00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

קלרדומה מחפשת אהבה

גשם

שש בערב, אני יושבת לבד במשרד, בוהה במסך המחשב.
סיימתי לעבוד אבל אין לי חשק לקום מהכסא. עצוב לי.

זה היה יכול להיות מאוד נחמד אם הייתי יכולה לספר לכם בדיוק למה אני עצובה ומה מכעיס אותי
ולהיכנס לקטנות - אבל איך אפשר כשחלק מכירים אותי וחלק אולי יכירו בעתיד ופתאום הבלוג ניהיה מקום מאוד חונק ומאיים.

סיימתי היום שבוע שני בעבודה. חמישה ימים בשבוע, שמונה וחצי עד חמש וחצי. בדר"כ אני נשארת יותר, כמו עכשיו.

נמאס לי מבחורים, אני אפילו לא מצליחה לאונן בזמן האחרון. וזה לא שאני לא מנסה, בטח שמנסה, אבל עייפה מדי אחרי יום עבודה ארוך ומאוד מבולבלת וזה פשוט לא הולך. אז אני נרדמת עם היד בין הרגליים.

אני חושבת שקצת איבדתי את החשק שלי, או יותר נכון, נראה לי שאני מתעלת את כל האנרגיות שיש בי לכיוון העבודה. מאוד חשוב לי להצליח. הייתי רוצה להראות לכם מה אני עושה שם, אני לומדת כל כך הרבה שזה בלתי נתפס. הם משלמים לי בשביל ללמוד! אתם מסוגלים לתפוס דבר כזה? שמישהו ישלם לך בשביל שתשב ותלמד?!

אני מאוד מרוצה כאן ואני חושבת שהם מחבבים אותי.

מרגישה מגעיל.

המצב בבית הרבה יותר טוב. אבא מכין לי כריך כל בוקר. התגעגעתי אליו.

אני יותר מדי מתגעגעת לחבר שלי. הפסיכולוגית שאלה אם אני יכולה להסביר למה בדיוק אני מתגעגעת. חשבתי על זה כל השבוע ו.. אני חושבת שבעיקר חשבתי על זה שאני צריכה לחשוב על זה, אבל לא עלה שום דבר ספציפי, וזה כמו מערבולת, אני חושבת עליו וישר נסחפת פנימה, לכל הטוב, לכל הרע.

באיזשהו מקום אני מקווה שרע לו ושהוא אומלל בלעדי. הייתי רוצה שהוא יבין שהוא רוצה אותי, שהוא ישתנה. וכשאני מבינה שאין מצב שזה יקרה, וגם אם זה היה קורה לא באמת בטוח שזה היה פותר משהו, אני פשוט מנסה לשכוח ממנו, להדוף אותו החוצה. לא נראה לי שאני עושה עבודה כל כך טובה בעניין הזה.

הוא התייחס אליי ממש מחורבן. באמת. כבן זוג הוא היה נוראי, חרא. אין מילה אחרת. הוא לא היה בן זוג אלא יותר בחור אקראי שנאחזתי בו בציפורניים. החבר הכי טוב שלי, היחיד שאיי פעם היה לי. אני כל כך מתגעגעת אליו, חסר לי לדבר איתו לספר לו מה קורה איתי. שידע שאני בסדר, שמצאתי עבודה, ואפילו עבודה טובה. שידע שאני לומדת ושמעריכים אותי. אני חושבת שהוא היה גאה בי.

מניאק.

פאק, זה כל כך מבאס שצריך לסחוב את החרא הזה, אי אפשר לגמור עם זה כבר? הבנתי את הלקח, באמת, הספיק לי. לא רוצה עוד. הנה, התגברתי עליו, הוא לא מעניין אותי, הלקחים הופקו, המסקנות הוסקו, אני מוכנה להמשיך הלאה! אז שיגמר כבר הכאב לב הבן זונה הזה שחונק אותי מבפנים ולא נותן לנשום. אני לא רוצה יותר, הספיק לי.

נראה לי שהגיע הזמן ללכת הביתה.

נ.ב. הסתכלתי עכשיו בתצוגה מקדימה וקפצה עליי פתאום פרסומת לסיגריות שהתפרסה על כל הבלוג! מישהו יכול להסביר לי מה לעזאזל עובר בראש של החבר`ה מתפוז? נשבעת לכם שהם פשוט דפוקים בשכל. מזה החרא הזה?

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

6 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל קלרדומה אלא אם צויין אחרת