00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

מסע היסטורי לים-המלח

המאה - 19 – מגלי ארצות וראשוני הציונים בים המלח: הרפתקנים נועזים, לוינסקי, הרצל וחברים נוספים

במהלך המאה ה-19 הסתובבו באזור ים המלח מספר חוקרי ארצות. מטרתם הרשמית – מחקר ותיעוד של הים המסתורי שלאורך דורות רבים עלתה וירדה קרנו בעיני מעצמות העולם. סקרנים, מלאי מוטיבציה, מודעים לסכנת המוות האורבת להם בכל פינה, הגיעו לאזור ים המלח מי שלימים היו למבשרי הפלישה המחודשת של העולם המערבי לעומק בקע ים- המלח.

 

במשך מאות שנים שלטה האימפריה העות`מאנית בסביבת ארץ ישראל. במאמציה לשמור על עוצמתה מול המערב, עשתה האימפריה האדירה הזו מהלכים שונים וחוותה תמורות פנימיות. כוחות שמרניים ניסו לדחוק את השפעת המערב. כוחות מהפכניים ניסו לאמץ ערכים מערביים דווקא כדי לשמר את כוחו של השלטון המוסלמי. באמצע המאה ה-19, ניתן היה לראות את תחילתו של הסוף: בזמן שאירופה כולה סערה ותססה מול תנועות לאומיות וחברתיות, כשסדרים עולמיים עתיקים מתערערים ובמקומם כובשים מקום סדרים חדשים, מכונות חדשות ותרבות חדשה, העולם המוסלמי העות`מאני לא הצליח להעמיד מול כל אלה חלופה ראויה. בחכמה של מבט לאחור, ברור היה שמתי שהוא יתהפכו סדרי העולם, ו"ארץ השלום",דאר-אל סלאם,  כפי שהיא מכונה על ידי המאמין המוסלמי, חייבת היתה לעבור שינוי מהותי. הטורקים אמנם עשו כל מאמץ להתמודד עם השינויים: הצבא עבר רפורמות, הכלכלה נפתחה להשפעות חיצוניות, מגעים התקיימו עם מעצמות אחרות. אבל להתפתחויות הגדולות באירופה – המהפכה התעשייתית והצמיחה הלאומית, לא היה לאימפריה העותמאנית מענה.

 

חוקרים ומגלי ארצות

ים המלח פגש באנשי המערב כשהם יורדים אליו במשלחות מחקר, מלווים בבני הארץ ומלאי כוונות טובות. חוקרים נועזים אלה התמודדו לא רק עם הקשיים הטבעיים שעולים ממסע לאזור מנותק וקשה כמו ים המלח. הם נאלצו להתמודד גם עם האמונה שהשתרשה מאות שנים בדבר המוות האופף את ים המלח, חופיו ואת החושקים בהגעה אליו. ים המלח היה לים המוות, ומוות היה גורלו של מי מאנשי התרבות המערבית שראו עצמם מגיעים אל חופיו.יומני המסע של מגלי הארצות ההם משמשים אותנו היום לא רק לתעוד חקר ים המלח באותה תקופה, אלא גם לתאור מעניין של המראות והנופים של סביבת בקעת הירדן וים המלח בעידן שבו עמוד חשמל לא נראה באופק, והאוויר לא ידע מה היא ארובת עשן או מהו רעש מנוע.

 

בשנת 1806 חווה ים המלח מהלך קטן, זעיר במונחים היסטוריים, שסימן את הבאות. לאחר מאות שנים בהן שלטו על חופי ים המלח אגדות הפחד למיניהן, לאחר דורות בהן ההזנחה והיעדר הרצון לפתח את האזור עתיר ההיסטוריה הרחיקו כל יזמה ומחשבה לפיתוח, נע לאורך חופיו אדם אחד שבאומץ לב ובסקרנות עצומה סקר את הסביבה.

אולריך יספר זאטזן. גרמני. רופא כימאי ותעשיין. במונחים של הימים ההם – מטייל נועז. האיש הסתובב באזור בו הפעם האחרונה בה נעו בו בבטחה בני אירופה היתה בתקופה הצלבנית, 600 שנים לאחור. מסעות הצליינים בחג הפסחא, בהן ירדו באופן מאורגן הנוצרים מירושלים לירדן לא היו מסעות לעבר חופי הים ולתוך המדבר. אך זאטזן האיש צעד לבדו לכל אורכו של החוף המזרחי של ים המלח, ומאוחר יותר סקר את החוף המערבי ואת מדבר יהודה. זטזן נע בין שבטים מנותקים, כשהוא מסכן את חייו ברעב ובצמא, מתמודד עם האמונות העתיקות בדבר סכנת החיים האורבת לבאים לאזור. במשך חודשים נע זאטזאן לאורך חופי הים, מתאר ומצייר את מה שראה. הוא היה הראשון.

אחריו באו רבים: השוויצרי בורכהארט הסתובב באזור ים המלח והרחיק דרומה כשהוא חוצה את הערבה עד חופי ים סוף בשנת 1812. שוברט, גרמני, הגיע עד לים המלח ולא האמין כשראה שמד הלחץ שלו התחיל להשתולל. מד הכספית עלה ועלה, והאיש היה בטוח שהמכשיר מקולקל. כשעלה לירושלים גילה שהמכשיר תקין, והסיק מסקנה חסרת תקדים: ים המלח נמוך משמעותית מגובה פני הים. התגובות המזלזלות של מדענים אחרים לממצא הזה נענו בעדויות נוספות של חוקרים שירדו לים המלח לחזות במד הלחץ עולה ועולה. בשנת 1841 הוכיחו שני קציני ים אנגלים – סקוט וסיימונדס, שים המלח נמוך בכ-300 מהים התיכון. קצת לפניהם, הגיע לחופי הים החוקר הנודע רובינסון. רובינסון לא הסתפק במדידות בים. תשומת ליבו היתה נתונה לחופים, לעולם החי והצומח ולאתרים ארכאולוגים שהעידו על תרבויות עתיקות. רובינסון (1835), אמריקאי, אף הגיע למסקנה מתבקשת, כשחקר את מקורות המים בסביבת ים המלח. אם קיימים מים מתוקים, ואם אנו יודעים על ההיסטוריה החקלאית הקדומה של יריחו ועין גדי, הרי שבמאמץ אנושי יכול האדם לשנות את המצב הקיים ולהפריח את השממה לארוך חופיו של ים המוות.

מסקנה זו מעידה על כוונות נסתרות ואולי לא  מודעות של אותם "מגלי ארצות" הרפתקנים. מאחורי המידע שזרם למכוני המחקר המערביים עמדו כוונות להתמודד עם הטבע הנוקשה, ומחשבות על ניצול משאבי הטבע לטובת האדם בעתיד. בשנת 1838 זיהה רובינסון עם שותף אחר, סמית, את מצדה אך לא עלה אליה. בשנת 1842 עלה חוקר אחר, וולקוט, למצדה וגילה את שרידי המחנות הרומאיים ואת שרידי המבצר המפורסם.

בשנת 1835 התבצע מהלך נועז נוסף בחקר ים המלח. אם עד אז נמנעו החוקרים להכנס לים, הנה הגיע הימאי הראשון שהעיז: קוסטיגן. האירי האמיץ בן ה-25 נכנס לים, שסיפורי אימים מנעו במשך דורות מבני האדם לקיים עליו שייט. שנים אחר כך, כשסירות צי חברת האשלג הארץ ישראלית שטו באופן מסודר מסדום לחוף הצפוני, נשברה סופית הגישה המפוחדת מהתמודדות עם הקשיים היחודיים שמעמיס הים המיוחד על ספניו. חמישה ימים חקר קוסטיגן את מימיו של הים המאיים. נלהב וכנראה חסר מודעות למגבלות הגוף, הגיע לחוף הצפוני מותש, צמא ומיובש. לאחר מספר ימים של סבל מת קוסטיגן בירושלים, עוד קורבן לים שלא וויתר על תדמיתו הנושנה בקלות.

ארבע שנים אחר-כך הגיעו לחקור את הים מור ובק. בתנאים קצת יותר טובים, עם מלווים וסירה איכותית, החלו במדידות והסיקו שים המלח נמוך ב-320 מטרים מפני הים. כשרצו להמשיך ולמדוד את האגן הדרומי, סרבו בני הלוויה שלהם להמשיך בטענה שהים הזה, ים-המלח, הורג את באיו. תוך כדי חלה בק במלריה ממנה מת. כך גבה הים המופלא חוקר-קורבן נוסף.

בשנת 1847 הגיע לים הבריטי מוליניי. בדרכו לים המלח, בשייט בירדן מהכינרת, נשדד ונותר ללא ציוד כשרק שני עוזרים נאמנים נשארים איתו. מזג האוויר לא האיר פנים למשלחת הזעירה, ולאחר כמה ימי טילטולים על פני הים, בהם התעקש מוליניי למדוד ולחקור, החלו לחדור מים לסירה, והצוות הצליח בשארית כוחותיו להגיע לחוף מבטחים – עין פשחה. מוליניי כמו אחרים חלה בעקבות המסע, ועוד לפני שזכה לחזור למולדתו מת בבירות.

 

נסיונות התישבות ציוניים ראשונים בים המלח

 

פתח תקווה בערבות יריחו

בשנת 1875 פעלה קבוצה של יהודים ירושלמים, בהנהגת יואל משה סלומון, לחידוש ההתישבות החקלאית על אדמות יריחו. יריחו של המאה ההיא היתה ישוב מרוחק ומוזנח. מספר תושבי העיר העתיקה ורבת החשיבות לא עלה על מאות, ויושביה נחשבו למוזנחים מוקצים. לורטה, עולה רגל שעבר בעיר בשנת 1875, העיד כי "תושבי יריחו סובלים מניוון פיסי ורוחני כאחד"[1][1].

תכניתם של סולומון וחבריו היתה לרכוש את האדמות הפוריות של יריחו וסביבותיה ולהקים מושבה חקלאית שתיקרא פתח תקווה –  לפי הביטוי האופטימי "ואת עמק עכור לפתח תקווה" (הושע ב` י"ז). המעשה הסמלי, התישבות באדמת העמק בו הוצא להורג עכן בן כרמי[2][2] לאחר שלקח מן השלל של העיר יריחו הכבושה בימי יהושע, נראה ליואל משה סלומון וחבריו הגשמה רוחנית ומעשית.

 השילוב בין סמליות היסטורית ומעשה בעל הגיון מעשי היה השילוב המנצח בלא מעט מהמהלכים הציונים הגדולים. אלא שאת תכנית הפיכת עמק עכור שליד יריחו לפתח תקווה לא יכלו החלוצים לממש, היות והטורקים לא ראו בעיין יפה את הרעיון. מחשש להשפעה של נתינים זרים (לחלק מחבורת המיסדים היו אזרחויות לא עותמניות) לקח לעצמו הסולטן את אדמות יריחו והפך אותן לרכושו. פתח תקווה הוקמה, כידוע במקום אחר – ואת תכניות הפיתוח המחודש של יריחו וסביבותיה השאירו הירושלמים החלוצים לאחרים.

 

חזון לוינסקי – ים המלח והחזון הציוני

בשנת 1892 פרסם אלחנן ליב לוינסקי את ספרו "מסע לארץ ישראל בשנת ת"ת לאלף השישי". לוינסקי, איש חובבי ציון, כתב את האוטופיה הציונית הראשונה. בסיפור הנשכח מתאר לוינסקי מסע מיוחד של מורה לעברית החי בדמשק , היוצא עם אשתו הטריה למסע ירח דבש, שיעדו הסופי פאריס, אבל בדרך הזוג עובר בארץ ישראל כשהיא מתמרקת לקראת היובל העברי הגדול – שנת ת"ת, 2040.

תאורו המיוחד של לוינסקי, שמייצג תפיסה ציונית מוקדמת ואחרת ממבשרי ציונות אחרים, מציג את הישגי הציונות מובנים חברתיים: בארץ המשגשגת שפיתחו הציונים חיים אנשים בריאים, יצרניים ונעימי הליכות. העברית היא שפת השלום השגורה בבירות העולם, והמרחבים בהם חיים יהודים אינם מתרכזים רק לארוך חוף הים-התיכון עם הפנים לאירופה, אלא מזרחה. הציונות של לוינסקי מושרשת ומחוברת למזרח התיכון.

בפרק העוסק בים המלח מדגיש לוינסקי את העוצמתה של הציונות. כאן הקימו הציונים עיר בת מאה אלף איש, רכבות מובילות תוצרת מיוחדת ויוקרתית לכל העולם, ממשרדים הפועלים כאן מנוהלים חבלי ארץ מרוחקים ושפעת הירק ששתלו המתישבים מביאה לשינוי מזג האויר ולכך שמה שהיה בעבר צחיח ומאיים הפך למרכז עשיה ושגשוג, שרק יד האדם הביאה להגשמתו.

" אם יש מקום בתבל, אשר עליו נוכל לאמר כי הוא מעשה ידי אדם, הנהו רק כיכר ים המלח... ארץ אשר לא דרכה בה רגל וגם עוף השמים לא דאה, ותהי שממות עולם ורק מלאכי-חבלה מלאו את האויר, הנה עתה נהפכה לעדן גן אלהים, וכל אלה – במשך ק"ן שנה!  מה גדלו מעשיך, אדם...ורק ישראל בידיו החזקות ובמוחו הגדול יכול לעשות את כל הנפלאות הגדולות האלה...

...ובעיר המלח התכונה רבה מאד, קול הולם פעם ושריקות המכונות וקיטור ארובות-העשן עולה ואלפי פועלים עובדים שם...בעיר הזאת גם האקדמיה הראשית לחקירת האדמה וגדולי החכמים יעשו שם ניסיונותיהם בעומק האדמה...

...העיר יפה עד מאד ומספר תושביה יגיע עד מאת אלף.  החוצות מרוצפות בחמר המקומי ויש בנינים הרבה שנבנו מאבני המלח, כי זה לא כביר המציא חכם שים אמצעי להקשות את האבן הזאת ולא ישלטו בה האש והמים.  והיה כי תלוטש ומראה כעין הבדולח ותתנוצץ לאור השמש או החשמל באור שבעתים.  אין קץ ליפי הבתים האלה"[3][3]

 

בספינות השטות לאורך חופי הים נע הזוג הצעיר, סוקר את נפלאות ההגשמה הציונית בים המלח, שט במעלה הירדן צפונה, בין היתר בספינה "ראש הועד",  ומשם ממשיך לבירות.

כך דמיין לוינסקי את הפיתוח האנושי בים המלח. בתקופה בה איש לא חשב לרדת לאזור הנידח, לוינסקי כתב עבור הצעירים הציונים חזון קשה ביותר להגשמה. כמה עשרות שנים מאורח יותר היו מי שלקחו את המילים וטוו מהן תכניות.

 

מתישבים יהודים ביריחו – 1897

עדויות מעטות מספרות את סיפור התיישבותן של מספר משפחות ביריחו בסוף המאה ה – 19.

דיווח עיתונאי משנת 1897 מספר על כניסתן של משפחות לכפר המרוחק

"שבע משפחות לקחו בחכירה את אדמת הסולטן . הן עובדות את האדמה בזריזות ובחריצות, עד כי שכניהם הערבים מתפלאים על חריצותם"[4][4]...

כעבור שנה, מכתב המבקש עזרה מעיד על הקושי בו נתקלו מתישבי יריחו "כבודו יודע היטב את מצבנו הרע, ואת אשר סבלנו ונסבול עתה,

וכמעט שהננו גוועים ברעב אנחנו וטפינו, ואין לאל ידינו לזרוע כעת בימי הגשמים...מחסר כסף לקנות מחרשה"[5][5]  ובשנת 1903 אנו מתבשרים על התחדשות האחיזה היהודית ואף על הקמת אתר נופש על חופי ים המלח: "ביריחו כונן אחד מאחינו בני ירושלים בית מלון ומסעדה כשרה. ולו שם בית תפילה, וספר תורה, ושוחט ובודק. ועל שפת ים המלח הקים אוהלים לבאים לרחוץ שם"[6][6].

 

 

אלטנוילנד ותעלת הימים: הרצל מייצר חשמל בארץ ישראל

 

האוטופיה המפורסמת שכתב בנימין זאב הרצל הפכה למפורסמת ומכוננת, עומת חזונו של לוינסקי שנשכח. "אלטנוילנד" (ארץ ישנה-חדשה), שבתרגומו העברי של סוקולוב קיבל את השם "תל-אביב", פורסם בשנת 1902.

בספרו מתאר הרצל את הארץ לאחר עשרים שנות עשיה ציונית. הספר נכתב לאחר ביקורו של הרצל בשנת 1898 בארץ. בשנת 1923, כך על פי הרצל, הקימו הציונים בארץ ישראל מדינת רווחה איכותית, שאפילו יושבי הארץ הערבים מודים על הרמתה ונהנים מפירותיה. שנים אח"כ ישכחו הכללים הסוציאל-דמוקרטים שהניח הרצל עבור המדינה הדמיונית שלו, ורק עובדת הקמתה היתה למורשת הרצליאנית. "אם תרצו אין זו אגדה", המסר העיקרי של הרצל באוטופיה הציונית שלו, נועד לא רק להקמת בית ליהודים. הספר הניח יסודות לחשיבה מדינית יהודית ערכית, שתהיה דוגמא ומופת לשאר מדינות העולם.

בתארו את הפיתוח היהודי האדיר שהביאה הציונות למזרח התיכון, נגע הרצל ברעיון שעתיד להמשיך ולאתגר מדענים ומקבלי החלטות גם מאה שנים לאחר פרסום הספר: תעלת הימים.

הפרשי הגובה בין ים המלח לפני הים התיכון, אותם ניתן לתרגם לאנרגית תנועה אדירה וממנה לייצר חשמל, היו יסוד חשוב עבור הארץ הישנה-חדשה של הרצל. בתעלה שתיכרה בין הים התיכון, כך תאר חוזה המדינה, ניתן יהיה להניע וטורבינות ענק, וליצר חשמל שיאיר את הארץ.

רעיונו של הרצל, שנשען על מחקרים שקדמו לספרו  המפורסם, הדגיש את פוטנציאל ייצור החשמל. לפני הגה חוקר בריטי תעלה שתפקידה היה לתחרות בתעלת סואץ: על פי ו. אלן, ניתן לחצוב תעלה באזור הכרמל, להוביל את מי הים בעמק יזרעאל מזרחה עד לירדן, להזרים את מי הים דרומה עד לים המלח, לחצוב תעלה ארוכה מים המלח לים סוף – ולהעמיד חיבור מלאכותי בעל ערך כלכלי מסחרי שישנה את פני הארץ ויקדם את האינטרסים הבריטיים במזרח התיכון[7][7]. גם בסוגיה זו, אם כי ממניעים אחרים, עוסקים חוקרים היום. תכניות לתעלות הזנה צפוניות ודרומיות לים המלח מהוות חלק מהחלופות להצלת הים המתיבש, למעלה ממאה וחמישים שנים לאחר פרסום תכניתו של אלן.

 

ארבע שנים לאחר פרסום "אלטנויילנד" שמע לראשונה משה נובומייסקי, יליד סיביר הרחוקה, על תכונותיו המופלאות של ים-המלח. לתכניות ולאוטופיות הצטרף האדם שכישוריו ואמונתו עתידים לשנות את גורלו של האגם המוזר והמרוחק לעד.

 

הציונות – מנוף לפיתוח המזרח התיכון

למעלה מ – 125 שנים פועלת התנועה הציונית במזרח התיכון. המציאות המורכבת ויחד איתה השכחה האנושית הטבעית גרמו לכך שיעדיה המקוריים של התנועה הציונית אינם מוכרים ואינם נלמדים.

הציונות של היום היא מטבע שחוק שגם תומכיה וודאי שמתנגדיה עושים בו לעיתים קרובות שימוש מנותק ממהלכי ההיסטוריה. הציניות ואינטרסים פרטיים מכסים על תנועת החיים הזו שעמדה בבסיס תחיה לאומית חברתית יהודית היסטורית חשובה ביותר.

 

מאז ימיה הראשונים של הציונות חברו בה אלמנטים שונים ומנוגדים. תחיית העם והאומה פגשו ביצרי האדם ובחלומות של יחידים. קבוצות של יחד פגשו בהתנסויות של לבד, ואלה גם אלה ניסו בכל כוחם להגשים חלומות ותקוות.

ראשית האחיזה הציונית בים המלח במאה ה-20 מגלמת היטב עד כמה מורכב היה תהליך ההתעצמות הלאומית היהודית בתקופה של לפני קום המדינה.

מלבד החלום, פגשו החלוצים מחוללי הציונות ארץ שבספרי הלימוד מתוארת כחריבה. דעיכתה האיטית של האימפריה העותמאנית הביאה לניצול אינטנסיבי של אוצרות הארץ, ובאזורים רבים שלטו בה עוני ותרבות נוודים. התנהלות חסרת תכנון וניהול מבוקר של שבטים, כפרים וכנופיות הנאבקים על מנת לשרוד היתה מנת חלקם של בני אדם באזורים רבים. אזורים נוחים למחיה, בהם חיו כפריים חיי שלווה חקלאיים מסורתיים מאות שנים, היו גם כן, אך אלה לא היו בסיס לצמיחה מודרנית. בערים נעה המציאות בין תמורות כלכליות מעטות לבין השלמה עם הגורל. גורלה של הארץ היה ונותר תלוי בכח הכובש אותה, כפי שהיה במשך מאות ואלפי שנים. ארבע מאות שנים שלטו העותמנים בארץ. כיבוש זר וניצול היו בסיס חזק ומכונן באופיה של הארץ – עבור תושביה הערבים, היהודים והנוצרים גם יחד.

 

יחד עם זאת, הפוטנציאל לפיתוח היה שם, ולא נעלם מעיניהם של יזמים ושל בעלי זיקה לארץ. היתה אדמה, שעיבוד אינטנסיבי יכול היה להחזיר לה את עושרה הקדום. היו מים והיתה עונה גשומה שמילאה נחלים ובארות. מזג האוויר התאים לגידולים חקלאיים מגוונים. הארץ ישבה על צומת דרכים חשובה, ובעקבות השקעתם של העותמנים במסילת ברזל נעה בה הרכבת החיג`אזית, מחברת בין המדבר הגדול לבין נמלי הים. היו בה ערים קדושות ואתרים מקודשים, שגם בתקופות של כאוס ביזה ורצח משכו אליה תיירים מכל העולם, נאמנים של שלוש הדתות הגדולות.

בנוסף, כפי שכתב הרצל, היה לארץ ישראל את מה שנדרש על מנת לייצר את האנרגיה החדשה, החשמל. הפרשי גבה ומים זורמים הבטיחו אפשרות להקמת תחנות כח. היו בה מחצבים, חלקם זוהו עוד בימי קדם כמו הנחושת, וחלקם זוהו רק במאה ה-19, כמו האשלג שכמויות ממנו חיכו להוצאתן במי ים המלח המרוחק והמאיים.

הצמיחה האדירה שנועדה לשנות את פני העולם כולו עמדה לפתחה של הארץ. האפשרות לשינוי היתה כולה תלויה בבחירתם של בני האדם.



 



[1][1] קרדום יריחו עמ` 30

[2][2] יהושוע פרק ז`

[3][3] אלחנן לוינסקי, מסע לא"י בשנת ת"ת לאלף השישי, פרוייקט בן יהודה ברשת האינטרנט.

[4][4] חוברת קרדום "יריחו"

[5][5] שם

[6][6] שם

[7][7] חבל סדום, יהודה אלמוג וב. צ אשל,  1949

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

תגובה אחת

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אודי איזק אלא אם צויין אחרת