00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

בלי חיתולים ובלי חשבון

שרביט הא`-ב`.

קיבלתי את השרביט מעננת, כלומר, אני עכשיו לא יכולה לדחות את הרשומה הבאה יותר ...

אז ככה, 22 מושגים לפי הא`-ב` , מושגים הרלוונטיים לבלוג שלי.

המממ ...

א - אמונה
מקורבי בודאי יתפלאו איך חילוניה כמוני הכופרת בעיקר ובעוד כמה דברים פותחת את הרשומה הזאת דוקא עם אמונה. אז למי שתוהה, לא מדובר באמונה דתית או בהתקרבות לאלוה כלשהו, אלא באמונה בעצמי ובאינטואיציה שלי. אם בעברי נטול הילדים הסתמכתי תמיד על הספרים ודברי המומחים והלכתי תמיד (טוב, כמעט) אחר קול ההגיון, הרי שעם שנות הורותי למדתי לבטוח בקולי הפנימי ובמסרים מבנותי ולתת להם במה רחבה בתהליך קבלת ההחלטות שלי. אני עדיין קוראת ספרים ומתייעצת עם מומחים, אבל אני כבר יודעת ומאמינה שהמומחית העיקרית לאיך לגדל את הילדות שלי על הצד הטוב ביותר היא אני.
ובלשון זכר, המומחה הכי גדול לבנותינו הוא כמובן אבו נטע :-)

ב- בלגן, ברדק
המצב הרגיל בביתי.
צעצועים בכל מקום, שאריות אוכל, בגדים זרוקים, שערות חתולים, ספרים פתוחים, וניירת.
מידי פעם הייתי נתקפת באמוק ומסדרת ומנקה הכל.
שעה אחר כך הבית כבר חזר לאיזון הרגיל שלו - לבלגן.
היום יש לי מנקות פעם בשבועיים. הבית נראה נהדר כשנכנסים אליו, ושעה אחר כך ...
ניחשתם נכון - הבלגן חוגג.
וכך גם הבלוג שלי. בלי סדר, בלי אירגון, ובלי קוביות תוכן. עוד אגיע לזה מתישהו באחרית הימים :-)
(אני עוד מפנטזת על היום שבו אנצח את החוק השני של התרמודינמיקה.)


ג- גן הורים
גן ילדים הוא גן שבו ההורים מביאים את הילד בבוקר ואוספים אותו אחה"צ. בגן ההורים שלנו ההורים (הצוות התורן ועוד מי שבא לו) נשארים בגן ומתפעלים אותו.
יש גננת - והיא זו שמתכננת את התכנים (להורים יש השפעה ממשית על התכנים גם כן) והיא זו שמעבירה את הריכוז, ומדריכה את ההורים בתפעול הגן. אבל מי שמכין את החומרים, מארגן, מנקה מפעיל את הילדים, ודואג למשמעת וסדר אלו ההורים עצמם, לא פחות מאשר הגננת. לצוות התורן ישנן מטלות מוגדרות: מס` 1 אחראי על הכנת האוכל, הגשתו ונקיון המטבח, מס` 2. אחראי על פעילויות בתוך הכיתה, פרוייקט אומנות אם יש, ונקיון הכיתה, מס` 3 משגיח על הילדים בחצר המשחקים ואחראי על פעילויות החצר ונקיון החצר, מס` 4 משגיח על מסלול תלת האופנים והקרונות ועל השקיית הגינון, ומס` 5 עושה מטלות שונות ועוזר היכן שצריך יותר השקעה באותו היום.
כל משפחה מחוייבת ליום אחד תורנות בשבוע (אם יש שני ילדים אז יומיים) אבל ישנם לא מעט הורים שנשארים יותר, לפי מידת המוכנות של ילדם. ככה יש מספיק מבוגרים אחראים בגן בשביל לתפעל אותו תוך כדי מתן יחסצמוד לילדים, ולכל אחד יש את האינטרס שהגן יתפקד על הצד הטוב ביותר. המרוויחים העיקריים הם כמובן הילדים, אבל אני יכולה להעיד ממקור ראשון שההורים מרוויחים לא רע גם כן - תהליך העצמה הורית, רכישת כלים פדגוגיים לגיל הרך, כולל התייחסות צמודה ומקצועית לבעיות משמעת, ורכישת מיומנויות של הפעלת ילדים וחינוכם, גם של ילדי אחרים.
אלו הן בדיוק המיומנויות שאנחנו מפעילים כעת כאשר אנחנו מריצים את התכנית במתכונת העצמאית הנוכחית שלנו, עד אשר נמצא מקום של קבע.


ד- דמיון
היום ציירה בכורתי סצנה מתוך `עידן הקרח`. לא על נייר, חס וחלילה, אלא על דלת אחד החדרים. גם היא וגם הצעירה מבלות חלק ניכר מזמנן במשחקי תפקידים וברקימת סיפורים קטנים משלהן. זה כל כך חמוד להתבונן בהן ואשכרה לראות את גלגלי הדמיון עובדים במרץ!
כל ילד הוא נשמה עשירה בדמיון כמובן, וגם אני הייתי כזאת, וכמו שקורה לרבים שמתבגרים, המעטתי בתירגולם של שרירי הדמיון יותר ויותר, עד שהתנוונו. לשמחתי גיליתי שרווח גדול נוסף מההצטרפות לגן ההורים הוא שהפעילות האינטנסיבית עם ילדים קטנים שיחררה מחדש את דימיוני הכלוא. כעת, מתי שיש לי את הזמן והאנרגיה, אני משתדלת לאמן אותו בכתיבה או יצירה מסוגים אחרים, והכי טוב - עם הילדות.

ה- הנקה
לפני כחודשיים גמלתי את צעירתי בת השלוש ובכך סגרתי קרוב לשש שנים של הנקה כמעט רציפה. שש שנים של התמסרות פיזית ונפשית, שש שנים שהעניקו לבנותי אך גם לי יחסי אינטימיות הקרובים לסימביוזה. אם מישהו היה אומר לי לפני ההריונות שאני אניק עד גיל `מופלג` שכזה מן הסתם הייתי צוחקת לו בפרצוף. אז זה נראה לי מוזר, הזוי וסהרורי כשם שזה נראה היום לפלח ניכר מהאוכלוסיה המערבית. אבל משהתחלתי ... לא יכולתי להפסיק. והמשכתי, והתמדתי לא מתוך עקרונות ולא מתוך לחצים ולא מתוך דוגמת הסביבה בה אני חיה, אלא מתוך יחסי הגומלין שנשתרגו ביני ובין בנותי ושרשיהם בהנקה.
וחדלתי מלהניק כאשר הרגשתי שהסימביוזה הפכה להשתלטות. לתביעת בעלות מוחלטת על גופי וזמני, והגמילה של צעירתי היתה ליום השיחרור שלי.


ו- ועד
בחברות רבות בעולם ישנו שליט יחיד שעל פיו יישק דבר.
במדינה דמוקרטית מתוקנת ישנו הועד.
נכון לעכשיו רלוונטיים לחיי ולבלוגי שני ועדים, שניהם ועדי חינוך.
האחד והבולט ביותר הוא זה שאני עצמי חברה בו - הועד הפועל של קואופרטיב גן ההורים של בנותי. הצטרפתי לועד לקראת סוף השנה שעברה ודי מהר מצאתי את עצמי באירגון המתפקד במוד הישרדות. התפקיד הרשמי שלי הוא לתכנן ולהוציא לפועל סיורים חינוכיים של הגן, ואפילו שאין לנו מקום קבוע עדיין ואנחנו פועלים במתכונת חלקית, זמנית, הסיורים מתקתקים :-) בנוסף אני כמובן פעילה בכל מה שקשור במאמצנו למצוא בית קבוע לגן.
הועד החשוב ביותר הוא ועד החינוך המחוזי. בועד יושבים חמישה אנשים הנבחרים לתפקידם בבחירות דמוקרטיות, והם שקובעים את תכניות הלימודים,
איזה מורים ילמדו ומה, אילו בתי ספר יהיו פעילים ואילו ייסגרו במחי עט, והכי חשוב - כמה כסף מהתקציב הולך לאן. במהלך שלוש השנים האחרונות החמישיה שחולשת על מחוז העיר הייווארד סגרה את הברז לקואופרטיבי ההורים אחד אחרי השני. בסוף השנה שעברה הם חיסלו את התקציב לקואופ האחרון שעמד על תילו - הקואופ שלנו. הציבור רשאי לשטוח את טענותיו ודיעותיו במהלך ישיבה פתוחה השערכת פעם בשבועיים בערך. הייתי שם פעמיים. פעמיים שפכתי את ליבי שם יחד עם חברי לקואופרטיב. ו-

יוק.


ז- זכות
ברגע שיש ילדים אז חובה על הוריהם לגדלם על הצד הטוב ביותר. אבל הורות היא גם זכות מיוחדת מאוד - זו זכות הניתנת לנו לתקן את עצמנו ולאחות את השברים שאנו נושאים מילדותנו שלנו. ילדינו הם מורינו הטובים ביותר להכרת עצמנו, אם רק נעצור מידי פעם להתבונן ולהפנים.


ח- חברות
It takes an entire village to raise a child
אימרה שאני מאמינה בה בכל ליבי. המצב שמשפחות כה רבות מצויות בו - אמא ואבא נושאים לבדם בעול גידול ילדיהם, הוא מצב בלתי נסבל בעליל, וגורם לקריסתן של לא מעט משפחות שכרעו תחת הנטל. כיוון שאני לא גרה בחמולה, וגם אינני יכולה להסתמך על עזרת הסבים והדודים הגרים כולם מעבר לים, הרי שבאופן טבעי מצאתי לי משפחה חלופית - והן חברותי היקרות.
בורכתי בחברות נהדרות. גם חברות ילדות שהן אחיותי לכל דבר (אהלן עננת!), גם חברות חדשות, ישראליות ואמריקאיות, וגם פינה חמה במיוחד ללבי לבנות קומונת `מעגל אמהות` שסחפו אותי עימן לתפוז ומהוות רשת תמיכה עצומה ומעצימה ולא וירטואלית בכלל, הפרושה היטב בעולם האמיתי. אשרי שזכיתי לחברות שכאלה, והלוואי שאני להן מה שהן לי.

ט- טבעי
ההתעסקות עם הטבע באה לי באופן טבעי עוד מערש ילדותי, בו ייבשתי צמחים בספרים ואספתי הביתה כל מיני רמשים שגרמו לשערותיה של אמי לסמור. ועם זאת, לא לטבע הזה אני מכוונת פה, אלא לטבע שכיוון את בחירותי האמהיות. רוב ההתנהלות שלי בשנות הינקות של בנותי היתה לא שגרתית. מהנקה לפי דרישה ולאורך זמן, דרך לינה משפחתית, נשיאה במנשא וכמובן - יישום קשב, או המנעות מחיתולים.
לא, אני לא קראתי את `עקרון הרצף`. גם לא שמעתי עליו עד לאחר שבחירותי כבר נעשו. (ניסיתי לקראו אחר כך, אבל לא שרדתי מעבר לפרק הראשון). למעשה, הבחירה יחידה שהתעקשתי על יישומה עד שזה עבד היתה ההנקה (עם בכורתי זה לקח כשלושה חודשי מאבק עד שההנקה `זרמה` כפי שצריך). כל השאר פשוט `החליק` למקום באופן טבעי. טבעי עבורי.
כיוון שהנקתי לפי דרישה, היה לי נוח יותר לישון עם בנותי במיטתי. כיוון שההתעסקות עם העגלה שיגעה אותי העדפתי לשאת אותן על גופי, וגם נהניתי מאוד ממגען החמים ומניחוחן התינוקי המתוק. את הרעיון של לגדל בלי חיתולים קיבלתי מאמי שגידלה אותנו בימי טרום הטיטולים ואפילו טרום מכונת הכביסה, אבל היישום המוצלח של הקשב התאפשר לא מעט בזכות הנשיאה על הגוף והלינה המשותפת - ככה יכולתי לקלוט את האיתותים בקלות יחסית. עבורי היישום הפרטני של `עקרון הרצף` עבד היטב כמכלול, ולא כיישומים נפרדים שכל המקשר ביניהם הוא אידאולוגיה הכתובה בספר.

וכמובן יש להדגיש שכשאני כותבת `טבעי` אני מתכוונת `טבעי עבורי`. שהרי כל אם מיישמת את מה שטבעי עבורה ועבור משפחתה. אשרינו שאנו חיים במקום ובתקופה בה ניתן לבחור וליישם כל כך הרבה גישות הורות, כמספר המשפחות.


י- ילדות
הילדות שלי, שבזכותן אני אמא. הנסיכות שלי, שבזכותן אני מלכה. ההשראה שלי, שבזכותן גם נכתב הבלוג הזה.

כ- כתיבה
מאז ומעולם כתבתי (כלומר, מאז שלמדתי לכתוב) ותמיד הכתיבה היתה עבורי אמצעי שחרור ופרישת כנפיים. גם הבעתי בכתב טובה בהרבה מהבעתי בע"פ ולפיכך בהרבה מקרים העדפתי תקשורת כתובה והאימייל חביב עלי עשרות מונים על פני הטלפון. מלבד הבלוג (אליו אני לא נאמנה במיוחד לאחרונה) אני כותבת גם סיפורים ומסות למגירה. דוקא הקיץ האחרון קרה משהו שאפילו שהיה די שולי, שיחרר אצלי חסם כלשהו וכתבתי סיפור אותו שלחתי, לראשונה בחיי לפרסום. עד כה זכיתי להידחות משני מגזינים :-) אבל עוד ידי נטויה. מי יודע? אולי יום אחד אכתוב ספר שלם!

ל- לידה
ארוע מכונן בחיי ללא ספק. היום בו ילדתי לראשונה הוא היום ששינה את חיי מקצה לקצה. שתי לידותי שונות זו מזו מאוד, ושתיהן היו טובות. ומלבד התוצרים הנהדרים שלהן :-) זכיתי גם ללמוד על עצמי לא מעט.
לידת בכורתי היתה בבית החולים המקומי, בזירוז, ואחרי שטעמתי מהכאבים גם עם אפידורל. בלידה זו למדתי שנחישות היא לא מילה גסה, אבל קשה מאוד למימוש אל מול צוות משומן ומגובה בנהלים.
לידת צעירתי היתה בבית, ללא זירוז ולמגינת ליבי גם ללא אפידורל. בלידה זו למדתי שאפשר לצלוח גם בלי ... ושאין, באמת אין, הרגשה קסומה ורוגע קוסמי כזה כמו הרגע שאחרי, כשנוצר קשר העין הראשון, ושתינוקת בת דקה וחצי כבר יכולה לחייך לאמא.


מ- מעורבות
מה כבר לא נאמר על ערכה של המעורבות ההורית בחינוך. ובסך הכל השורה התחתונה היא שקיים קשר ישיר וחזק בין מידת מעורבות ההורים ובין ההצלחה האקדמית של ילדיהם. זה איך שמיתרגמת האיכפתיות של ההורים מהשיגי הילד למעשים בפועל, וגם הורים שעובדים שניהם במשרה מלאה טורחים להכיר את הנפשות הפועלות בבית הספר, לדבר עם הילד על הצלחותיו וקשייו, לעזור לו בשיעורי הבית ולדאוג לתגבור היכן שמתאים.


נ- נמסטה
מונח בהינדית שפירושו - אני מכבד את האור שבך.
ובשפתי - מודה ועוזב ירוחם.
בקיצור, לשחרר. לקבל את זה שלאנשים אחרים ישנם רגשות אחרים ודעות אחרות וזה בסדר גמור ושאין לי מה לנסות לשנות אותם.
ולקח לי עשרות שנים להגיע לתובנה הזאת ולפעמים אני עדיין נכשלת. אז אם נכשלתי עם מי מכם, תגידו לי. תזכירו לי. נמסטה.

ס- סיר
פריט חשוב ביותר למתרגלי הקשב! ורצוי כזה קטן, פשוט, שקל לנקות במחי מטלית, ומתנייד בקלות. טוב שיש לפחות שניים - אחד שיהיה קבוע במכונית ואחד (או יותר) לבית. אפשר לשבת בחדר, אפשר לשבת מול הטלוויזיה, אפשר לשבת בשרותים ליד האסלה הגדולה ולעשות יחד עם אמאבא.

ע- עייפות
זה מצב הצבירה הרגיל שלי מאז שנולדה בכורתי. ולא, עוד לא התרגלתי. אני עדיין מייחלת ללילות של שינה רציפה, לתחושת הערנות והרעננות בהשכמה, ואני מתגעגעת מאוד לשעות הבוקר המוקדמות שהיו השעות הטובות שלי. היום אני מתקשה לצאת מהמיטה, נרדמת אם אני יושבת במקום אחד ליותר מידי זמן, ומנשנשת בנהיגה כדי שלא ארדם על ההגה. על עבודה שמצריכה מאמץ של יותר משניים וחצי תאים אפורים אין מה לדבר בכלל. חוץ מלגדל ילדים הדבר היחידי שיתאים לי כרגע הוא ניכוש גינות.

פ- פשששש
זה הסימן ההורי לפישפוש. אני מחזיקה את התינוקת מעל הכיור בירכיים פסוקות כאשר גבה שעון את חזי ואומרת `פשששששש`
ומיד יש קילוח!

צ- ציצי
חשוב לתת מקום לצמד החמד שהיווה חלק כה ניכר מההגדרה האישית שלי בשש השנים האחרונות. כשרק למדו לדבר, שתי בנותי נהגו לקרוא לנו, `אבא` ו`ציצי`. אמא באה רק אחר כך ...


ק- קשב
טוב, זו הסיבה שבכלל פתחתי את הבלוג הזה :-)
הכוונה בקשב היא לקלוט את איתותי הצורך בהתרוקנות אצל התינוק ולקחת אותו להתרוקן במקום המיועד לכך - בסיר, במקום בחיתול. הגישה הזאת יחסית נדירה בחברתנו אם בגלל הנוחות והזמינות של החיתולים ואם בגלל המציאות שבה רוב הילדים נמצאים רוב היום במסגרת ולא עם מטפל/ת יחיד/ה הקשוב/ה לצרכיהם במיידי. אבל גם לא מעט בגלל ש לרוב ההורים בימנו בכלל אין מושג שזה בכלל אפשרי.
בשל הנדירות היחסית של הגישה הזאת קשה להורים המיישמים למצוא קהילה בה יוכלו לקבל תמיכה והדרכה, ולחלוק חוויות, הצלחות ומשברים. בתחילה כתבתי על כך באתר `באופן טבעי` שם הנושא נקרא `לגדל ילדים בלי חיתולים`, מונח שאינו מדוייק כי לא מעט הורים המיישמים קשב כן משתמשים בחיתול - בשביל הגיבוי למקרה של פיספוס. עם בואי לתפוז כתבתי גם בפורום `הורות טבעית`. הסיבה העיקרית שפתחתי את הבלוג בעצם היתה בשביל לחלוק את התנסויותי בגישת הקשב עם הורים אחרים.
ואני תוהה אם יש בכלל מי שזוכר שזו אני שטבעתי את המונח `קשב`, מזמן מזמן, עוד בימי ב`באופן`.

ר- רגע
רגע הוא המצרך הכי מבוקש בבית.
אני צריכה עזרה? התשובה היא, `רגע!`
קוראים לי ללא הרף `אמא, אמא, אמא!` התשובה היא `רגע!`
מתי האוכל מוכן? `עוד רגע!`
הגיע הזמן לקום? `בבקשה עוד רגע!`
מי זה עומד שם ליד דודלי? רגע!

ש- שבת
להורים רבים, ואני ביניהם נראה שהזמן חולף לו ביעף. ובכן, גיליתי למה. אצלי לפחות זה בגלל שאני חיה משבת לשבת. את השבוע אני מתחילה עייפה כמובן, מכל פעילויות סוף השבוע המשפחתיות שלנו והדינמיקה האינטנסיבית של היות כולנו יחדיו. ומההתעוררות הראשונה את בוקרו של יום חול רגיל, שגרת בוקר לחוצה והזדרזות להוצי את הילדות מוכנות מהבית ואני כבר מוצאת את עצמי מייחלת לשבת - לאפשרות להישאר במיטה קצת יותר, להתארגן ברוגע יחסי ולא להירדף על ידי השעון ולוח הזמנים.
ואז מגיע הסופשבוע, ופה יש חג, ושם יש יומולדת, ושאר אירועים, ויש את מסלול הטיול ההוא שכבר שנה אנחנו מנסים לצאת אליו, והנה באים אורחים או שאנחנו מוזמנים להתארח ועוד כהנה וכהנה.
וסןף השבוע עובר כל כך מהר שתיכף אני מוצאת את עצמי מתעוררת בבוקר יום חול, ומייחלת לשבת, אל ההבטחה הנצחית של המנוחה המובטחת, כה קרובה אך תמיד רחוקה.
ובטח שהזמן עובר מהר אם במקום 365 ימים בשנה סופרים רק את 52 הנחשבים ...

ת- תקווה
התקווה שבנותי תגדלנה בעולם טוב יותר. ואני עושה ככל שביכלתי כדי לכוון את העולם לכיוון הזה.


טוב, עכשיו אני צריכה להעביר את השרביט ...
ופה אני מתגלה בעניותי האישית וחייבת להתוודות שאני לא ממש מקוראי הבלוגים האדוקים. כלומר, אני קוראת רשומות שמסקרנות ומעניינות אותי, אבל לא ממש עוקבת בנאמנות אחרי בלוגים ספציפיים. אז אני מעבירה את השרביט לבלוגרים שאני כן מגיעה אליהם מידי פעם ונהנית מרשומותיהם ושלפי מיטב ידיעתי עוד לא קיבלו את השרביט הזה.


דיאנה1 
עופרD
ayala26
Mנטה



וכל בלוגר אחר שחשבתי עליו, או שכבר קיבל את השרביט, או שבלוגו לא בתפוז (מותר להעביר את השרביט מחוץ לתפוז?)

שבת שלום!

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

10 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל אום נטע אלא אם צויין אחרת