00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מסע היסטורי לים-המלח

בודדים ומרוחקים - סופה של ההתישבות היהודית בצפון ים-המלח מאי 1948

 

לבדם, עם אחריות לאנשי חברת האשלג שפוטרו על ידי הנהגת החברה עם סיום המנדט, ללא סיוע חיצוני מספיק ועם מידע חלקי על הנעשה בארץ ומעט אמון באנשי החברה העוסקים במשא ומתן מול הירדנים ועם פיקוד צבאי שאינו קשוב לצרכיהם, נאלצו אנשי ים המלח להמתין עד להגעת הפקודה לסגת מצפון ים המלח ולנטוש את בתיהם.

כך מצאו את עצמם תושבי צפון ים המלח בלב מלחמה, שאת אותותיה לא ראו בצורת נשק אלא בסגנון של משא ומתן לא ידוע וחשאי בין גורמים בעלי אינטרסים ידועים וסמויים. ספרו של דויד קורן הוא עדות כתובה אחת לאותה תקופה. רבים טענו מאז כי על בית הערבה ועל מפעל האשלג והשכונה העברית ניתן היה להילחם ולהגן, וכי ההחלטה לחתום על הסכם הכניעה לא היתה ברשות ומתוך הבנה מלאה והיא זו שהובילה לפקודה על הנסיגה.

ברגע בו התקבלה הפקודה לסגת, עמדו המתישבים מול המציאות הקשה במלוא עוצמתה. הפקודה היתה ברורה – יש לפנות את צפון ים-המלח ולסגת לדרום, לסדום.

המומים ומתקשים לקבל את הגזרה אספו אנשי בית הערבה את מעט החפצים שיכלו לשאת, והשאירו אחריהם בתים מוארים כדי להסתיר את דבר העזיבה מהירדנים. חלקם שברו חלונות והרסו את חדריהם. אחרים הותירו חדרים מסודרים ונפרדו בשקט. לאחר עיכוב קל שנועד לאפשר לחברים לחזור ולשחרר את הפרות שלא יגוועו ברעב,  נאספו כולם על סירות בחוף והחלו לנוע לכיוון סדום.

דויד קורן תאר את תחושתו הקשה כשהוא יושב על "מעונה", דוברה המחוברת לסירה ונגררת אחריה: "אנו מובלים. התרנגולות מקפצות בינינו ומטילות לשלשת בכל מקום. נוצות מתעופפות. נזכרתי בימי ילדותי, כשהלכתי עם אבי ז"ל לשחיטת הכפרות בלילה שלפני יום הכיפורים. גם שם התעופפו נוצות, תרנגולות פרפרו ולשלשת היתה פזורה על האדמה. כאן אין דם, התנחמתי". 

 

המתח בין התעוזה להתישב בלב השממה וליצור בה חיים לבין הרצון להאבק ולשמור על גבולות הארץ בא לידי ביטוי בחיי היום יום בבית הערבה, והועמד למבחן בימי מלחמת השחרור. בסופו של דבר, ולאור ההתרחשויות בגוש עציון, ולאור מיתוס תל חי עליו גדלו בוגרי תנעות הנוער, היה סיפורה של בית הערבה סיפרו אחר. גורלם של התושבים בחוף הצפוני של ים המלח לא הועמד במבחן הקרב היות ומראש הועמדו התושבים מול ברירת שבי וקרב כמעט אבוד. מה היו מועילים כמה עשרות לוחמים מול כוחות עדיפים ומקיפים ללא סיוע משמעותי שכנראה לא ניתן היה לתת? מן הצד השני עומדת התחושה כי הנסיגה נבעה משיקול דעת מוטעה. לדעת דויד קורן לא היה בכוונת הירדנים לתקוף את המחנה, ויתכן שאף לא עמדו לרשותם הכוחות המתאימים לעניין זה[1][1].

כשדנו בבית הערבה על פינוי הילדים היו שהעלו את אפשרות "מצדה" ושל "קרב טוברוק"[2][2]. אחרים העלו את אפשרות ה"אדמה חרוכה"[3][3]. עד כדי כך ראו אנשי בית הערבה ערך בלחימה על ביתם ועל האחיזה בצפון ים המלח. במקביל, ראו חברים את המאבק בראי כללי, וטענו כי העיקר הוא הקרב הגדול על עתידו של הישוב היהודי בארץ ישראל ולא הקרב האחד על צפון ים המלח.

הוויכוח על העקירה מצפון ים המלח המשיך עוד עשרות שנים אחר-כך. בין אלה הטוענים עד היום כי ניתן היה להגן על האזור לבין אלה הטוענים כי הנסיגה היתה חלק בלתי נפרד מהמלחמה עומדות עובדות לא ידועות והחלטות שנסיבותיהן בסערת המלחמה קשות לניתוח ולהסבר מלא.

"בסימן קריעה" הוא עדות מזוית הראיה של אחד שהיה שם, חש את הדברים וראה אותם ממקומו הוא. תרומתו להבנת חייהם של חלוצים העוסקים במלאכת הבראת אדמה ומנסים לקרוא בין השורות בתהליך מדיני מסובך ומורכב גדולה, ואין ללמוד על אירועי מלחמת השחרור בים המלח ללא קריאה מעמיקה ומלאה של עדות זו.

 

על ההתרחשויות בחוף הצפוני כתב צבי שמאלי, שהיה אחד ממפקדי ההגנה באזור בזמן המלחמה[4][4]:

 

"יום שישי, 14 במאי, עודנו בצפון ים-המלח. יום ככל הימים ובכל זאת מיוחד במינו. יום של מתח רב, ודממה רבה מסביב, דממה לפני הסער. אותה שעה לא ידענו כלל מה תהא עוצמת הסערה, ואם תעקרנו חלילה ממקומנו, ולאן ניעקר. מקץ רגעים אחדים קלט המקלט את דבר ההכרזה על הקמת המדינה.

 

למחרת יום ה-9 באפריל, יום שנכבש הקסטל בהרי ירושלים בידי יהודים, נותקנו מהישוב העברי בארץ: חבל ים-המלח, הצפון והדרום כאחד. נפסק הקשר בין פועלי חברת האשלג היהודים למשפחותיהם בירושלים. רק מגדלי ירושלים נזדקרו במרחקים מעל רכסי ההרים על פני יריעת השמים האדומים משמש השוקעת.

ירושלים המנותקת, סבל המשפחות היושבות שם, הקרבות בעיר וחוסר הידיעה על האנשים הקרובים, - כל אלה עוררו עצבנות רבה בקרב הפועלים. עד מהרה שותקה התחבורה כליל ולא חודשה עוד. רק בעלי כנף עמדו לנו, ובאוויר נפתח נתיב המקשר אותנו עם העולם. הלכי רוח קשים פשטו אז במחנה.

אם כי הניתוק בא לפתע פתאום, לא חסרו מזונות במחנה הפועלים. אך הטבק אזל עד מהרה כולו. המעשנים הסתובבו כמוכי עצבים... ואולם הרעה הקשה ביותר באה מאת חברת האשלג, זו שפועליה נתנו שנות חיים לפיתוחה, בספגם לקרבם כלור וכל מיני גזים אחרים. בעוד הללו מר ליבם עליהם שמנותקים הם, גדושי צרות וחסרי כל ידיעה מן הבית – קמה חברת האשלג והגישה להם שי: פיטורים בכתב נאה ובלשון צנע. ותאריך הפיטורים ב – 15 במאי דווקא[5][5]. כשמן למדורה היו מכתבי פיטורים אלה לציבור פועלי ים המלח.

הפועל אשר עבד במקום שלא היה ביתו, חדל איפה לראותו גם כמקום עבודתו. החלה תקופה נוראה של התפרקות. הארגון בתוך שורות ההגנה היה רופף. והיו מן הפועלים שנשבעו אותה שעה שלא תדרוך עוד כף רגלם על אדמת בית החרושת. ועתה היתה אך שאיפה אחת בליבם – לצאת מכאן.

ואצלנו בבית הערבה, עוד כל החברים והילדים במקום. עבדו ושמרו על הקיים, ובעיקר שקדו על הקמת הביצורים. מה שלא נעשה כמעט בכל תחום המפעל כולו נעשה בשטח בית הערבה במרץ ובקדחתנות. תעלות ועמדות, מקלטים ומחסנים. אף שלא טעמנו טעם אש, למדנו מנסיונם של אחרים.

עמוק בלב קיננה החרדה: מה יהיה? איך נהדוף את האויב וכיצד נתגונן בפניו? הסטאנים[6][6] והרובים היו מעטים. ואולם בעצם הימים ההם היו חברים, מן המעולים ש"במשוגעים", שיצאו לעבוד בטרקטור בשטחים רחוקים צפונה, כדי לשטוף עוד קרקע ו"לכבוש" עוד מרחב...

מדרום לשכונה העברית, במלון[7][7], שכנה מחלקת הפלמ"ח. בחורים ובחורות מלאי בטחון, קנאים, עליזים. להם לא עבודה כאן, לא משפחה וילדים, אף לא יחסים עם חברת האשלג. רק עמדה, רובה ובראן[8][8] ודרך שדה לפניהם.

...ברגעים הקשים לא עמדה לנו חלוציותם של הפועלים העברים בים המלח. עמד אז ציבור גדול של פרטים מפוררים. איש איש, כשהוא ישוב על צרור צרותיו. אמנם, השעה דוחקת, והפצצות מן המטוסים לא יבחינו בך אם אתה פועל מפוטר או לא, ואף לא יתחשבו בכל החשבונות הרבים שבינך לבין חברת האשלג. יש הכרח להתחפר, להקים ביצורים. ואולם: "מה לי כי אחפור כאן עמדות, כי אשפוך עוד זיעה, לשם מה? להגן על המפעל שלי, על רכושי? כן, קבר אחפור לו... שישרף עם..."

אך לעומת אלה היה קומץ אנשים אשר ראה בעין פקוחה לפני מה אנו עומדים".

 

"ליל שבת, 14 במאי. חדר האוכל ערוך כרגיל בלילות שבת. על השולחנות מפות לבנות. עוד מהדהדים באוזניים המילים המשונות: מדינת ישראל (מושג בלתי רגיל), שהוכרז עליה לפני שעות מספר. בעמדות מסביב ניצבים השומרים, ומן המגדלים הצפוניים מוסרים כי אורות של מכוניות לעשרות מתקרבות אל גשר אלנבי. כביש רבת עמון-גשר אלנבי המה כל אותו לילה. בבוקר מסרו השומרים כי בשעה ארבע פלשה הזרוע המשוריינת  של עבדאללה בדרך לגשר אלנבי ו"כבשה" את יריחו העיר, וחלק גדול מן השיירה פנה צפונה לשכם. באותו בוקר ישבנו עוד כולנו בבית הערבה. עוד מעט והילדים קמו כרגיל, זה רטוב ושני בוכה ושלישי צוחק. העובדות מוציאות אותם לאור השמש, קרני שמש אביב נשברות על זהב תלתליהם המנושבות ברוח קלילה, ופניהם מלאות נהרה...

 

"והפקודה באה. בשעה האחרונה עוד הספקנו להוציא את הילדים. במקום שחנה המטוס לפני צאתו אלינו היתה הפצצה. לתוך כלי זה טענו את הילדים והתינוקות, כשהם מייללים וצועקים ובוכים. י. חברנו התישב במטוס בפיסוק רגליים, שומר על הילדים לבל יתקרבו לפתח. וכך המריאו. היו שלום !"

למחרת, ב – 17 במאי, הגיעו שוב שליחי עבדאללה. הפעם כמעט שהיה ברור מה עומד להתרחש... לאחר ישיבה משך שעות רבות חזרו נציגי ממשלת עבר הירדן למקומם, בהשאירם אחריהם בצפון ים המלח תעודת אבל מחרידה. איך? כיצד? האנחנו ניכנע? מדוע הוזנחנו? אבל הימים היו לאחר טבח גוש עציון. מלחמה היא, עלינו לסגת, לקצר את הקווים. כך הוסבר בערב, בהתאסף כל זקני העדה בצפון ים המלח.

...באותו לילה לא באו מטוסים, ואנחנו כאן עם רב: נשים, זקנים ותשושים וחולים למיניהם. העצבנות היתה רבה... למחרת, בשעה עשר, באה מכונית קטנה של האוייב, יצא קצין גבוה ומסר להנהלה שבמקום כי יבואו בעוד יומיים.

 

"בשעות הצהריים כינסנו אסיפה גדולה במחנה. מתוך הקהל התבלטו פרצופים מבוהלים ונרגשים, עיניים יוקדות אומרות לבלעך חי. אך בתוך הציבור הפרוע הזה ישבו חברים מתונים שלא איבדו את עשתונותיהם. חמש שעות נמשכה האסיפה. ראשיתה ברעש גדול ובהתפרצויות, וסופה בשקט. יצאנו אז בהחלטה נחושה לעמוד עמידה נכונה, כפי שהננו. נבחרה ועדה שתפקח על הנשק ועל השמירה. כמו כן נעשה הכל להוצאת החולים והמיותרים מן המקום. באותו לילה נתפסו שוב על העמדות, לרבות מקור המים ליד הירדן...

אולם בו בלילה הגיעתנו ההוראה: לפנות את המקום ולחבל במפעל"

 

מכתבו של צבי שמאלי נחתם ב- 4 בנובמבר, 1948, עם סיום המצור על סדום. שמאלי חותם את עדותו האישית במילים הבאות:

" כן, חדשים עברו מאז, כסיוט לילה. והנה עתה היתה המציאות לחלום פלא. כי הנה , בערב חשוון אפל, כאשר רוח סערה נשבה בעוז, והים במימיו העכורים העלה גלים מקציפים – הגיעו פתאום הבחורים מן הנגב לסדום – בדרך היבשה באו..."[9][9]

***

 

סופה של ההתישבות בצפון ים המלח מאי 1948

 

שיירת הלוחמים שנטשה את הצפון בליל ה – 20 למאי היתה סיום טראגי לאחיזה היהודית בצפון ים המלח, שהחלה עם נובומייסקי ומוסיה לנגוצקי בשנת 1925.

האנשים הבודדים שהתגייסו להקמת מפעל שהוא חלום אישי של נובומייסקי איש סיביר הביאו תוך מעט שנים לתקומתה שכונת משפחות בשנת 1933, להקמת מחנה עובדים בן מאות פועלים בסדום. הם תרמו להקמת מפעל תוסס ששינה את סביבת ים המלח בתנאים קשים, ולקיבוץ מיוחד, בית הערבה, שהפך את המושג כיבוש השממה מסיסמא לעובדה מוכחת. אותם אנשים שפופים על הסירות הנסוגות דרומה בדממה ובכאב העניקו במהלך שנות פעילותם בצפון ים המלח כבוד, גאווה ופרנסה למאות משפחות – יהודים וערבים, באזור ים המלח וברחבי הארץ כולה.

 

לאחר 23 שנות נוכחות ומאבק על חופי ים המלח ננטש החוף הצפוני. אנשי חברת האשלג, השכונה העברית וקיבוץ בית הערבה השאירו מאחור בית, משק, ובית קברות קטן, בו נותרו אלה ששילמו בחייהם את מחירו של חלום הקמת בית באדמת המלחה



 



[1][1] עמ` 151 בסימן קריעה

[2][2] בסימן קריעה עמ` 105. הקרב על טוברוק, עיר נמל בלוב, היה אחד מהקרבות שהביאו לצפנית במלחמה בין מדינות הציר איטליה וגרמניה לבין כוחות בריטיים ואוסטרליים. העיר נשלטה על ידי האיטלקים, נכבשה על ידי כוחות הברית, הושמה במצור על ידי הגרמנים, אך שוחררה שוב על ידי כוחות הברית.

[3][3] מדיניות של הרס ונסיגה מבלי להתיר דבר מאחור.

 [3][4] מתוך מכתב לע`, חבל ים המלח, עמ` 418. בשל אופיו המיוחד ש ל המכתב מובאים כאן חלקים נרחבים ממנו.

 

[5][5] יום לאחר ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, עם סיום המנדט הבריטי בא"י.

[6][6] תת מקלע – נשק בריטי

[7][7] מלון קליה

[8][8] מקלע קל - נשק בריטי

[9][9] חבל ים המלח, עמ` 417 – 423

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אודי איזק אלא אם צויין אחרת