00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

עליזים עצובים בתל אביב

פרק ראשון: ההיכרות

 

באמצע שנות הששים הייתי חיילת בקריה בתל אביב. הייתי חדשה בעיר, ילדה מעיירה צפונית בלתי שייכת בעליל. חברי הילדות שלי היו בצפון, כמו גם משפחתי, ואני נזרקתי לקיום תלוש ועם זאת רב מתח ולחץ. הייתי חברותית ומהר מאד מצאתי את מקומי כמצחיקנית של חברי במשרד, את עבודתי עשיתי במסירות. קראתי המון ספרים. לא היה לי מישהו לשוחח איתו ממש.

 

התחלתי לסבול מהתקפי חרדה. הלב החל לדפוק במהירות, חשתי מחנק, הידיים שלי הזיעו. איבדתי את תחושת המציאות, התבוננתי בידי ולא הייתי בטוחה שאלה ידי שלי.

 

ההתקף הראשון היה בלילה במגורי הבנות בבסיס. כל עוד רוחי בי רצתי למרפאה, והודעתי לרופא שאני הולכת למות. הרופא בדק אותי ואמר שאני בריאה לחלוטין, ונתן לי כדור בדמות קפסולה בשחור ובירוק. כשנרגעתי, שאלתי לשם הכדור. “ליבריום" אמר הרופא.

 

באותה עת לא כל בתי המרקחת דרשו מרשם לתרופה. מצאתי את בתי המרקחת המתאימים ותמיד היה לי מלאי של ליבריום. מאחר שההתקף היה יכול לקרות בכל מצב, למדתי להוציא את הקפסולה ואף לבלוע אותה ללא מים, והגעתי לרמת אמנות במשימה עד כי יכולה הייתי יכולה לבלוע את הכדור ממש מול פניו של אדם מבלי שירגיש.

 

הייתי משוכנעת שהשתגעתי, אבל שמרתי על כך בסוד. וכלפי חוץ לא ניכר דבר, תיפקדתי באופן מושלם.

 

משרדי היה בקצה אחד של מסדרון ארוך. בקצה השני ליבלר החייל שלמה. שלמה היה ידוע כבחור מבריק, אך החיילים לא נטו להתיידד איתו. הוא היה סרקסטי ופיצה על חולשתו הפיזית באגרסיביות מילולית. לא היה מישהו שיכול היה להתמודד עם הפה של שלמה.

 

אני הייתי בקשרי עבודה איתו. מאחר שעבדתי במשרד הראשי, היו לי קשרים עם כל החיילים במדור. אט אט התחלתי להתפעל משלמה. העברית שלו היתה כליל השלמות. ההומור שלו הצחיק אותי ומהר מאד התחלתי להתמודד איתו בהתנצחויות מילוליות מצחיקות. ואז הגיעו הפתקים. אם במקרה לא מצא אותי במשרד, היה משאיר לי פתקים קטנים ואני מצידי החזרתי באותה המטבע.

 

לא יצאו ימים רבים ואנו בילינו כל דקה פנויה יחדיו. בהפסקת הצהרים לא הלכנו לחדר האוכל אלא עלינו לבית קפה באיבן גבירול ושם ברברנו ללא הכרה. קראנו את אותם ספרים חילקנו את אותן המצוקות. לאחר זמן שיתפתי אותו בהתקפי השגעון שלי, והוא מצידו – לא יאומן – סיפר שגם הוא חווה התקפים דומים. חלקתי איתו בליבריום שלי.

 

היתה התאהבות הדדית. החבר`ה היו משוכנעים שיש פה זוג חדש. אבל אנחנו לא היינו זוג. ההיקסמות היתה ברמה האנושית. לא היתה בינינו משיכה. אני התנשאתי לגובה שערורייתי של 1.77 מ` ונמשכתי לגברים גדולים וכהים. שלמה היה בגובה ממוצע, בהיר ומעודן.

 

יצאנו ביחד לסרטים, לתיאטרון. אכלנו פלאפל בשוק בצלאל. ראינו את התערוכה של פיקאסו במוזיאון הלנה רובינשטיין.

 

עד מהרה הזמין אותי שלמה לביתו. הוא התגורר כבר מחוץ לבית הוריו, ושילם שכר דירה בכסף שהרוויח מעבודות מזדמנות. שותפו לדירה היה דניאל, גבר כבן שלושים שהיה סטודנט נצחי, ועבד מזה שנים על הדוקטורט שלו בפילוסופיה.

 

בדירה היו שני חדרים. אנחנו ישבנו בחדרו של שלמה שהיה מרוהט כסלון. למרות האמצעים הדלים המקום היה נעים וביתי. ציוריו של שלמה על הקירות, ספריה מבלוקים אדומים ומדפים, שטיחים משוק הכרמל ומפות שולחן. תמיד היו פרחים בבית. ישבנו שלושתנו בסלון ושוחחנו עד אמצע הלילה. אני לא ידעתי לטגן אפילו חביתה, אבל חברי היו אלופי בישול והתקינו ארוחות מפוארות ממצרכים בסיסיים.

 

כמובן שבאותה עת לא היו לצעירים מכוניות. כשהגיעה העת לישון הם היו מלווים אותי ברגל לבסיס למגורי הבנות.

 

הוחלט על דעת כולנו כי טיולי הלילה האלה מיותרים. נשארתי ללון בבית. שלמה היה נכנס לישון בחדרו של דניאל ואני ישנתי על הספה של שלמה בסלון. בבוקר שלמה ואני הלכנו לבסיס, ודניאל המשיך לישון.

 

נתקבעה דרך חיים. חברים וחברות באו לבקר. אף אנו ביקרנו חברים, כולל חברים נשואים בגילאי השלושים. לא הייתי זרה עוד בתל אביב.  לכל מקום הלכנו ברגל, קילומטרים. הכרתי את תל אביב על רחובותיה וסימטאותיה.

 

ראינו יחד את מופע הפנטומימה של מרסל מרסו. הלכנו כשומעים חופשיים להרצאות של הפרופסור קורצוויל, שהתגלגל על הפודיום והקסים את השומעים.

 

בשבתות לא נסעתי יותר צפונה לבית ההורים. העדפתי להשאר בתל אביב. שלמה ואני היינו קמים מוקדם, ובעוד דניאל ישן, ירדנו ברגל לים לחוף הילטון. דניאל היה אומר לי בחוף: את יודעת, עצם נוכחותך כאן מחבלת בחיי האהבה שלי. אמרתי לו: איך זה, הרי אין בחוף אף בחורה שהיית יכול להתחיל איתה. למעשה הייתי הבחורה היחידה בחוף. לעומת זאת היו בחורים יפי מראה ותואר, ואני אמרתי לשלמה כי בעצם הוא מחבל בחיי האהבה שלי, כי אף אחד מהבחורים לא יתחיל איתי בנוכחותו.ואכן, לא התחילו.

 

כשחזרנו מן החוף הלכנו להתקלח, כשדניאל טורח על הכנת ארוחת הצהרים. הבאתי איתי מהאמבטיה לסלון קופסת וזלין שהתכוונתי למרוח על ידי ורגלי. שלמה חטף ממני את הקופסה. בעודי תוהה מה קורה, הוא הביא לי קופסה אחרת, חדשה.

 

 

 

 

פרק שני:  הגילוי

 

שלמה פגש בחוף הים תייר מארה"ב, סטיב. סטיב היה יפה תואר להלל. בלונדיני עם עיניים כחולות. שלמה הזמין אותו הביתה. דיברנו אנגלית. סטיב היה אינטלגנטי ומקסים. העברנו ערב נהדר. משום מה, דניאל היה עצוב וכמעט לא השתתף בשיחה. מאחר שסטיב הוזמן לישון, ידעתי שלא יהיה מקום לכן חזרתי לישון בבסיס.

 

למחרת כשבאתי הביתה סטיב היה בסלון ועישן. היה ריח מוזר. ראיתי על מפת השולחן פירורי עוגה שניסיתי לאסןף בידי. סטיב אמר: מה את עושה עם החשיש? נאלמתי דום. בלעתי ליבריום בחשאי. בעוד אני בעיצומו של התקף חרדה גרנדיוזי, סטיב הציע לי לגלגל לי סיגריה. ברגע זה נכנס שלמה מהמטבח, נושא בידיו מגש עם ארוחת הערב. הוא קלט אותי בשניה. אמר לסטיב להניח לי, אסף את פירורי ה"עוגה", הכניס אותם לצלוחית, ואת הצלוחית הוציא מן החדר.

 

סטיב נשאר. אני לא באתי יותר ללון, אבל באתי לבקר לעיתים מזומנות. דניאל המתוק בילה איתנו פחות ופחות ואף נראה דכאוני.

את שלמה המשכתי לפגוש בבסיס בכל יום. שלמה היה עצבני, שלא כדרכו. הוא סיפר לי שסטיב גונב אותו. הוא ראה שפריטים שונים נעלמים מארונו, ובתחילה לא התייחס. אבל אתמול קרה המקרה שהפך את עולמו של שלמה: הוא הכין את חלקו בשכר הדירה במזומן, והכסף היה מונח בתוך קופסה סגורה במטבח. הבוקר הכסף נעלם.

 

נדהמתי. ואז אמרתי לשלמה: תשמע, בסופו של דבר לא הכרת את סטיב כלל, איזה מין רעיון זה בכלל להכניס אדם זר לגור בביתך?

 

שלמה אמר: את מתארת לעצמך שהיו לא טובות הנאה משלי.

 

שאלתי: אילו טובות הנאה?!

 

שלמה אמר: די, שחקנו עד היום את המשחק, הגיע הזמן לדבר בגלוי.

 

אני: איזה משחק שלמה, על מה אתה מדבר?

 

שלמה אמר: את נמצאת שנתיים בביתנו, מה, את מטומטמת?, אני שוכב עם סטיב, דניאל ואני היינו זוג!

 

ליבריום, מהר!

 

הלכתי למשרדי. חלקי הפאזל נפלו למקומם. אוקיי, אני נערה קרתנית מעיירה צפונית. אבל אם מספרים לי אני מבינה.

 

שלמה כרכר סביבי כל היום. הביא לי עוגת גבינה מהקפה באיבן גבירול. כתב לי פתקים מצחיקים. בערב ביקש ממני לבוא לבקר.

 

באתי. החדר אותו החדר, האנשים הם אותם אנשים. ובכל זאת אני מרחפת, שום דבר לא דומה. השעה מתאחרת ואני מתכוונת לעזוב. שלמה אומר לי, מאחר שעכשיו הכל ברור, הישארי לישון. דניאל אומר לי הם יישנו אצל שלמה ואת תבואי לישון איתי.

 

אני נכנסת לראשונה לחדרו של דניאל. זה לא חדר מגורים, זהו חדר שינה לכל דבר. מיטה כפולה ממלאה את רובו. אני ודניאל שוכבים במיטה. ואז פורץ מדניאל כל הכאב שלו. הוא מאוהב בשלמה, והוא צריך לשכב בחדרו בעוד אהוב לבו נמצא בחדר הסמוך עם המאהב החדש. אני אומרת לדניאל כי עליו לעזוב. דניאל מלמד אותי משהו על אהבה: אני לא יכול לעזוב. גם אם הוא לא שלי יותר, אני מוכרח להיות בקרבתו. לראות אותו, לדבר איתו.

 

דניאל מדבר כל הלילה ובוכה. אין לי מילים לנחם אותו. אני מלטפת את ראשו, מנשקת את ידיו ולעיתים בוכה בעצמי.

 

 

 

 

פרק שלישי:   המשטרה פושטת בגן העצמאות.

 

סטיב מסולק בבושת פנים. עכשיו יש לשלמה חברים לדקה, באים והולכים. גם דניאל נרגע, ומתחיל לפתח קשרים חדשים. מאחר שאני אוהבת את שניהם אהבת נפש, אני מתיידדת גם עם החברים החדשים, שרובם חכמים ונחמדים ביותר. היחסים קצרים, הפרידות צפויות מראש. מאחר שאני נשארת בקשר גם עם החברים לרגע, אני מכירה את חבריהם החדשים. וכך עולה מספר ידידי ההומואים בטור גיאומטרי.

 

ידידי החדשים מבינים דבר או שניים באסתטיקה.  אני ידועה בטעמי הרע בבגדים. עקב מגבלות כספיות אני רוכשת את הגרדרובה שלי בשוק הכרמל, ושם אני בוחרת לשערי קשת עם יהלומים, בגדים צבעוניים ונוצצים משהו ונעליים עם אבזמי זהב ענקיים. החברים מנסים לשפר את הופעתי. גדעון אומר כי הוא יעזור לי גם במגבלות התקציב שלי. אני האשה היחידה בתל אביב שיש לה סטייליסט צמוד שרוכש עבורה בגדים בשוק הכרמל.

 

בשלב זה אני כבר משוחררת מהצבא, לומדת באוניברסיטת תל אביב, ושוכרת דירה ליד חברי שלמה ודניאל, שממשיכים לגור יחד למרות שאינם זוג.

 

אחד מחברי החדשים מבקר בביתי, זורק את האיפור שלי ומלמד אותי להשתמש באיפור מעודן. אני מתחילה להיראות כמו עלמה תל אביבית מטופחת. אני עוברת בדיזנגוף בגובהי המופלא, וזוכה למבטים. גם אני רוצה אהבה, אבל בשיטוטי בעיר אני מכירה עשרות גברים יפי תואר, ואני יודעת שהם הומים. למעשה, בשלב זה איני מאמינה שיש איזה סטרייט אחד בתל אביב, וקול ההמיה עולהה השמיימה.

 

יום אחד אני הולכת עם ארבעה מחברי להצגה יומית. לאחריה אנו הולכים להרצאה של דר` רודי, שהוא פסיכולוג שנוי במחלקת בקרב עמיתיו. ההרצאה מרתקת. פסיכולוגים בקהל מתעמתים עם דר` רודי. הדר`, איש גדול בעל שער וזקן שיבה עבותים, מחזיר להם מנה אחת אפיים וקובר אותם בהערות שנונות וחכמות.

 

אין לנו חשק ללכת הביתה. אנחנו מסתובבים בעיר שעה ארוכה, ולבסוף מגיעים לגן העצמאות. חמישתנו מתיישבים על ספסל סמוך לכניסה ומלהגים לנו בהנאה. גברים צעירים ופחות צעירים ואף נערים מסתובבים בגן. הם נעלמים מאחורי שיחים ושוב יוצאים לאור.

 

 

נשמעת חריקת בלמים. ניידת עצירים עוצרת ליד הגן. תוך שניה הגן מתרוקן. הגברים נעלמים כאילו לא היו כאן מעולם. אני מרגישה שחברי נדרכים,ואז לוחשים אלה לאלה "אנחנו לא נשאיר אותה כאן לבד". אני שאננה לגמרי. אנחנו לא עשינו כל רע.

 

שני שוטרים יורדים מהניידת ומתקרבים אלינו. האחד גבוה עם גבות מחוברות, השני נמוך אך רחב כתפיים. הם נעצרים מול הספסל שלנו. ריח זעתם החמוצה מכה באפינו. ואז אומר בעל הגבות המחוברות: קומו יא מזדיינים ובואו איתי. אני קופאת על מקומי. בטרם הגיבו ידידי, שני השוטרים מרימים אותם בצוארונם ומושכים אותם בכח לעבר הניידת. דניאל פונה אלי בשקט ואומר לי לכי הביתה. על כן השוטר הקטן סוטר לדניאל בכל כוחו. זה דניאל! דוקטורנט לפילוסופיה, האיש הכי טוב ועדין בעולם! אני קמה וחובטת בשוטר "למה, למה למה?!” כל חברי צועקים עכשיו תשתקי, לכי מפה עכשיו! אבל אני נגררת אחריהם לניידת. השוטרים פותחים את שתי הדלתות מאחור, לא מאפשרים לחברי, שאינם מתנגדים כלל, לעלות בצורה מסודרת אלא זורקים אותם לתוך הניידת על הריצפה. אני זוחלת על ברכי לתוך הניידת. השוטר הגבוה צועק עלי לרדת. אני צועקת : אני עשיתי בדיוק מה שהם עשו, אני הולכת איתם. הגבוה תופש במותני מרים אותי וזורק אותי על המדרכה ואומר : עופי מפה, זונה של הומואים.

 

דלתות הניידת נטרקות, השוטרים עולים לתא הנהג ואז יוצאים לדרך בצפירות מחרישות אוזנים. אם כן, חוסלו קיני הפשע בעיר.

 

אני הולכת הביתה ברגל, ברכיי מדממות ואני מייללת כחתול דרוס.

 

כמובן שאיני יכולה להרדם. בסביבות השעה שלוש מתחילים ידידי לטלפן. הם שוחררו לאחר צעקות ובזיונות בתחנה. מסתבר שהם רגילים לכך שהם נעצרים מדי פעם, מוכים מדי פעם ולמדו לחיות עם זה.

 

 

 

פרק רביעי:   דוריאן גריי והמועדון

 

הייתי מעורה מאד בחיי חברי, חלקנו את חיינו בטוב וברע, ובילינו יחד בכל מקום. היה מקום אחד שהיה מחוץ לתחום: המועדון. הסבירו לי כי כף רגלה של אישה לא דרכה מעולם במועדון. אני הייתי סקרנית, אך קיבלתי עלי את הדין.

 

מאחר שהכרתי היטב המוני חברים שביקרו במועדון, לעיתים דובר עלי במקום, וגם צוטטו בדיחות שלי. בשלב זה נתעוררה סקרנותו של בעל המועדון והוא ביקש לפגוש אותי.

 

שלמה סיפר לי כי בעל המועדון מתקרב לשנתו הששים. אני תהיתי איך הקשיש מסתדר עם כל הבחורים הצעירים. ואז אמר לי שלמה, כי בעל המועדון מחוזר ביותר על ידי כל המבקרים. הוא מין דוריאן גריי שאינו מזדקן. אולי נמצא פעם את תמונתו החבויה כשהיא זקנה ומקומטת. הוא גבר יפה תואר, חכם ובעל כריזמה יוצאת דופן.

 

לא הוזמנתי בערב למועדון, אך הוזמנתי לביתו (בו שכן גם המועדון) ליום ששי בבוקר. הלכתי עם שלמה והתרגשתי היטב.

 

נכנסנו לבית צמוד קרקע, וישבנו בסלון. דוריאן גריי היה כל מה שתואר ואף יותר. הוא היה חתיך הורס, נראה כבן גילנו והשפריץ סקסואליות וכריזמה. התאהבתי מיד.והקליק היה דו צדדי. כשדוריאן יצא להכין קפה שלמה אמר לי שהוא מקנא, כי הוא רואה את מקומו כהומו המועדף עלי, בסכנה.

 

אז הציג לי דוריאן את המועדון שהיה מוחשך. על הקיר הגדול צויירו גרפיטי ואימרות כנף של הומוסקסואלים ידועים. היו על הקיר תמונות מוגדלות של הומואים וגם סתם של גברים נאים, חלקם בעירום. ראיתי בר לשתיה, ובמה מוגבהת שעליה היו כלים מוסיקליים.

 

ברגע זה צלצלו בדלת. דוריאן פתח את הדלת. עמד שם בחור צעיר כבן שמונה עשרה,עדין ומתולתל. דוריאן אמר לו ללכת ולא לבוא יותר, כי הרי הזהיר אותו לבל יראה פניו שוב. חזרנו לשבת בסלון, אך הבחור לא עזב. הוא התחנן לדבר עם דוריאן אך דוריאן לא ענה לו, וניסה להמשיך בשיחתנו כאילו אין הפרעה. הבחור החל לייבב. הוא אמר "אני אוהב אותך, אני לא יכול לחיות בלעדיך, אני אתאבד בלעדיך". שמענו את הבחור קורס ליד הדלת ואז הוסיף ואמר שהוא חותך את ורידיו ברגע זה.

 

שטף אותי גל של פאניקה. דוריאן אמר, אין ברירה, צריך לטפל בזה, וזה יכול להיות מכוער.הוא הפנה אותי לחדר אחר ואמר לי להשאר שם עד שיקרא לי. זה היה חדר שינה מטופח ויפה. לא היו כסאות ולכן התיישבתי על המיטה. מבחוץ שמעתי קולות צעקה, יבבות ואז היה נדמה לי ששמעתי חבטות. סתמתי את האוזניים בידי, ומלמלתי לי "לה לה לה לה" אבל המשכתי לשמוע. הסתכלי סביב בחדר וראיתי כי על השידה מונחים מגאזינים צבעוניים.חשבתי שהם יהיו הסחת דעת טובה. לקחתי את המגאזין העליון והסתכלתי. על תמונת השער. ושם הוא היה. גבר שחור, ערום כביום היוולדו, במצב של זיקפה. עכשיו אני נשבעת, איבר המין הזקור שלו הגיע עד סנטרו. זרקתי את החוברת על המיטה, אבל הכרחתי את עצמי להציץ בה שנית. כי לא יתכן שראיתי מה שראיתי, אין דבר כזה. זה יירדף אותי כל חיי אם אחשוב שזה אמיתי. אבל זה היה אמיתי. עד הסנטר.

 

הקיבה שלי התכווצה פעם ועוד פעם. אני צריכה להקיא! החדר מטופח ובוהק מנקיון. לקחתי את החוברת המהודרת, פתחתי אותה באמצע, והקאתי את מררתי על שלישית גברים משתגלים.

 

ואז פתחתי את הדלת, לא היה איכפת לי אם דוריאן גריי רוצח עכשיו את הקטין לא זכרתי ששלמה שם ונסתי על נפשי מחוץ לביתו של דוריאן גריי, כשחוברת הקיא בידי.

 

ביתו של דוריאן היה סמוך לגן העצמאות. נכנסתי לגן. בשעה זו של צהרים הגן היה מלא ילדים קטנים ואמהותיהם. קיפלתי את החוברת וזרקתי אותה לפח קרוב.

 

וכך לצערי נגמרה הידידות המופלאה בין דוריאן גריי לביני, עוד בטרם החלה. שלמה סיפר לי שדוריאן היה המום מכך, שאני, ממש לנגד עיניו, שדדתי את אחת החוברות היקרות שלו וברחתי מביתו ללא אומר.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

34 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת