00
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

החיים שלי

הקיפוח האשכנזי

25/10/2009
עיתון סוף השבוע נשא בין דפיו מעט מהמידע על המהפכה התרבותית הגדולה שעברה עלינו בשנים האחרונות. לפי אחת הכתבות, זמרים אשכנזיים רבים, מחווה אלברשטיין ועד עברי לידר, זועמים על הבחירה החד-צדדית במוזיקה של יללות וצווחות, סלסולים ומסרים רדודים בשירים מזרחיים על-פני שירי הרוק והפופ, והלחנים הליריים הארץ-ישראליים. האמנם נגענו לשפל מוזיקלי ותרבותי, כשאנחנו מעדיפים את תחנות הרדיו שלנו מייבבות את קובי פרץ במקום את מנגינותיה של חווה אלברשטיין ?
 
האמת, כמובן, נמצאת אי-שם באמצע, בין הטענות לקיפוח לבין הרדידות הגדלה להחריד של המוזיקה הישראלית. אין ספק שהמוזיקה הישראלית הפכה מהפכה אמיתית. את שיריהם של סשה ארגוב וזעירא, נחום היימן ויורם טהר-לב, לאה גולדברג ורחל, רחל שפירא ואלתרמן תופסים היום מסרים רדודים בהרבה. הרבה לפני נענועי האגן ומחיאות הכפיים הסוערות, יש משהו מעט מביך בכך שעָם הספר, שהפיק מתוכו ספרים והגיגים למכביר, מתהדר היום ב"תזיזי את הישבן תנענעי את התחת" או ב"יפיופה, בואי אליי, תני לי נשיקה על השפתיים". כמי ששר "לא נזיר מתפלל לדמותו של מלאך, ורואה חלומות עגומים של קדושה, ולמולו את אישה" יש משהו נוגה במסרים העדינים, הלא-משתפכים, שנתשמרו בלב שלנו לאורך שנים כאומה. גם כשכותבים על אהבה, וכתבו עליה גם טובי משוררינו, לא חייבים לעשות זאת בדמות "היא ילדה רעה, היא מטריפה וגם יפה". אפשר לעשות זאת בנבכי מסעו של יורם טהרלב ("האדמה עיקשת וצרובה,
אני לאט פורחת בין סלעיך כמו איילה תועה בערבה"), או לבכות את השפלתה של אישה מוכה וסובלת בשירו המצמרר של אלכסנדר פן "וידוי". המסרים העדינים והמרגשים הללו הולכים ונעלמים מאיתנו. מעטים האמנים הקיימים שכותבים ושרים טקסטים שהיית רוצה שילדיך ילמדו בבית-הספר. הכְּבוּדָה התרבותית שנושא העם היהודי היא עוצמה שחייבים לשמר, ונראה שככל שחולף הדור קמלים גם רצונותיו להעביר מסרים במילים עבות-משקל ותוכן. הכל נהיה פלקטי, מהיר, נטול-חוכמה ודעת.
 
ועם זאת, לא הכל אבוד. טקס פרסי העשור של ערוץ 24 חשף משהו על התכנים התרבותיים שעדיין מעניינים אותנו כחברה, הגם שבחלקה גורמת לנו בושה לא קטנה. נינט טייב, אם לא הבחנתם, לא הייתה בין מקבלי הפרסים (למעט פרס הקליפ, שלא ניתן לה, כמובן...) וגם שיריה לא התברגו בין עשרים היפים ביותר. נראה, שאחרי כל העשן ואבק הכוכבים, שיירת הספינים והכוכבנות, אנחנו כעם נוטים להישאר עם מה שנשמע טוב. זה הכל.
אז נינט לא הייתה שם. במקומה כיכבו עמיר בניון, אחד מזמרי הנשמה הגדולים שצמחו לנו. עידן רייכל במנגינותיו משמר כמעט לבד את הנשמה הארץ-ישראלית של פעם. המילים המרגשות של "אם תלך", "שושנים עצובות" וכמובן "ממעמקים" נשתמרו זמן רב בהרבה מאבק הכוכבים שהרעיפה עלינו נינט. עברי לידר אולי אינו נשמע הרבה ברדיו, אבל מספיק שיר עלום בשלהי 2005 (או 2004, לא זוכר בדיוק) כדי שגם שנים אחר-כך ייזכר "זכיתי לאהוב" כבלדה פרטית, מרגשת, נטולת-פוזות. את הרדיו מלטפים היום צליליו של אביתר בנאי, ששיריו החצי-דתיים חצי-אישיים נוגעים לכל לב.
 
לסיכום, גם בין עשביה השוטים של המוזיקה הישראל אפשר למצוא מוזיקה טובה. ותתפלאו- אין לה צבע ואין לה ריח, לא של אשכנזים ולא של מזרחיים. היא פשוט טובה- נשמעת קרובה, מחברת אותנו למקום הזה, ובעיקר- נשארת הרבה הרבה אחרי שהרוחות והצלצולים מסתיימים.

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

12 תגובות

© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל יומן פרטי אלא אם צויין אחרת