00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

חיי

במזל סרטן - חלק ו`

 
 
 
 
 
 

שיגרת הבוקר לא איפשרה לי לשקוע חזרה לתוך הפחדים ולהחזיר את הצללים. להעיר את הבנות, להכין כריכים,  להסיע לבית ספר. קולות צחוק מתגלגל הגיעו מהקומה העליונה ומלאו אותי בעונג ובאושר.

 

תמיד אמרתי שאני לא בטוחה שאני אמא טובה, אני בכלל לא בטוחה שאני יודעת מה זה אמא טובה. קראתי הרבה, התייעצתי הרבה, הלכתי לסדנאות אבל בעיקר השתמשתי בחושי לגדל את בנותיי,  ולהאמין שאני עושה זאת בדרך הטובה ביותר.

 

אני גם ריאלית אני יודעת שעשיתי טעויות בדרך כפי שכל הורה עושה טעויות, אבל אני מקווה שהטעויות היו בונות, ותורמות ליצירת אישיות בוגרת, עצמאית, חיובית ועם ערכים.

 

אני מאמינה גדולה בדוגמא אישית ולכן נהגתי להציג  בפניהם את דוגמת חיי, את המקום שממנו התחלתי והמקום שאליו הגעתי, את אורח חייו של אביהם לימודים קשים והצלחה מקצועית, את הזוגיות שלנו, השיתוף והאהבה.

 

זה לא שאני מסתירה מהם שיש לאנשים חולשות, זה לא שהצגתי שאני מושלמת אבל בהחלט הצגתי שעם כוח רצון מצליחים.

 

********************

 

 

שכונת ילדותי. שכונה ערבית נטושה בשוליה  המערביים של העיר חיפה,  אוכלסה עם קום המדינה בעולים חדשים.

 

גרנו בה במסגרת כמעט שיבטית, עם סבא וסבתא דודים ובני דודים, והרבה קרובי משפחה שכולם היו דודה או דוד...שכונה קטנה ואינטימית, מגוננת וחמה.

 

בתי אבן ישנים, הבנויים על צלע ההר כגיבוב של בקתות וחדרים קטנים, מחוזקים מכל הבא ליד, קרשים ולוחות מתכת. סמטאות צרות ואפלות שבחלקן מאפשרות מעבר לאדם אחד בלבד, ושכמעט תמיד מסתיימות, או מתחילות, במדרגות תלולות ומפותלות. האספלט הישן, התפורר ונעלם ובכביש נותרו איים בגדלים שונים משובצים שברי אבנים וחול.  השטחים הפתוחים והמוזנחים בפאתי השכונה, צימחו פרחי בר, וחצרות עם עצי תאנה ותות.

 

כל אלה עמדו לרשותנו כארץ פלאים רחבת ידיים. במרחבי השדות שיחקו הילדים בתופסת, הסמטאות והמדרגות האין סופיות, סיפקו מקומות מסתור לרוב, וכניסה לחצרות הבתים כדי לטעום מפרות העצים, שמשה מבחן אומץ. 

 

בית הקולנוע השכונתי, הקרין סרטים חדשים מדי שבוע, וריכז אליו מדי מוצאי שבת את תושבי השכונה כמקום מפגש חברתי.

 

החמאם הטורקי הישן, לשם נהגו ללכת מדי חודש כל נשות השכונה. ואני, ילדה קטנה, אחזתי בביישנות בשולי שמלתה של אימי,  הגנבתי מבטים מהירים וקצרים בנשים העירומות שופעות האיברים שישבו על דופן הבריכה, נינוחות בעירומן, מצחקקות תוך שהן מכות האחת את גבה של השנייה בזרדים יבשים,  אדי המים המהבילים כיסו את התמונה כוילון תחרה עדין המתנפנף ברוח, הפכו את המראה לחלום הזוי.

 

לתוך העולם השליו הזה, התפרצה כאש בשדה קוצים שמועה. דיברו על יריות והרוגים, מהומות ואסונות. לא הבנתי כיצד זה נוגע לנו, אבל הרגשתי את המתח מסביב. אבא סגר את הדלתות והחלונות וכיבה את האורות, אמא הצמידה אותנו אליה בחוזקה כשהיא ממלמלת מילות תפילה. מטח של אבנים פגע בתריסי החלונות, ורעש נוראי של חביות מלאות אבנים, מתגלגלות במורד מדרגות הרחוב. קולות אנשים כועסים, צועקים ומקללים שחלפו חבורות חבורות על פני חלוננו,  מכים בקרשים, במקלות ובמוטות ברזל על הדלתות והחלונות, גרמו לנו להתכווץ מפחד.

 

לימים למדתי כי בתחילת שנות השישים פרצו בשכונה סדרה של הפגנות רחוב ומעשי ונדליזם כביטוי לתחושת קיפוח עדתי ומצוקה והעלו את הבעיה העדתית לסדר היום.

כילדים, לא הבנו מה קרה לעולמנו. לא ידענו מהו קיפוח עדתי כי כולם היו עולים חדשים, לא ידענו מהו עוני, כי כולם חיו בצמצום ובדחק. כולם היו שווים בחוסר,  בעוני ובדלות. זה היה טבעי בדיוק כמו חדרון השירותים המשותף לכל המשפחות שגרו מסביב לחצר משותפת. טבעי, בדיוק כמו הרחצה השבועית בתוך גיגית בחדר המרכזי בבית, שמעבר לכך ששימש כחדר רחצה מאולתר, שימש גם כמטבח, פינת אוכל וחדר ילדים.

 

כשבגרתי נסעתי לבקר במקום. מכל השכונה נותרו עיי חורבות בלבד. כשאיתרתי את הריסות ביתנו נותר רק תיחום החדרים משורטט על הקרקע והופתעתי. כל כך קטן במימדים של היום. שני חדרים של כשלושה מטר X שלושה מטרים. ניסיתי לשחזר היכן עמדו מיטתי, ארון הכלים, הכיור ושולחן האוכל,  ולא הצלחתי לדחוס את הריהוט שבדמיוני לתוך התרשים ההרוס של החדרים.

 

מעולם לא נחשפנו לעולם שבחוץ. חיינו כחברה סגורה, בתוך שכונה מובדלת בחומות בלתי נראות. זה היה העולם של ילדותי שנופץ בחטף.

 

זמן מה לאחר מכן, החל פנוי מרצון של השכונה לדיור חליפי והעולם השתנה.

 

******************

 

 

נפנפתי לעברם כשנכנסו למכונית ואביהם הסיע אותן לבית הספר, שולחת נשיקה גדולה, ענקית,  אליהם, אל בעלי, אל העולם.

"בוקר טוב עולם מה שלום כולם...."  זמזמתי לעצמי .

 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

17 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל פל אלא אם צויין אחרת