, כאילו היו בחתונה ולא במסיבת הכיתה של הבת שלהם.

הפצצה המתקתקת לא איחרה להתפוצץ. למופרעים של הכיתה נמאס לשבת ולא לעשות כלום, והם התחילו להפוך את הבית ולפזר את הכיבוד לכל עבר. לא עבר זמן רב, והתחילה זרימה החוצה. איציק, שאמא שלו הייתה בוועד הכיתה, סיפר לי שאמא של ה` הרימה טלפונים לכמה אימהות ואמרה להן שזו בושה וחרפה למחנכת שלנו, שככה אנחנו מתנהגים. איציק היה גם זה שסיפר לי, שאמא של ה` ברחה פעם עם גבר אחר, שאבא שלה בא אחריהם והתחנן לה שתחזור אליו, ושהיא חזרה.

[3]

בכיתה ז` ובכיתה ח` ירד מעמדי החברתי לשפל חסר תקדים. נשארתי בלי חברים. אלכס מאס בבית הספר החדש בברנע, וההורים שלו תיחמנו משהו בעיריה כדי להחזיר אותו לבית הספר באפרידר. עם איציק רבתי, לא זוכר בדיוק על מה. הנסיונות הנואשים שלי למצוא חן בעיני הבנים הפופולאריים לא עלו יפה. הדרך היחידה אל ליבם הייתה להצטיין בספורט, ואני לא הצטיינתי בזה, לא משנה כמה התאמנתי וניסיתי. דרך אחרת לזכות מהם בתשומת לב ובכבוד הייתה ליטול חלק בקטטות, להפגין בהן כח פיזי ונכונות להיפצע. גם זה לא בדיוק היה הקטע שלי. לחובתי נרשמה גם עובדת היותי צעיר בשנה מכולם.

המקום היחיד שנותר לי היה המקום של הליצן, זה שצוחקים מהשטויות שלו, ואם הוא מגזים, מיישרים אותו בכמה כאפות. יש היום ביטוי כזה, "ילד כאפות", שמקורו בסצנת הסטנד אפ הצומחת בישראל. אני הייתי ילד כאפות, ולא, זה לא היה מצחיק. אבות יקרים וטובים, זכרו לבדוק מפעם לפעם שהבן שלכם אינו מבודד בכיתה שלו. אם גיליתם שהוא מבודד, אל תכעסו עליו ואל תאשימו אותו. אימרו לו שזו לא אשמתו, אימרו לו שאתם איתו ובעדו, לא משנה מה. אימרו לו שאתם מצטערים שעכשיו קשה לו, אבל שידע שזה לא יישאר ככה לתמיד.

[4]

כשאני מדפדף עכשיו בזכרונות שלי מאותה תקופה, הנחמדויות הקטנות של ה` כלפיי מנצנצות בהם כמו נרות קטנים בחשיכה. אני זוכר אותה מחייכת אלי כשאנחנו נפגשים במסדרון, אני זוכר אותה יוזמת שיחות קטנות של סתם, אני זוכר אותה צוחקת מהבדיחות שלי. אני זוכר אותה באה ומתיישבת לידי על מדרגות האבן שתחמו את המגרש המרוצף הפתוח, ששם התקיימו תחרויות כדורסל וכדורגל בין הספורטאים המצטיינים של כל הכיתות. לא התחרויות ענייינה אותה. אני עניינתי אותה.

אני זוכר את המסיבה ההיא אצל סיגי, שבה שמתי לב לתופעה מוזרה. אני ניגש לאיזו בת ומזמין אותה לרקוד, היא מסרבת, ואחר כך היא קמה לרקוד עם בן אחר. אני ניגש לעוד אחת, שוב נתקל בסירוב. ואז אני מגיע לה`, והיא נעתרת. השיר מסתיים, אנחנו נפרדים, ואני חוזר לחיפושים. סירוב, עוד סירוב, עוד סירוב, ורק ה` מסכימה לרקוד אתי כרגיל. לא זוכר כמה סיבובים כאלה היו עד שהבנתי שיש כאן איזושהי התארגנות נגדי. כשהבנתי, מיהרתי לעזוב את המסיבה. הלכתי הביתה ללקק לבדי את הפצעים.

אף פעם לא דיברתי על זה עם אף אחד. כמה שנים אחר כך, אלכס סיפר לי שאצלם בבית הספר באפרידר הם עשו תרגיל כזה לילד שלא רצו בו. לא אמרתי לו שגם לי עשו את זה. התביישתי, לא רציתי שיידע. גם עם ה` לא דיברתי על זה. לא שאלתי אותה מה היא ידעה על החרם, לא הודיתי לה על שלא שיתפה איתו פעולה. עד היום איני יודע מדוע היא לא שיתפה איתו פעולה, ואם נאלצה לשלם על כך מחירים. אינני יודע גם ממה נבעו הנחמדויות הקטנות יותר כלפיי. האם היא חיבבה אותי כמו שנערה מחבבת נער, או שהיא פשוט ריחמה עלי.

[5]

בחודשים האחרונים של כיתה ח` באו אלינו לבית הספר בחור ובחורה חביבים למראה, והזמינו אותנו להצטרף לשומר הצעיר, לקבוצה חדשה שיקימו בשבילנו. איציק, שבינתיים השלים איתי, שכנע אותי שנלך. ההורים שלו היו פעם בקיבוץ של השומר הצעיר, כמו גם הוריי. גם ה` הצטרפה. היינו כעשרה חניכים וחניכות בקבוצה של בית הספר שלנו.

אהבתי להיות בשומר הצעיר. לא היו שם כל המסדרים ותרגילי הסדר שהיו בצופים. בטיולים, לא הייתה כל ההתעסקות המעצבנת באוהלי סיירים ובבניית מתקנים מסנאדות. המשחקים היו משחקי חברה משעשעים, שלא דרשו כושר גופני משופר. גם הכיוון הפוליטי של התנועה והדעות שביטאו המדריכים היו לרוחי. כמו עם כל דבר שעשיתי בתחילת חיי, גם עם זה הלכתי עד הסוף. נהייתי שמוצניק פנאט.

חשוב לי להדגיש, שלא התנועה היא שעיצבה את השקפותיי הפוליטיות. כבר בבית חינכו אותנו לערכים של תנועת העבודה, ואני לקחתי את זה רחוק יותר אחרי שנחשפתי לשבועון "העולם הזה". אימצתי משם את כל הסיסמאות הרומנטיות בזכות השלום בין העמים, האחווה בין בני אדם, והחופש מדיכוי. אימצתי גם את הסגנון הציני של השבועון, סגנון שנראה לי מתוחכם וראוי במיוחד לבחור מתוחכם ומשכיל כמוני. במיוחד הרביתי להתבטא בגנות הכפייה הדתית, בה ראיתי את הגורם לכך שאפשרויות הבילוי שלנו בימי ששי באשקלון היו כה מצומצמות. את דעותיי הנחרצות הבעתי בשיחות שהתקיימו בכיתה, ועכשיו גם באלה שהתקיימו מפעם לפעם בתנועה.

אני חושב שאני יכול להבין מה היה מקור פרץ הציניות האינטלקטואלית הזה, על מה הוא בא להגן ואיזה צורך הוא בא למלא. צר לי על הנער ההוא, שבחר בעמדת הצעיר הזועם לאחר שהבין כי עמדת הליצן מזיקה לו, ושעמדת הבן הטוב והאהוב ממילא אינה רלבנטית בשבילו. לתומו חשב, שפוזת המשורר המקולל תביא לו אהבה, כמו שקרה לכמה מגיבורי הרומאנים שקרא.

התבטאויותיי לא הביאו את קץ המלחמות, גם לא שמו סוף לדיכוי ולניצול. אבל, הן הביאו עוינות מחודשת לקשר שלי עם ה`. ה` הייתה בכיתה המקבילה, לכן רק בתנועה יצא לה לשמוע את משנתי הסדורה. בהיותה בחורה סנטימנטלית עם נטייה לקיטש, השקפותיי לא מצאו חן בעיניה כלל וכלל, גם לא הסגנון הציני שנקטתי. שוב ושוב הביעה את מורת רוחה מהם, מה שרק ליבה את נחישותי להוכיח לה שהיא טועה, ושדעותיה מיושנות וריאקציוניות. לא זוכר בדיוק מלים ומשפטים שאמרתי לה, וודאי לא הלעגתי עליה בגלוי כמו שעשיתי עם ג`, אבל אני מניח שלא הייתי כל כך נחמד. בסוף כיתה ח` היה לנו מסע של ארבעה ימים להרי ירושלים עם חניכי השומר הצעיר מכל הארץ. לאורך ארבעת ימי המסע הזה, ה` כבר לא דיברה אתי בכלל.

[6]

בסוף כיתה ח` בחרנו כולנו להיכן נמשיך מבית הספר היסודי. אלה שהלך להם בלימודים, כמו עופר, כמו אלכס וכמוני, היה ברור שילכו לתיכון העיוני. תלמידים חלשים יותר התלבטו בין בית הספר המקצועי אורט לבין בית הספר החקלאי כפר סילבר. בית הספר אורט היה מבנה בטון מאיים, שתלמידיו נראו תמיד קצת עייפים ומובסים. לכפר סילבר, לעומת זאת, יצאו מוניטין של מקום פרוע ברוח הסיקסטיז, שאפשר להעביר בו בכייף ארבע שנים ולצאת עם תעודה ביד. איציק הלך לכפר סילבר, וגם פרוספר. ה` הפילה תדהמה על כולנו כשהודיעה שתלך ללמוד במגמת אלקטרוניקה של אורט.

איני יודע עד היום מה דחף אותה לשם, והניחוש שלי הוא שאולי זה קשור למערכת היחסים שלה עם הוריה. אולי ניסתה להוכיח משהו למישהו. בארבע שנות הכרותי עימה, היא מעולם לא גילתה עניין במדע או בטכנולוגיה. בית הספר אורט גבל בתיכון העיוני שלנו, ובימים הראשונים של כיתה ט` עוד ראיתי אותה באה בהפסקה הגדולה לפגוש חברות שלה שלמדו בתיכון. לאט לאט חדלה גם מזה. לפעולות בשומר הצעיר היא הפסיקה לבוא, ושמעתי מישהי מהקבוצה אומרת שאולי זה משום שדורון כבר לא המדריך שלנו. דורון וליאורה היו המדריכים החביבים שלנו בכיתה ח`.

עברה שנה, עוד כמה חודשים עברו, אנחנו כבר בכיתה י`. מישהי מהבנות מודיעה לי, שמתארגן מפגש שכבה של בוגרים מבית הספר היסודי שלנו. אולי זה היה בזמן השביתה הגדולה של המורים העל יסודיים בחורף של שנת תשל"ט, כי אין לי הסבר אחר לכך שאנחנו שבתנו מלימודים ותלמידי היסודי לא. זה גם מסביר מדוע טרחתי לבוא, למרות שלא היו לי געגועים גדולים לבית הספר היסודי: פשוט לא היה משהו יותר טוב לעשות.

המפגש התקיים במגרש הספורט של בית הספר. כשבאתי לשם, האטרקציה המרכזית כבר הייתה בעיצומה: משחק כדורסל בין בנות השכבה שלנו ונבחרת הבנות של בית הספר היסודי. התיישבתי על מושב האבן וצפיתי כיצד שתי הקבוצות מתרוצצות על המגרש הלוך ושוב, בלי לקלוע כמעט אף סל אחד. גם ה` הייתה ביניהן, למרות שמעולם לא הייתה ספורטאית בולטת. לבסוף נשמע הצלצול לסיום ההפסקה. תלמידות היסודי נעלמו לכיתות, ונשארנו רק אנחנו בחוץ. ה` באה והתיישבה לידי, כמו בימים עברו. אחיה הקטן עוד הספיק לעבור לידינו ולהטיח בה בכעס שהיא שיחקה כמו פרה. "תודה רבה לך", הפטירה ה` לעברו, "באמת תודה רבה".

החוצפן הקטן נתן לנו משהו להתחיל לדבר עליו. עשינו קצת סמולטוק. לא זוכר על מה דיברנו, אבל אני זוכר שזו הייתה שיחה נעימה. עובדה, שאחרי שחזרתי הביתה, בא לי פתאום הרעיון לצלצל אליה ולהזמין אותה לסרט. בכל זאת היא באה והתיישבה לידי, זה בטח אומר משהו. פתחתי את מדריך הטלפונים, מצאתי את המספר וחייגתי. ה` נשמעה מופתעת לשמוע אותי. את ההזמנה שלי היא דחתה בלי לחשוב פעמיים. זו הייתה שיחתנו האחרונה, עד עצם היום הזה.

[7]

יש הרבה פערים בסיפור הזה, משום שיש הרבה דברים על ה` שאני פשוט לא יודע. יש קצות חוטים שלא מתחברים לשום דבר, יש תפניות שאין להן הסבר. אני יכול לנחש את ההסברים ולהשלים את הפערים, על בסיס הכרויות שהיו לי עם נשים אחרות, נשים שהזכירו לי את ה` בפרטים כאלה ואחרים. אני יכול לבנות סיפורים כאוות נפשי, והם כולם יספרו עלי יותר מאשר על ה`. כל הסיפורים הללו נחלקים לשניים: אלה שבהם היה לי איזשהו סיכוי עם ה` ואני פספסתי אותו, ואלה שבהם מלכתחילה לא היה לי סיכוי. אני לא בטוח שאני רוצה לדעת מה הסיפור הנכון.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

26 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת