00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

כלבה זקנה לומדת טריקים חדשים

הדנטיסט ההיגייני

באמצע שנות החמישים גרנו בעיירת עולים. חלקינו בצריפי עץ וחלקינו בבדונים. ב"בבית" לא היו מים זורמים, ובחוץ היו מקלחות משותפות ושירותים ציבוריים של "בול פגיעה".

 

בבית הספר שלנו לימדו מורים, שהשכלתם כללה קרוא וכתוב, פחות או יותר.בהפסקות חילקו לנו קקאו בכוסות מתכת . הכוסות הסריחו מחלב עבש והילדים ניסו להיפטר מן המשקה בכל דרך. אך המורים הקפידו עימנו, משום שנאמר להם כי זו אולי ארוחתנו היחידה ליום.

 

דוקא לא היה מחסור במזון. אכלנו מכל טוב, למרות שאמא לא תמיד זיהתה את הפירות שקנתה. זכור היום בו הביאה אגסים מסריחים במיוחד, שכולנו ירקנו בזוועה. השכנה שאלה למה אתם זורקים לזבל גויאבות נפלאות?

 

היא גם חתכה לנו לתוך הסלט קישואים קטנים, כי היא סברה שהם מלפפונים.

 

בבית הספר ניסו להקנות לנו ערכים של חברה מתורבתת. יום אחד הופיעה האחות, הסבירה לנו על חשיבות צחצוח השיניים ואף חילקה לילדים מברשות שיניים.

 

כשאחי טומי`קה ואני חזרנו הביתה והראינו לאמא את המברשות, אמא רתחה מזעם. למחרת היא באה לבית הספר, מצאה את האחות וזרקה עליה את המברשות. “גבירתי" היא אמרה לה בעברית של אולפן "אנחנו לא ברברים! אנחנו באנו מאירופה, אנחנו לא ירדנו מהעצים כמו רוב התלמידים שלכם! לנו יש מברשות שיניים בבית ואת לא תלמדי אותי איך לגדל את ילדי!”

 

מאז, כשהאחות באה לפשפש בשערות הילדים כדי למצוא כינים, היא דילגה על טומי`קה ועלי. לא התחשק לה שוב לפגוש את חמתה של הברונית טוסקה.

 

היו לנו שיטות משלנו לטפל בשיניים.

 

קודם כל בלענו תרופות נגד כאבים. אחר כך היו מפוררים אספירין ומכניסים את האבקה לתוך החור שבשן. החמיצות שהתפשטה בפה גרמה לריור מוגבר. אם ראינו ילד או מבוגר  מרייר ברחוב, לא חשדנו כי ננשך על ידי כלב נגוע. ידענו שזה כאב שיניים.

 

כאשר הכאב הפך בלתי נסבל, הגיע הזמן לאמצעים קיצוניים: הארק. בעקרון, בביתנו לא שתו כלל משקאות חריפים. הארק נקנה כאמצעי תרופתי. הוא נמרח על בטן כואבת והוחזק על שן כואבת. זה עזר. אחרי זמן מה החניכיים נשרפו וקיבלו צבע לבן, וכאב החניכיים האפיל על כאבי השן. ברור שחלק מהמשקה גם נבלע, ולכן יכולת לזהות מתי ילד קטן מהעיירה שלנו סובל מכאב שיניים: הוא היה שיכור.

 

אם שן חלב התנדנדה אך סרבה ליפול, ננקטה שיטת הידית. השן הסוררת נקשרה בחוט, שצידו השני נקשר לידית הדלת הפתוחה. אז טרקו את הדלת והשן היתה עפה החוצה.  זכור המקרה של בטינה הקטנה, שהשן שלה נקשרה לידית כהלכה, אך משטרקה אמה את הדלת דוקא ידית הדלת עפה אל השן ולא השן לידית, כפי שתוכנן.בסופו של דבר המטרה הושגה: השן נפלה ואיתה חברתה, וגם שפתיה של בטינה נרפאו אחרי שלושה שבועות.

 

כאשר הלחי היתה מתחילה להתנפח,התחלנו להבין שהענין רציני. אחרי יומיים, כשהעין הפכה סגולה ונסגרה, ידענו: אין מנוס, הולכים לרופא שיניים.

 

בעיירה שלנו היה רק רופא שיניים אחד, וגם הוא היה רק טכנאי. ברקוביץ עלה לישראל על סיפון האניה "טרנסילבניה". ברומניה הוא היה טכנאי שיניים שהכין פרוטזות עבור רופאי שיניים. היה לו נסיון גם ב"עבודה בפה": בימי השוק בעירו ברומניה היה מציב שולחן קטן באמצע השוק עליו רשם "דנטיסט הגייני". הכפריים שבאו למכור את מרכולתם בשוק היו באים אליו לעקור את שיניהם, אולי בגלל ההגיינה. כי רובם עקרו את שיניהם בעצמם, בצבת  בו היו עוקרים מסמרים מהקיר.

 

כשברקוביץ הגיע לעיירה שלנו, הוא זיהה את הצורך ברופא שיניים.  על  כן תלה בחוץ את השלט שהביא מהשוק והתחיל בעסקים. הוא קנה עשר צבתיות, אותן הרתיח בסיר קטן על הפרימוס (“היגייני" כפי שאמרנו}. כלים אחרים לא היו לו, כי לא היה בהם צורך, ואם היה – לא היה לו מושג מה לעשות בהם. הוא קנה כסא פציינט ישן מהספר ויצא לדרך.

 

הפציינטים היו מגיעים אליו ברמות שונות של נפיחות, ומאחר שהיו רגילים לכאבים, לא התלוננו כאשר ברקוביץ עקר את שיניהם ללא אילחוש. חדר הטיפולים של ה"רופא" נראה כקצביה: דם זרם כמים. בתום העקירה הוא דחף לפיו של הפציינט חצי חבילת צמר גפן והמטופל הגיע לביתו כשפיו פקוק בדם. מאחר שהפציינט היה מלא בארק עוד לפני הטיפול,  לא היו לו כל טענות.

 

בגלל הטיפול הטוב, הן הביתי והן הרפואי, אנשי העיירה שלנו היו חפים משיניים עד גיל שלושים. אז הגיעה שעתו היפה של אדון ברקוביץ: הוא הרי היה בהכשרתו טכנאי שיניים!

 

וכך היה מסביר לפציינט: אני יכול לעשות לך טור שיניים יפה וישר, כמו פנינים. אבל אני לא מציע לך לעשות זאת. שיניים מושלמות יעוררו חשד שהן מלאכותיות {כאילו העובדה שהכרנו את המטופל ללא אף שן בפיו ולמחרת הוא בא בחיוך קורן שיניים לא היו מעוררות איזשהו חשד}. אני מציע שנעשה ניב אחד מעוקם, וכך זה ייראה יותר טבעי.

 

הלקוח הבין כמובן את ההגיון שבדבר, והסכים להצעה.

 

אבל ברקוביץ לא שמר את העצה הטובה לאיש אחד בלבד. לכל התותבות שהכין להורינו הוא עיקם את הניב השמאלי.

 אני זוכרת חוויה קשה: באתי הביתה והורי שיחקו רמי אבנים עם חבריהם. שתי מנורות לוקס, שני שולחנות. ארבע נשים בשולחן אחד וארבעה גברים בשולחן השני. אמרתי שלום וכל המבוגרים שאהבו אותי באמת ובתמים חייכו לעברי.שמונה ניבים שמאליים עקומים זהרו באור הלוקס. קיבלתי שוק: הם נראו כתאומים סיאמיים ולא הייתי בטוחה שאני מזהה את אמא ואבא שלי ביניהם. פרצתי בבכי , ובעלי הניב ניסו לנחם אותי ללא הצלחה.

 

כך הפך הניב העקום לסימן היכר של אנשי עיירתנו. כאשר סידוניה מוסקוביץ חייכה פעם בבאר שבע, זרים גמורים אמרו: אה, היא מן העיירה.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל המיזנטרופית אלא אם צויין אחרת