22
עדכונים

מנוי במייל

קבלת עדכונים על רשומות חדשות ישירות לתיבת האמייל
יש להזין אימייל תקין על מנת להרשם לעדכונים
ברגעים אלו נשלח אליך אימייל לאישור/ביטול ההרשמה
*שים/י לב, מרגע עשית מנוי, כותב/ת הבלוג יוכל לראות את כתובת האמייל שלך ברשימת העוקבים.
X

המסע לעמק החלומות

ההזמנות שלי


שומרת אחותי

 
 
אתמול הלכנו לראות סרט
שומרת אחותי
וזה אחרי שקראתי את הספר לפני שנה בערך
 
שומרת אחותי/הספר
 
שומרת אחותי" של ג`ודית פיקו הוא מסוג הספרים שאת קוראת כי הנושא נורא מעניין אותך, ולאו דווקא בגלל איזשהן בשורות ספרותיות מהממות. אני נמשכתי לספר בשל עיסוקו בנושא הבאת ילד נוסף למשפחה כדי להציל את חייו של ילד שכבר נמצא בה – נושא כאוב ומאוד בעייתי בעיני רבים, ובעיניי על אחת כמה וכמה, כי סוגיית הילדים שאינם רצויים תמיד לוחצת אצלי על קצות העצבים הכי חבויים.


   האם מוסרי להביא ילד לעולם רק כדי שיתרום מוח עצמות לאחיו? האם מפני שהטכנולוגיה מצויה בידנו, זכותנו לתפעל אותה בכל מחיר? מה שג`ודית פיקו עושה בספרה הוא לדון בנושא באמצעות גישה מעניינת: הקורבנוּת במשפחה. היא יוצאת מנקודת הנחה שבכל משפחה יש ילד שלוקח על עצמו או שמטילים עליו את תפקיד הכבשה השחורה.

   אבל מה קורה כשמשפחה שלמה מחליטה להביא לעולם מין קורבן "מהונדס גנטית" שכזה, מין פריק אנושי שיוריקו את קרביו לאט לאט כדי להזין את גופו של אדם אחר? וכיצד מרגיש ילד כזה שהובא לעולם לא מפני שרצו בו, אלא כדי להאריך את חיי אחיו? אילו צעדי ייאוש ינקוט בחייו, כאשר יגלה שאינו אלא בנק אברים מהלך?


  את אנה, גיבורת הספר, הביאו הוריה לעולם כדי להציל את אחותה קייטי מלוקמיה נדירה. הרופאים הבטיחו שתרומת דם עוברי משלייתה יציל את האחות, וההורים ממהרים לעשות ילד חדש, אנה מגיעה, אבל התרומה מהדם העוברי עוזרת לרבע שעה בערך. אחרי הפוגה קלה חוזרת המחלה ביתר שאת. מכאן הדרך קצרה לשימוש חוזר ונשנה בגופה של אנה הקטנה כדי לספק לאחותה תרומות אינסופיות מגופה, ממוח העצם שלה ועד ליום שעליה לתרום כליה לאחותה הגוססת.


   כאן בעצם מתחיל הסיפור. בקול צלול, שפוי ובוגר, מציגה אנה בת ה-13 את עמדתה, ומחליטה להילחם בבני משפחתה שכפו עליה לשמש בנק אברים אנושי. הילדה בת ה-13 גוררת את הוריה לבית המשפט! דבר נדיר ללא ספק, אבל מתאר היטב את המצב: מה קורה כשלוקחים מאדם את זכותו להחליט על חייו, ואפילו הוא רק ילד קטן הנתון בידי הוריו? מדוע שלא יתמרד?
   הספר מורכב מסדרת מונולוגים של בני המשפחה, רופאים וקרובים המעורבים בפרשה החריפה. קולה של האם גם הוא מעניין למדיי, ועם התקדמות הפרשה, רואים כיצד היא נאחזת בחוזקה בעמדתה, ממש מתבצרת בה, וככל שמתקדם ההליך המשפטי היא מנסה לכפות על בתה הקטנה לתרום את הכליה לבת הבוגרת. האם כמו אחוזת שיגעון או עיוורון, דבר לא מניח לה לראות את מצוקת הבת הקטנה, ורק חיי הבת הגדולה נחשבים בעיניה. היא פשוט לא מסוגלת לחשוב על איכות חייה של אנה, שגם היא סובלת מאוד מהתרומות האינסופיות שעליה להעניק לאחותה. וכמובן שלמרות הכול, בריאותה של קייטי רק הולכת ומידרדרת.
   בתור רומן פופולרי, פיקו מצליחה להעביר משפחה שלמה המתלבטת באחד הדברים החשובים בחיים, גם אם אינה מבצעת זאת במקוריות מיוחדת. אבל בכל זאת יש מה לקרוא אצלה. שוב, אותי מה שעניין בספר, הוא לאו דווקא הביטוי הספרותי אלא הנושא. שוב אני חוזרת אל הנושא, שככל שאני חושבת עליו יותר הוא מחריד אותי יותר: כיצד מסוגל הורה להקריב ילד אחד לטובת ילד אחר?

לא מזמן ראיתי באחת מתוכניות האירוח המיובאות, זוג הורים מבוגרים, שלהביא ילד בגילם זה סיפור חמור בלשון המעטה, ובכל זאת נכנסו לכל הטררם כדי להציל את בתם החולה. הגבר נאלץ לעבור ניתוח לפתיחת צינורית הזרע, והאישה עברה מיליוני טיפולי פוריות קשים, ההריון היה ייסורים, הלידה על אחת כמה וכמה, חיי המשפחה הידרדרו לזבל, והכול כדי להציל את הבת.


   אני מודעת לכך שקשה לשפוט במקרים כאלה, כי האהבה לילד החולה גדולה והרצון להצילו ענקי. אבל מה עם הילד החדש, שהובא במיוחד כדי להציל את האח החולה? אף אחד מאיתנו לא נשאל אם הוא רוצה לבוא לעולם, אבל רובנו הגענו הנה כי הורינו רצו בנו, רצו ילד חדש, ולא כדי לשרת מישהו אחר. ואם להיות ילד בלתי רצוי זה תיק לא קטן לחיים, תחשבו כמה קשה לחיות בידיעה שהביאו אותך הנה רק כמין משרת. 

הספר מעלה שאלות נוקבות: מהי האחריות שמוטלת על אחות? מה פירוש להיות הורה טוב? הספר נכתב מנקודת מבטן של הדמויות. כל פרק מתאר את מחשבותיה והרגשותיה של דמות אחרת מנקודת מבטה ומציג אותה כדובר.

ג`ודי פיקו הסבירה שהרעיון לרומן "שומרת אחותי" עלה במהלך קריאת מאמר על המשפחה הראשונה בארצות הברית  שהביאה לעולם תינוק כדי שיהיה תורם פוטנציאלי של מוח עצם לאחותו החולה. האח תרם את מח העצם לאחותו אבל היא נשארה צמח. הסופרת המשיכה לחשוב מה היה קורה לו התעוררה האחות: האם האח היה חש אחריות כלפיה? איך היה מרגיש לו הוריו היו מזכירים לו שילדו אותו בשביל אחותו החולה? איזה מתבגר יהיה ילד כזה הנושא על כתפיו תפקיד כה כבד משקל?

מה דעתכם על הנושא בכלל?

אנה

עטיפת הספר
 עטיפת הספר   
כשהייתי קטנה, החידה הגדולה ביותר עבורי לא היתה איך תינוקות באים לעולם, אלא לָמה. הבנתי את המכניקה — אחי הגדול ג´סי עידכן אותי בפרטים — אם כי בזמנו הייתי בטוחה שחצי מזה הוא שמע לא נכון.

ילדים אחרים בגילי היו עסוקים בחיפוש המילים פין ווָגינה במילון הכיתתי בזמן שהמורה הפנתה את הגב, אבל תשומת הלב שלי היתה נתונה לפרטים אחרים. כמו למשל למה לאמהות מסוימות יש רק ילד אחד, בעוד שמשפחות אחרות כאילו מתרבות לך מול העיניים. או איך הילדה החדשה בבית הספר, סֶדונָה, מספרת לכל מי שמוכן להקשיב שקראו לה על שם המקום שבו הוריה היו בחופשה בזמן שעשו אותה ("מזל שהם לא שהו בג´רזי סיטי," נהג אבא שלי לומר).

עכשיו שאני בת שלוש-עשרה, ההבחנות האלה רק נעשו מסובכות עוד יותר: תלמידת כיתה ח´ שעזבה את הלימודים כי הסתבכה בצרות; שכנה שנכנסה להיריון בתקווה שזה ימנע מבעלה להגיש בקשה לגט. תאמינו לי, אם חייזרים היו נוחתים היום על כדור הארץ ובוחנים לעומק את השאלה למה תינוקות נולדים, הם היו מגיעים למסקנה שרוב האנשים יולדים ילדים במקרה, או מפני ששתו יותר מדי בלילה מסוים, או מפני שאמצעי המניעה לא בטוחים במאה אחוז, או בגלל אלף סיבות אחרות שלמען האמת לא ממש מחמיאות.

מצד שני, אני נולדתי לשם מטרה מאוד מוגדרת. לא הייתי תוצאה של איזה בקבוק יין זול או ליל ירח מלא או תשוקה רגעית. אני נולדתי כי מדען הצליח לחבר את הביציות של אמא שלי עם הזרע של אבא שלי וליצור הרכב מסוים של חומר גנטי יקר ערך. למעשה, כשג´סי סיפר לי איך תינוקות באים לעולם ואני, קטנת אמונה שכמותי, החלטתי לשאול את ההורים שלי מה האמת, לא היה לי מושג מה הולך ליפול עלי. הם הושיבו אותי וסיפרו לי את כל הדברים הרגילים, כמובן — אבל הם גם הסבירו שבחרו אותי אישית, כשעוד הייתי בשלב העוברי, מפני שיכולתי להציל את אחותי, קייט. "אהבנו אותך עוד יותר," הקפידה אמא שלי לציין, "כי ידענו מה בדיוק אנחנו מקבלים."

אבל זה גרם לי לתהות מה היה קורה אילו קייט היתה בריאה. רוב הסיכויים שעדיין הייתי מרחפת לי בשמים או איפה שזה לא יהיה ומחכה שיחברו אותי לגוף כדי שאוכל לשהות למשך פרק זמן על פני האדמה. אין ספק שלא הייתי הופכת לחלק מהמשפחה הזאת. אתם מבינים, בניגוד לרוב העולם החופשי, אני לא הגעתי לכאן במקרה. ואם ההורים שלך יולדים אותך מסיבה מסוימת, אז מוטב שהסיבה הזאת תמשיך להתקיים. כי ברגע שהיא תיעלם, גם אתה תיעלם.

בתי עבוט אולי מלאים בזבל, אבל הם גם קרקע פורייה לצמיחת סיפורים, אם תשאלו אותי, לא ששאלתם. מה גרם לאדם למסור במסגרת עסקת חליפין את טבעת-היהלום-שמעולם-לא-ענד-אותה? מי היה כל כך זקוק לכסף, עד שמכר דוב צעצוע שחסרה לו עין אחת? בשעה שאני ניגשת אל הדלפק, אני תוהה אם מישהו יביט בשרשרת שאני עומדת למסור, וישאל אותן שאלות.
לאיש על יד הקופה יש אף בולבוסי ועיניים שקועות עמוק כל כך, שלא ברור לי איך הוא רואה מספיק טוב כדי להתנהל. "צריכה משהו?" הוא שואל.

רק דבר אחד ימנע ממני להסתובב ולצאת: להעמיד פנים שנכנסתי בטעות. הדבר היחיד שמשאיר אותי במקומי הוא הידיעה שאני לא הבן אדם הראשון שעומד מול הדלפק הזה ומחזיק את החפץ האחד והיחיד בעולם שאף פעם לא חשבתי שאפרד ממנו.
"יש לי משהו למכור," אני אומרת לו.
"אני אמור לנחש מה זה?"

"אה." אני בולעת את הרוק ומוציאה את התליון מכיס מכנסי הג´ינס שלי. הלב צולל על דלפק הזכוכית, בתוך הברֵכה שיצרה השרשרת שלו עצמו. "זה זהב ארבעה-עשר קראט," אני משווקת את הסחורה. "בקושי ענדו אותו." זה שקר. עד הבוקר לא הסרתי אותו מצווארי במשך שבע שנים. אבא שלי נתן לי אותו כשהייתי בת שש, אחרי תרומת מוח העצמות. הוא אמר שמי שנותנת לאחותה כזאת מתנה גדולה, ראויה למתנה משלה. כשאני רואה אותו שם, על הדלפק, אני מרגישה שהצוואר שלי רועד וחשוף.

הבעלים של בית העבוט מניח על עינו זכוכית מגדלת, דבר שגורם לה להיראות בגודל כמעט נורמלי. "אני אתן לך עשרים."
"דולר?"
"לא, פזות. מה נראה לך?"
"זה שווה פי חמישה!" אני מנחשת.
הבעלים מושך בכתפיו. "לא אני זה שצריך את הכסף."

אני מרימה את התליון, מוכנה לחתום את העסקה, ודבר מוזר מאין כמותו קורה — כף ידי פשוט ננעלת כמו זרועות של מספרי חילוץ. הפנים שלי מאדימים מרוב מאמץ לגרום לאצבעות שלי להיפתח. נדמה שחולפת שעה עד שהתליון גולש לתוך כף ידו המושטת של הבעלים. הוא ממשיך לנעוץ את עיניו בפני, רק שעכשיו מבטו רך יותר. "תגידי להם שאיבדת את זה," הוא נותן עצה על חשבון הבית.

אם האדון וֶבסטֶר היה מחליט להכניס את המילה "פְריק" למילון שלו, "אנה פיצגֶ´רלד" היתה ההגדרה הטובה ביותר שהיה יכול לתת. זה לא רק המראה שלי: שדופה כמו פליט ושטוחה כמו קרש, שיער בצבע עפר, נמשים של מתח-קו-בין-הנקודות על הלחיים, ולא — תאמינו לי — הם לא דוהים באמצעות מיץ לימון או קרם הגנה או אפילו, למרבה הצער, נייר זכוכית. לא, אין ספק שמשהו עבר על אלוהים ביומולדת שלי, כי הוא הוסיף לצירוף הגופני המופלא הזה את התמונה הכללית — המשפחה שאליה נולדתי.

ההורים שלי ניסו לנהל אורח חיים נורמלי, אבל זה מונח יחסי. האמת היא שאף פעם לא הייתי באמת ילדה. אם להיות כנה, גם קייט וג´סי לא היו. אני משערת שאחי נהנה אולי מאיזו תקופת חסד בארבע השנים שהספיק לחיות לפני שקייט אובחנה. אבל מאותו רגע ואילך היינו עסוקים מדי בלהציץ מעבר לכתף, כך שלא יכולנו לשעוט בלי מחשבה ישר לתוך ההתבגרות. אתם יודעים איך רוב הילדים הקטנים חושבים שהם כמו דמויות מסרט מצויר — שאם סדן ייפול להם על הראש, הם יוכלו לקלף את עצמם מהמדרכה ולהמשיך ללכת? אני אף פעם לא האמנתי בזה. איך יכולתי, כשלמר מוות היה שמור מקום על יד שולחן האוכל שלנו?

לקייט יש לוקמיה פרומִיֶילוציטית חריפה. למען האמת, זה לא לגמרי נכון — כרגע אין לה, אבל המחלה ישֵנה שנת חורף בתוך גופה כמו דוב, עד שתחליט לנהום שוב. קייט אובחנה כשהיתה בת שנתיים. עכשיו היא בת שש-עשרה. הישנות מולקולרית, גְרָנולוציט ופורטָקָט — המונחים האלה הם חלק מאוצר המילים שלי, למרות שבחיים לא אמצא אותם באף מבחן פסיכומטרי. אני תורמת אָלוגֶנית — התאמה גנטית מושלמת. כשקייט צריכה כדוריות דם לבנות או תאי גזע או מוח עצמות כדי לשטות בגוף שלה כך שיחשוב שהוא בריא, אני זאת שמספקת אותם. כמעט בכל פעם שקייט אושפזה, גם אני מצאתי את עצמי בסוף בבית חולים.

לכל הדברים האלה אין שום משמעות, חוץ מזה שאתם לא צריכים להאמין לכל מה שאתם שומעים עלי. בייחוד אל תאמינו למה שאני מספרת לכם בעצמי.
כשאני עולה במדרגות, אמא שלי יוצאת מהחדר שלה. היא לבושה בעוד שמלת נשף. "הו," היא אומרת ומפנה אלי את הגב. "בדיוק הילדה שרציתי לראות."

אני רוכסת את השמלה שלה ומביטה בה כשהיא עושה סיבוב מהיר. אמא שלי יכלה להיות יפהפייה אילו היו מצניחים אותה לחיים של מישהי אחרת. יש לה שיער ארוך וכהה ועצמות בריח עדינות של נסיכה. אבל זוויות פיה מתעקלות כלפי מטה, כאילו בלעה חדשות מרות. אין לה הרבה זמן פנוי, מפני שסדר יום הוא דבר שיכול להשתנות מהקצה אל הקצה אם אצל אחותי מופיעה חבורה או אם היא מקבלת דימום באף. אבל את הזמן המועט שיש לה, אמא שלי מבזבזת ב-Bluefly.com, משם היא מזמינה שמלות ערב מפוארות עד כדי גיחוך למקומות שאליהם לעולם לא תלך. "מה את אומרת?" היא שואלת.

השמלה היא בכל צבעי השקיעה. היא עשויה מחומר שמרשרש כשהיא זזה. זאת שמלת סטרפלס, כזאת שכוכבת קולנוע עשויה ללבוש בשעה שהיא מטופפת על שטיח אדום. זה בפירוש לא סגנון הלבוש המקובל בבית בפרברים באַפר דארבי, רוד אַיילנד. אמא שלי אוספת את השיער לפקעת ודואגת שלא יזוז. על המיטה שלה מונחות עוד שלוש שמלות. אחת צמודה ושחורה, השנייה מעוטרת בחרוזי זכוכית מוארכים והשלישית נראית קטנה באופן בלתי נסבל. "את נראית..."
עייפה. המילה עומדת לי על קצה הלשון.

אמא שלי קופאת במקומה. אני תוהה אם לא אמרתי את זה בלי להתכוון. היא מרימה את ידה ומהסה אותי. היא מטה אוזן לעבר הדלת הפתוחה. "שמעת את זה?"
"את מה?"
"את קייט."
"לא שמעתי כלום."

אבל היא לא מאמינה לי, מפני שבכל מה שקשור לקייט היא לא מאמינה לאף אחד. היא עולה במדרגות, פותחת את דלת החדר שלנו, מוצאת את אחותי על המיטה שלה במצב של היסטריה, ותוך שנייה העולם נחרב שוב. אבא שלי, אסטרונום בארון, ניסה להסביר לי מה זה חורים שחורים. הוא אמר שהם כבדים עד כדי כך שהם בולעים הכול, אפילו אור, ישר למרכז שלהם. רגעים כאלה הם אותו סוג של רִיק; לא משנה במה אתה נאחז, בסופו של דבר אתה מוצא את עצמך נשאב פנימה.
"קייט!" אמא שלי כורעת על הרצפה. החצאית המטופשת מקיפה אותה כמו ענן. "קייט, מתוקה, מה כואב לך?"

קייט מהדקת כרית אל בטנה. הדמעות לא מפסיקות לזלוג על פניה. קווצות רטובות של השיער הבהיר שלה דבוקות לפניה. היא מתקשה לנשום. אני עומדת קפואה בפתח החדר שלי ומחכה להוראות: תתקשרי לאבא. תתקשרי למגן דוד אדום. תתקשרי לד"ר צ´אנס. אמא שלי מצליחה סוף סוף להוציא מקייט הסבר טוב יותר. "זה פרֶסטון," היא מתייפחת. "הוא עוזב את סֶרִינָה לתמיד."
רק אז אנחנו שמות לב לטלוויזיה. על המסך חתיך בלונדיני הורס שולח מבט מלא געגועים לעבר אישה שממררת בבכי לא פחות מאחותי, ואז טורק את הדלת. "אבל מה כואב לך?" שואלת אמא שלי. היא בטוחה שלא יכול להיות שבזה מסתכם העניין.

"אלוהים אדירים," אומרת קייט ומושכת באפה. "את בכלל קולטת כמה דברים סרינה ופרסטון כבר עברו? את קולטת?"
האגרוף הקפוץ שבתוכי מתרפה, עכשיו כשאני יודעת שהכול בסדר. נורמלי, בבית שלנו, זה כמו שמיכה שקצרה מדי למיטה — לפעמים היא מכסה אותך כמו שצריך, אבל בפעמים אחרות היא משאירה אותך קפוא ורועד מקור.
אתמול ראינו את הסרט
כמובן שאין להשוות את הספר לסרט, אבל גם הסרט מעולה ומומלץ
לנשים.....הכינו ממחטות
אני וחברה בכינו והגברים הסתכלו עלינו
אחרי זה הלכנו לארוחתבוקר/לילית
 

הוספת תגובה

נשארו 150 תוים
נשארו 1500 תוים

18 תגובות

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
ההזמנות שלי

ארכיון פוסטים
נקה
קוד חופשי

הבלוג של הלב מזהב

קוד חופשי
הומלץ על ידי ה-בלוג
קוד חופשי
© כל הזכויות לתוכן המופיע בדף זה שייכות ל הלב מזהב אלא אם צויין אחרת