00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

ארגון נכי צה"ל

אם לא רואים את הפציעה שלך - אתה לא פצוע

18/11/2009

ברק מירון, בן 30, שירת כחובש בגולני ונפצע ב-1999, מספר על הפציעה ועל מה שבא אחרי:

 

"לבנון, שנת 99. חוליית מחבלים מתקילה חבר`ה שלנו שהיו בתוך מבצר בואדי סלוקי בקלעת דובאי. אני מגיע עם כוח חילוץ לסייע לפצועים. בלגאן גדול, מנסים לסדר את הכוחות. פתאום נשמעות שריקות של פצמ"רים. כולם מתכופפים. שומעים את השריקות, את הפיצוצים. המג"ד שלי מתחיל לצעוק  "חובש, חובש" ואני קם, באופן אינסטינקטיבי, ומתחיל לרוץ. אז מגיע הכדור הראשון, ביד. אני רואה את החולצה שלי נקרעת. שפריץ של דם עולה לי לכיוון הראש. המג"ד תופס אותי, מנער אותי ואומר לי "גש לנגביסט, תראה מה קורה איתו", ואני רץ אליו. בזמן שאני מטפל בו נורה עוד צרור ואני חוטף את הכדור בגב, ליד עמוד השדרה. אני מרגיש כאב חזק אבל לוקח לי זמן להבין. אני מעביר את היד על הגב שלי ופתאום האצבע שלי נכנסת פנימה, לתוך הגב. ואז, פתאום, הכל נכבה. כאילו כיבו לי את השאלטר".

 

"הושפלתי וטורטרתי 10 שנים בועדות באגף השיקום. 10 שנים!

הכדור ריסק לי כליה ועד היום יש לי המון רסיסים בגב ובכליה. הפציעה שלי פנימית, פיזית ונפשית, ואי אפשר לראות אותה. האגף דוגל בשיטת "אם לא רואים את הפציעה שלך – אתה לא פצוע".

הם נותנים לך 5 דקות להסביר למה אתה שם, מה הבעיה. מי יכול להסביר נכות פיזית ונפשית ב-5 דקות? למה, מישהו בכלל מקשיב לך שם? לך תסביר להם שאתה לא ישן בלילה כי הכל חוזר אליך, והדבר היחיד שעוזר לך לישון זה סמים או אלכוהול. לך תסביר להם את הכאבים והמוגבלות הפיזית, שאולי לא רואים, אבל הם שם.

הם אומרים לך: "תרים את היד". אתה מרים קצת. הם צועקים עליך שתרים את היד יותר ואתה אומר להם שאתה לא יכול. "אתה לא משתף פעולה", הם אומרים לך, וזורקים איזה מספר. המספר הזה, זה אחוז הנכות שלך וזה אמור לקבוע אם תקבל תרופות או לא תקבל תרופות, אם תקבל טיפולים או לא תקבל טיפולים. אתה מרגיש כאילו אתה בשוק, מתמחרים אותך, הכל אקראי. "קח 35, קח 70". אין שום היגיון מאחורי הקביעה הזו, והם גם משנים אותה באופן אקראי מפעם לפעם.

אתה צריך להיאבק על כל דבר; כל טלפון, כל טופס, כל פגישה, כל טיפול, כל תרופה, כל פרותזה. שום דבר, אפילו שהוא מגיע לך, לא יגיע בקלות. וזה בלשון המעטה.

אף פעם אף אחד לא שואל לשלומך. אני נכה כבר 10 שנים ומעולם לא קיבלתי טלפון לבדוק איך אני מרגיש. להיפך. כל קיצוץ שאפשר לקצץ מהטיפולים או מהתרופות שלך - יקצצו. אתה תהיה בר מזל אם יודיעו לך על זה ולא תגלה את זה פתאום כשלא יסכימו לתת לך הפנייה.

היחס באגף משפיל. הם עושים כל מאמץ להקשות עליך ולהתיש אותך מתוך ניסיון לצמצם את מספר הנכים הבאים בדרישות וזקוקים לתמיכה ולשיקום. אחרי כמה שנים של טרטור, אתה מבין, שבעצם, הם היו מעדיפים, שהיית חוזר בארון".

 

 

מאת: הילית בלוטמן

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

25 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל ארגון נכי צהל אלא אם צויין אחרת