22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

זיכרון בפועל

הכרעות גורליות

הכרעות גורליות \ איאן קרשו.
תירגמה מאנגלית: כרמית גיא. הוצאת עם עובד, ספריית אפקים 617 עמ`

ספרו של איאן קרשאו יצא בעברית בתחילת השנה, והפך להיט גדול. הייתי צריך להזמין אותו מראש בספריה, ועברו כמה שבועות טובים עד שהודיעו לי שהוא מחכה לי. אני חושב שכח המשיכה של הספר, בהשוואה לספרי היסטוריה אחרים, הוא שיש לו תזה, ועוד אחת כזו שמחניפה לקורא במערב ומרגיעה את פחדיו. צורת המשטר הדמוקרטית-ליברלית, רומז קרשאו, למרות שתהליך קבלת ההכרעות בה הוא איטי ופתלתל, מייצרת החלטות טובות יותר עבור האזרחים. לזכות קרשאו צריך לומר, שהוא מעביר את האמירה הזו לקורא בצורה מעודנת ומתוחכמת. הוא אינו מטיח אותה בקורא שוב ושוב בצורתה הגולמית.

מעלה נוספת לספר היא ההתמקדות שלו בפרק זמן קצר, בין מאי 1940 לדצמבר 1941, ובאתרי התרחשות מרובים. הבחירה הזו הזכירה לי סרט קולנוע, שיש בו עריכה צולבת בין אתרי ההתרחשות השונים. בין מקום המסתור של הפושעים לבין תחנת המשטרה שבה נערכים לרדוף אחריהם, למשל. גם זו דרך להתחבב על הקורא, מן הסתם.

טענתו של קרשאו היא, שבפרק זמן זה התקבלו עשר הכרעות, שקבעו את מהלך המלחמה בשלוש וחצי השנים הבאות, ואולי גם את מהלך חצי המאה הנותרת. כמה מן ההכרעות האלו מוצגות לעתים כהחלטות לא רציונליות, פרי גחמה של רגע. קרשאו מראה, שההחלטות הללו היו תולדה כמעט בלתי נמנעת של עמדות שננקטו בעשרים השנים שקדמו להן.

ההבדל בין המשטרים הדמוקרטיים לבין המשטרים הסמכותניים היה היכולת של המשטרים הדמוקרטיים לנטוש את עמדותיהם הקודמות. לאמץ צעדים שסתרו את העמדות הישנות, אבל התאימו למציאות החדשה. זאת בזכות השקלא וטריא המייגע שמלווה קבלת הכרעות במשטר דמוקרטי, ומאפשר דיון אמיתי בצעדים שאפשר לנקוט במציאות נתונה. התהליך הזה גם מאפשר דיון בתרחישים הגרועים ביותר, מה שבמשטר סמכותני עלול להיתפס כחוסר פטריוטיות, כפחדנות, ואף כבגידה שעונשה מוות.

אלה הן עשר ההכרעות שבהן עוסקים עשרת פרקי הספר:

א. החלטת הממשלה הבריטית להמשיך במלחמה לאחר כניעת צרפת וכיתור הצבא הבריטי בדנקירק. אני לא ידעתי, ונראה שאיני היחיד שלא ידע, ששר החוץ האליפאקס הציע שבריטניה תפנה לגרמניה ותבקש שביתת נשק, ושרק בתום שלושה ימים של דיונים מרתוניים הצליח צ`רצ`יל להסיר את ההצעה מסדר היום. זאת לאחר שהצליח לשכנע את חברי הקבינט שהמצב לא אבוד, ושכניעה לגרמניה אינה מציעה שום יתרון לעומת תבוסה במלחמה.

ב. החלטת היטלר לפלוש לברית המועצות. תמיד חשבתי על הפלישה לברית המועצות כעל שגיאה איומה של היטלר, שגיאה ששגה בגלל מכשלות אופיו. מהפרק הזה למדתי, שהתמשכות המלחמה במערב יצרה לגרמניה בעיית חומרי גלם, ושהפלישה לברית המועצות הייתה אמורה לפתור את הבעיה הזו. שיקול נוסף היה שהבסת "הבולשביזם היהודי" והשתלטות על שטחים במזרח היו יסוד מוסד באידיאולוגיה הנאצית מתחילתה, והאביב של שנת 1941 נראה כמו שעת כושר לעשות זאת.

ג. החלטת הממשלה היפאנית לכרות ברית עם גרמניה ואיטליה ולהתפשט דרומה. היה לי מעניין להכיר את הנפשות הפועלות בצמרת היפאנית ולהבין את האקלים הפוליטי שבו פעלו. המשטר היפאני לא היה שלטון יחיד: הוא היה שלטון של פקידים ממוצא אריסטוקרטי, שהיה נתון להשפעה הולכת וגוברת של הצבא. יפאן שאפה להקים לעצמה אימפריה במזרח אסיה כבר מאז תחילת המאה, וכבר הייתה במסלול עימות עם ארצות הברית אחרי שפלשה לסין. לכאורה, מוטב היה ליפאן לא להחריף את יחסיה עם ארצות הברית, שהייתה ספקית הנפט העיקרית שלה. אבל, משיקולים של כבוד לאומי, החליטה ממשלת יפאן לעשות בדיוק את זה.

ד. החלטת מוסוליני להצטרף למלחמה ולפלוש ליוון. הפרק הזה נקרא כמעט כאתנחתא קומית. לא הייתה לאיטליה שום סיבה אמיתית להצטרף למלחמה, למעט המחויבות שחש מוסוליני לתת לאיטלקים אימפריה משלהם. באותם ימים ניסה היטלר לשכנע את פרנקו ואת פטאן להצטרף למלחמה לצד גרמניה, ולא הצליח. אלמלא פעל מוסוליני כבריון שכונתי אימפולסיבי, אולי יכול היה לשרוד בשלטון על ארצו עוד שנים רבות, ולחסוך מעמו את החורבן והסבל שהיו מנת חלקם בשנים הבאות.

ה. החלטת רוזוולט להגיש לבריטניה כל סיוע אפשרי, למעט כניסה למלחמה. מבחינתי, אולי הפרט הכי מעניין בפרק הזה היה זה: בקיץ 1940 היה הצבא האמריקני במקום ה-21 בעולם מבחינת גודלו, הבא ברשימה אחרי צבאה של הולנד. בסנאט ובבית הנבחרים פעלה שדולה בדלנית חזקה ואהודה. אזרחי ארצות הברית, שעדיין לא התאוששו מהשפל הגדול, לא רצו לשלוח שוב חיילים למלחמה באירופה. יתר על כן, גם רוזוולט עצמו לא היה מעוניין בכך, ובבחירות לנשיאות של שנת 1940 התחייב שלא לעשות זאת. רק כניעת צרפת ומצבה הקשה של בריטניה הביאו את רוזוולט להבנה שגרמניה מאיימת גם על שלום ארצות הברית, ושיהיה על ארצות הברית לנקוט צעדים. הפרק הזה מספר יפה את סיפור התהליך שבו גיבש רוזוולט את המדיניות החדשה, המנוגדת להבטחות שנתן בבחירות, ושבו יישם את המדיניות הזו בלי לאבד את הלגיטימיות של שלטונו. יצחק רבין ז"ל הצליח בחלק הראשון, אבל נכשל בחלק השני.

ו. החלטת סטלין לדחות את המידע המודיעיני שקיבל על הפלישה הגרמנית המתוכננת. הסיפור על עצימת העיניים של סטלין הוא סיפור מוכר, ונהוג לייחס גם אותו למכשלות האופי של שליט יחיד. לחשדנותו הקיצונית, לאמונתו העמוקה באינטואיציות של עצמו, לחוסר יכולתו לסבול אנשים בעלי דעה עצמאית בסביבתו. מהפרק הזה למדתי, שלסטלין הייתה סיבה טובה לקוות שגרמניה לא תתקוף: הצבא האדום היה במצב גרוע מאד בעקבות הטיהורים שערך בו סטלין בסוף שנות השלושים, וכך גם התעשיה הבטחונית הסובייטית. סטלין עשה כמיטב יכולתו כדי לא להרגיז את היטלר וסיפק לו חומרי גלם בכמויות ניכרות עד יום הפלישה. היו לסטלין סיבות טובות לחשוב שהגרמנים לא יפלשו באביב 1941, והיו לו סיבות לחשוב שהמידע המודיעיני שקיבל הוא בלתי מהימן. השגיאה שלו הייתה, שהוא נערך לתרחיש הטוב ביותר ולא נערך לתרחיש הגרוע ביותר.

ז. החלטת רוזוולט להתגרות בגרמניה בלי להכריז מלחמה. הפרק הזה הוא במידה רבה המשכו של הפרק החמישי, זה שבסיומו החליטה ארצות הברית ליישם את מדיניות "החכר והשאל" ביחס לבריטניה, ויותר מאוחר גם ביחס לברית המועצות. כעת כבר הבין רוזוולט שלא יהיה מנוס מכניסה למלחמה, והקבינט שלו דחק בו להורות על כך. אלא שצעד כזה שדעת הקהל בארצות הברית עדיין הייתה נגד כניסה למלחמה. הפרק מתאר שורה של החלטות שקיבל רוזוולט בשנת 1941, החלטות על צעדים שבסופו של דבר הביאו את יפאן ואת גרמניה להכריז מלחמה על ארצות הברית. זה לקח הרבה זמן, אבל בסוף זה קרה.

ח. החלטת הממשלה היפנית לתקוף את ארצות הברית. הפרק הזה מתחיל במקום שבו הסתיים הפרק השלישי. ארצות הברית כבר הטילה אמברגו נפט על יפאן, והרזרבות שלה הולכות ומתכלות. ממשלת יפאן מחפשת דרך להקטין את המתיחות עם ארצות הברית, אבל ארצות הברית מציבה תנאים קשוחים, ביניהם ויתור של יפאן על הטריטוריות שכבשה בסין, כיבושים שגבו מחיר כבד בחיי אדם. לא יעלה על הדעת, אומרים היפאנים, ומחליטים שאם כבר להידפק, אז להידפק כמו גיבורים ולא כמו פחדנים. כשחושבים במונחים של סמוראים, דווקא יש היגיון בהכרעה הזו.

ט. החלטת היטלר להכריז מלחמה על ארצות הברית. כמו ההחלטה לפלוש לברית המועצות, גם ההחלטה הזו נראתה לי תמיד כמו צעד מטורף מצידו של היטלר. גם ידעתי, שלפי תנאי הברית עם יפאן, גרמניה הייתה מחויבת לבוא לעזרתה רק במקרה שהיא מותקפת ע"י צד שלישי, לא במקרה שהיא תוקפת אותו. הספר מעלה כמה הסברים בקשר להחלטה הזו. ראשית, הנאצים רחשו איבה מתמשכת לארצות הברית והאמינו שהיא נשלטת בידי היהודים. שנית, כפי שנאמר קודם, ארצות הברית סייעה לבריטניה במלחמתה נגד גרמניה ויזמה תקריות עם הצי הגרמני, התגרויות שהיטלר בעצמו הורה לא להגיב להן. כבר גירד לגרמנים באצבעות להגיב להתגרויות הללו. שלישית, גרמניה מאד רצתה שיפאן תפתח חזית שניה באוקיינוס השקט, היפאנים כבר ביקשו שגרמניה תכריז אף היא מלחמה על ארצות הברית, והיטלר רצה להפגין תמיכה. לכן עשה את הצעד שלא היה מחוייב אליו פורמלית, צעד שממילא רצה לעשות במועד עתידי כלשהו.

י. החלטת היטלר לרצוח את כל יהודי אירופה. עלי להודות, שהפרק הזה נראה לי כמו טלאי שהודבק ברישול לתשעת הפרקים הקודמים. ברור שאני שמח על כל איזכור של השואה בספר היסטוריה לגיטימי ופופולארי, אבל הפרק הזה לא משרת את האמירה של קרשאו, ולכן קצת לא נח לי איתו. בתשעת הפרקים הקודמים ראינו, שתהליך כושל של קבלת החלטות הוליד הכרעות, שגרמו נזק גדול לאינטרס של מקבלי ההחלטות. רצח יהודי אירופה היה הגשמת חלומם הרטוב של גרמנים רבים, לא רק של היטלר. יש באירופה, לא רק בגרמניה, הרבה אנשים שהרוויחו ממותם של ששה מיליון יהודים ומבריחתם של רבים אחרים. ההכרעה לרצוח את יהודי אירופה הייתה הכרעה מרושעת, אבל מנקודת מבטם של האנשים שהחליטו עליה, וגם מנקודת מבטם של האנשים שהרוויחו ממנה, היא לא הייתה מחוסרת היגיון, ולא היא שהביאה עליהם את חורבנם.

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

14 תגובות

נשארים מעודכנים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל שושן פרא אלא אם צויין אחרת