00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

rachely111

כמה גולשים בבלוג שלי
הצגת מספר הגולשים באתר
הערת המחברת !

כל התמונות ברשומותיי ובשיריי

הן לא שלי הן מהאינטרנט ומגוגל,

 למעט ציוריי ותמונותיי שציינתי. 

אל תבכי ילדה אל תבכי

"אך איזה יום יפה" , השיר מתנגן לו ברדיו ואני משילה את שיירי הלילה מעלי ולובשת יום , וכך בעודי נוגסת בפרוסת הלחם המרוחה בריבה מתוקה, אני יוצאת לעבר מכוניתי החונה בחצר.
היום החלטתי לנסוע לרמת גן , לדודתי , ליד ביתה של סבתי עליה השלום.
התנעתי , ובקול חריקה זינקה מכוניתי אל הרחוב הסואן.
בדרך עברתי על פני תחנות אוטובוס רבות, זה כבר שנים שלא נסעתי באטובוס, מאז שהוצאתי רשיון נהיגה, קניתי רכב לעצמי, כדי שלא אהיה תלויה באף אחד, גם לא באוטובוס.
ראיתי בתחנות אנשים רבים ממתינים לנסיעה, צעירים, ילדים וזקנים, חשבתי בליבי, אני באמת צריכה לקחת את הנכדים לנסיעה באוטובוס, בשבילהם זה טיול אחר, כמו למשל רכבת.
 
הרמזור התחלף לאדום, ואני בלמתי את המכונית ליד תחנת אוטובוס, הפנתי את ראשי כדי לראות מי יושב בתחנה, הייתה שם רק אשה וילדה כבת חמש.
 
אמא העירה אותי כרגיל בבוקר, קמתי, התלבשתי, הכנתי את ילקוט בית הספר, אכלתי ואבי הימתין לי בחוץ עם אופניו.
"אבא אני כבר יוצאת"צעקתי ומיהרתי עם הלחמניה ביד אחת והילקוט בשניה ורצתי החוצה.
אבי הקפיץ אותי על הכסא האחורי באופניים ויצאנו לדרך.
אבא כל בוקר מסיע אותי לבית הספר שבמושבה. בצהריים אני חוזרת ברגל עם חברותי.
מחר אמא לוקת אותי לסבתא שגרה ברמת גן.
 
הרמזור התחלף לצהוב ואני קוטעת את זכרונותיי,מורידה את הרגל מהבלם וממשיכה לנסוע, אבל הזכרונות לא מרפים.
 
למחרת בבוקר אני הולכת לבית הספר כרגיל וחוזרת עם חברות.
מיד אחרי שהגעתי, אמא התכוננה לנסוע לסבתא, אז כמובן התכוננתי גם אני, תמיד נסעתי עם אמא לסבתא, אני כל כך אוהבת להיות שם, סבתא תמיד נותנת לי לנעול את נעלי הבית שלה שהתאימו מאד לרגליי, סבתא הייתה נמוכה ושמנמנה כך שהנעליים היו "בול עליי".
אמא ואני יצאנו לדרך, הגענו לתחנת האוטובוס של המושבה ונסענו עד תל אביב, משם היינו צריכות לקחת עוד אוטובוס לרמת גן.
התחנה הייתה מלאה באנשים שנדחפו ודחפו עם מרפקיהם אחד את השני וגם החזיקו את הדלת שהנהג לא יוכל לסגור אותה.
אמא ואני היינו אחרונות, אמא רצתה גם להדחף והושיטה את ידה אל תוך האוטובוס לעבר הדלת, פתאום הדלת נסגרה על ידה של אמא , והיא לא יכלה להוציא את היד, היא נשארה תקועה בין הדלת למשקוף ואני ואמא מחוץ לאוטובוס.
 
שוב הגעתי לרמזור אדום ועצרתי.
המשכתי להזכר ברגע המבהיל עד מוות.
אני כילדה קטנה שלא רוצה לאבד את אמא ואין בידי לעשות דבר.
 
"אמא , אמא תוציאי את היד"חזרתי ואמרתי עשרות פעמים, אמא הנהנה בראשה ולא עשתה מאומה, רק מדי פעם לחשה "יהיה בסדר, אל תדאגי".
האנשים שישבו למעלה באוטובוס כנראה לא הבחינו בחלק ידה המושטת למטה, בתחתית המדרגה האחרונה.
ליבי ניבא רעות, והמחשבות התחילו להתרוצץ במוחי, אם האוטובוס יסע ,חלילה, והוא ימשוך את אמא אחריו בכביש, אמא תמות ולא תהיה לי אמא, אוי לי , מה אני יכולה לעשות, אני שואלת את עצמי, וקולות של גניחה חלשה יוצאות מגרוני, מי יעזור לי, אולי בכל זאת אמא תחשוב על משהו, והיא מרגיעה אותי,"יהיה בסדר, תכף הוא יפתח את הדלת ואני אוציא את היד", אבל אני מבינה שיעברו כמה דקות עד שהנהג יקח כסף מהאנשים שעלו  ומיד יתחיל לנסוע. אוי לי, אני רוצה את אמא שלי שלמה שתסע איתי לסבתא.
 
בתוך ערפל של דמעות ראיתי אור צהוב ואחר כך ירוק.
התחלתי לנסוע, לידי הייתה קופסת טישו, תלשתי אחד וניגבתי את הדמעות מעיניי. הרגע חזר אליי בכל עוצמתו למרות שאמא כבר אין לי.
אבל אימי היא בתוכי תהיה כל חיי.
 
אותן עשר דקות אולי, היו בשבילי, נצח. ידה של אמא הייתה תלויה ומהודקת בדלת האוטובוס ואין מציל ואין שומע.
 
פתאום מישהו באוטובוס צעק לנהג"תראה יש פה יד של אשה, תפתח מהר את הדלת !", ובאמת הנהג שיחרר את ידה של אמא והיא גם וויתרה על האוטובוס הזה, והמשכנו לחכות לאוטובוס הבא שיגיע בעוד שעה.
אבל אני כל כך שמחתי, חיבקתי את אמא חזק חזק שלא תברח לי יותר.
 
צחוק של שמחה השתחרר מגרוני, הגברתי את המוסיקה ברדיו ושרתי איתו, ברקע היה השיר "אל תבכי ילדה, אל תבכי", איך בדיוק כשאני זקוקה לו, הוא מתנגן. 
        

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

24 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
מפת מבקרים
דגלי מדינות שמבקרים
free counters
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל rachely111 אלא אם צויין אחרת