00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

צליל מכוון

וירוס


הוירוס הזדחל לו והפתיע אותי ביציאה מהסרט עם הילדונת.
הבמאית. איריס רובין, ראיינה את הוריה על תקופת הכרותם בתחילת שנות השישים בבאר שבע. האב, אז עולה חדש מעירק , מתאהב בישראלית שכבר התערתה בארץ, סוחף אותה למרות התנגדות הוריה.
האב, מין יהודי ערבי שכזה, עד היום לא שייך לכאן, מעדיף את עובדיו הערבים על אנשי העסקים היהודים שהוא עובד איתם, לא דובר מנטלית את שפתם וסופג מהלומה אחר מהלומה בשל תמימותו.
פשיטת רגל אחרי פשיטת רגל, חיי הנישואים שלהם סופגים פגיעות אנושות, אבל מחזיקים מעמד.
45 שנה אנחנו ביחד, אומר האבא,
ואני מת על הריח שלה.

לקראת הסוף שואלת איריס את אמא שלה, אם היית יכולה לחיות הכל מחדש,מה היית עושה היום אחרת.
והאמא אומרת. הייתי מחכה. לא הייתי ממהרת להתחתן. הייתי לומדת, הולכת לצבא.
וכשהיא מפנה את השאלה לאבא שלה, הוא אומר: לא הייתי עוזב את ההורים שלי. לא הייתי בא לפה.

סיפור מתוק מריר על החמצה, על החלטות לא נכונות. ועל המחיר היומיומי שיש לשלם.
שולמית אפפל כותבת :"לְרַצוֹת מוות יומיומי"

ממש ככה. כמו כולנו.
סרט בארשבעי כזה, עם ריח של חול וכישלון. ואישה אחת שמנסה להבין את אמא ואבא שלה ואת הקיום שלהם ביחד.

בדרך הבייתה הילדונת ניסתה להבין בדיוק איך אנחנו חוזרות הבייתה.
ניקח מונית? היא שאלה
אין  לנו מספיק כסף. המילים נעצרו בגרוני כמו חול.
אז מה נעשה? אין פה תחנות.
נמצא משהו, אל תדאגי.

היה לי קשה לראות את המבט שלה. היא לא בוטחת בי בעיניים עצומות. כאב לי.
משהו התחיל להסתובב לי בבטן במהירות.
מצאתי אוטובוס כלשהו. בדרך היא פחדה מהנהיגה הפזיזה של הנהג, דיברנו על הסרט.
מה זה הצבע הזה של התה? היא חוזרת ואומרת, למה התה ככה? חקיינית מעולה הילדה הזאת.
ועוד הליכה קצרה הבייתה
היא  נשענת עלי,אני נשענת עליה בחזרה.
אני נבוכה בחולשת הגוף שלי לידה.
נשארו עשרים שקל, אמרה הילדונת בצהלה, הצלחנו.
בכוחותי האחרונים זחלתי לשירותים ולא יצאתי משם בשעות הקרובות.

הבטחתי לה שוקו חם ומפנק כשנחזור ולא הצלחתי לקיים.
היא הלכה לישן לבד, כשאני משלשלת ומקיאה חליפות והוזה על התחלות בנייה לא ממומשות בבאר-שבע.


שרה החזיקה אותי בטלפון שאני לא אמות בינתיים, דיברה איתי והרגיעה אותי בין הקאה להקאה.אני הקאתי והיא סיפרה לי את "אהבה" של טוני מוריסון והציעה לי תרופות סבתא אוקראיניות נגד בחילה.
היא הרדימה אותי בטלפון.
תודה שרהלה, היצלת את חיי.

 
ועכשיו אני ערה לגמרי, שותה תה עם וויסקי, התרופה הטבעית הכי טובה נגד הכל, ובעיקר נגד פחד מוות , הגוף עדיין חלש, וברשתית העין שלי  טבועה אמא של איריס, עומדת במרפסת השיכון בבאר שבע, מעשנת סיגריה, מנסה להבין מה היא עושה כאן, ולמה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

84 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הר הקסמים אלא אם צויין אחרת